מאז ומתמיד חיבבתי שירת משוגעים. בעיקר משוגעות.
גדלתי על
רחל המדוכאת, ועל
תרצה אתר שקפצה אל מותה בגיל 36, ועל
יונה וולך פורצת הגבולות, שאישפזה את עצמה מבחירה בגיל 21. יונה, שכל שיריה לוקחים לטריפ. גדלתי גם על
ארקדי דוכין וג'ניס ג'ופלין הדכאוניים ועל
דליה רביקוביץ ועל
לאה גולדברג המדוכאות ועל
קורט קוביין, ג'ימי הנדריקס, אקסל רוז, סטינג ולו ריד הביפולריים ו
נינה סימון ושינייד אוקונור הביפולריות ועוד רבים מטורפים ונפלאים.
שמעתי גם
מוצרט ו
בטהובן ושומאן, שמתברר שגם הם ביפולריים.
בשנים האחרונות גיליתי את השירים הביפולריים המדהימים של
גבריאל בלחסן, ואת שירי הדיכאון ההורסססים של
אביב גדג', ואת שירי העצב והסמים של
איימי ווינהאוס (ביפולרית), ואת הדיכאון החודר של
דה אנג'לסי בכלל ורותם בר אור בפרט, והכאב בשירים של
ACollective והאמת שבשירים של
בילי אייליש הדכאונית ו
סיה, דמי לובאטו, מריה קארי, בריטני ספירס (ביפולריות) ועוד רבים. 
