מכירים את זה שהכול נראה תקין, אפילו יותר מזה, ובפנים מתרחשות סערות לא מוסברות? בשנה האחרונה אני עושה לא מעט כדי לטפל בעצמי, כל מה שלא הצלחתי להביא את עצמי לעשות בשנים שקדמו לה...
זה הזמן להתוודות בפניכם, שלושת קוראיי, ש-25 הפרקים הראשונים של הבלוג הזה נכתבו בזמן היפומאניה, במהירות שיא של ימים אחדים. מעולם לא כתבתי כל כך הרבה (20 אלף מילים) בכל כך מעט זמן.
השאלות הכי פשוטות וטבעיות בעולם מוציאות אותי מאיזון ומשקשקות את עולמי הצר:
מה עשית היום? כיוון שכנראה שלא עשיתי היום שום דבר יעיל, או משהו קרוב לכך, השאלה מדגישה את היעדר העשייה...
ברברה תקפה בלא רחמים את הצמחים האהובים עליי, בעיקר את הסגולים, והשפיעה עמוקות גם עליי.
שפע גורמים חברו זה לזה כדי לכווץ אותי, ומצאתי את עצמי בטווח הביניים שבין הקולאוס לגרניום.
אני מניחה שקיבלתם ביקורת שלילית מלקוח ושרדתם. בעולם העיצוב הגרפי זה מגיע לאחר שעות של יצירה מדם לבך, ונשמע כך: "זה מאוד בנאלי", "תסלחי לי על הכנות, אבל זה מכוער", "לא מתאים לך לשלוח סקיצה כזאת".
אין משהו שמוריד אותי יותר מלהגיד על עצמי משהו רע, כמו עבר זמני, אין בי שום יתרון, אני אמא ובת זוג גרועה. כאלה.
השריון הרעוע שאני מייצרת לעצמי כדי לשרוד ולפעול נוטה להיסדק לאט לאט כשאני אומרת דברים
אחד הפצעים הכי כואבים ומסרבים להחלים שלי קשור בספורט. המורה מבקש להתחלק לשתי קבוצות. משחק מחניים בפתח. כל הילדים נבחרים לאט לאט, אחד אחת, מעניקים כיפים נלהבים זה לזו, ואני נותרת אחרונה.
אלמלא היו מתהפכים חיי באותו ערב, הייתי עשויה להחשיבו כערב נעים וחביב ברובו. אומנם הגענו לחדר המיון לאחר ויכוח ממושך, שבו טענתי שאין שום צורך ללכת לשם, כי הכול בסדר איתי ואני מרגישה נהדר.
לפני שבועות אחדים החלטתי שהגיע הזמן לספר לילד על מצבי. אומנם כבר כמעט הגיע למצוות (עוד שנה וחצי...) אבל הוא עדיין לא יודע שאמא משוגעת.
ולמה שיידע, בעצם?
