אובחנה עם מאניה דפרסיה בגיל 37, לאחר שניסתה להתאבד ביום הולדתה ה-33. כיום, בגיל 43, אוקונור מדווחת שהיא לוקחת תרופות נוגדות דיכאון ומייצבי מצבי רוח ומסבירה כי כל טיפול מוביל לשיפור כשאדם נמצא “בשממה” של הפרעה נפשית.
שינייד עברה בילדותה התעללות בידי אמה ובילתה בנעוריה בבית המחסה מגדלנה בדבלין. בתי המחסה מגדלנה של הכנסייה הקתולית, הידועים גם כ"מכבסות מגדלנה", פעלו ברחבי העולם מהמאה ה־19 והאחרון שבהם נסגר באמצע שנות ה־90. הם שימשו כבתים עבור נערות "אשר סטו מדרך הישר", ונשלחו לשם בדרך כלל בניגוד לרצונן. קראו עוד על שינייד אוקונור ביפולרית
מריה קארי
מריה התראיינה למגזין People וסיפרה על כך שהיא סובלת מהפרעה דו קוטבית, ועל הפרעות השינה, תחושת הבדידות והפחד המלווה אותה באופן תמידי.
הכל התחיל בשנת 2001, באותה תקופה התאשפזה קארי לאחר שסבלה מהתמוטטות פיזית ונפשית חמורה: "לא רציתי ולא הייתי מסוגלת להאמין שזה קורה לי", סיפרה הזמרת לעורך הראשי של המגזין, והוסיפה שרק עכשיו היא הסכימה לקבל טיפול: "לקח לי המון זמן, למעשה שנים רבות, עד שהחלטתי לטפל בזה. עברתי המון תהפוכות, אישיות ומקצועיות".
סיה:
"ניסיתי להתאבד וגיליתי הפרעת אישיות דו-קוטבית, שאיתה התמודדתי עם אלכוהול וכדורים נוגדי דיכאון ומשככי כאבים".
סיה טוענת שלדעתה ההפרעה נגרמה מכך שעישנה גראס החל מגיל 13. "מה שאני חושבת, הוא שעישנתי יותר מדי כילדה", סיפרה לאיש הרדיו הווארד סטרן. "המוח שלי עוד לא היה לגמרי מאורגן, ולדעתי פשוט דפקתי לעצמי את המוח עם הסמים". סיה סיפרה בראיונות שהיא סובלת מדכאונות, חרדות ובעיית אלכוהול. הסיבה לכך היא שכאשר גילתה שהיא סובלת מהפרעה דו-קוטבית, ניסתה לברוח ממנה באמצעות שתיית אלכוהול ונטילת כדורים נגד דיכאון ומשככי כאבים, כמו קסאנקס ואוקסיקונטין, כל זה בשביל שתוכל להופיע על הבמה, כך אמרה בראיון ל"ניו יורק טיימס".
מתוך השיר
Chandelier
Party girls don't get hurt
Can't feel anything, when will I learn
I push it down, I push it down
I'm the one "for a good time call"
Phone's blowin' up, ringin' my doorbell
I feel the love, feel the love
One, two, three, one, two, three drink
One, two, three, one, two, three drink
One, two, three, one, two, three drink
Throw 'em back, 'til I lose count
I'm gonna swing from the chandelier, from the chandelier
I'm gonna live like tomorrow doesn't exist
Like it doesn't exist
I'm gonna fly like a bird through the night, feel my tears as they dry
I'm gonna swing from the chandelier, from the chandelier
מתוך השיר
Big Girls Cry
Tough girl in the fast lane
No time for love, no time for hate
No drama, no time for games
Tough girl whose soul aches
I'm at home, on my own
Check my phone, nothing, though
Act busy, order in
Pay TV, it's agony
I may cry ruinin' my makeup
Wash away all the things you've taken
And I don't care if I don't look pretty
Big girls cry when their hearts are breaking
Big girls cry when their hearts are breaking
Big girls cry when their heart is breaking
Tough girl, I'm in pain
It's lonely at the top, black outs and airplanes
And I still pour you a glass, of champagne
קורט קוביין, סולן להקת נירוונה
התאבד בגיל 27, ב-5 באפריל 1994, למרות הצלחת להקתו.
כמו המחלה שלו, גם הרצון של קוביין לחשיפת עולמו הפנימי היה דו-קוטבי. החיים הציבוריים שלו זעקו שאיפות התאבדות מהולות בקריאה לעזרה.
שירים כמו "I Hate Myself and Want to die", ההתייחסות לשחקנית פרנסיס פארמר, שטופלה באותו מוסד בו התאבד סבא רבא שלו (קורט היה החמישי במשפחתו מצד אביו שהתאבד, והשני במשפחתו מצד אמו שלקה בנפשו).
ואגב, דווקא בניגוד למה שנתפס מהלהיט "Lithium", קוביין טען שמעולם לא השתמש בתרופה, אלא כתב את השיר על פרידה מבחורה ועל רגשות שהוצף בהם בעקבותיה.
המאניה דיפרסיה שלו לא רק שלא טופלה כראוי, אלא שלא קיבלה מודעות מתאימה.
רק ראיונות שסיפקה אחרי מותו בת דודתו בוורלי קוביין, אישרו את החשד שאכן היה מדובר בהפרעה דו קוטבית בה הוא אובחן כשהיה בן-עשרה. קראו עוד באתר וואלה
מתוך השיר I Hate Myself and I Want to Die
Broken heart and broken bones
Finger plaster cast and horse pills
One more quirky cliche phrase
You're the one I wanna refill
End it someday
What's that sound?
End it someday
What's that sound?
End it someday
What's that sound?
End it someday
What's that sound?
Most people don't realize that large pieces of coral
Which have been painted brown and attached to the skull with common wood screws
Can make a child look like a deer
סופרים רבים מזכירים בכתביהם כי מוצרט כנראה סבלה מהפרעה דו קוטבית, שכן בחלק ממכתביו הוא זיהה שהוא חווה עצב, בוכה וסובל ממצב רוח מדוכא.
מוצרט גם התלונן על אובדן האנרגיה, תשומת הלב והריכוז שלו, כמו גם על תחושות של אשמה.
אם נשווה את הסימפטומים הללו לאבחנה של ה-DSM5, נראה כי אכן סבל מדיכאון מג'ורי, בשילוב הטמפרמנט הסוער שלו שהתפרץ לעצים קרובות, וכך אפשר להניח שסבל מהפרעה דו קוטבית.
אקסל רוז, זמר להקת Guns N 'Roses, הצהיר פעם שאובחן עם הפרעה דו קוטבית, למרות שלדבריו הוא לא בטוח אם האבחנה שלו נכונה.
אקסל נעצר מספר פעמים על תקיפה בשנות העשרה לחייו. היו לו גם חילוקי דעות עם רבים מחבריו ללהקה. לדברי רוז, הוא אמוציונלי, רגיש ומתעצבן בקלות.
רוז נוטל ליתיום ועבר פעם תוכנית לניהול כעסים.
רוז גם השתמש בסמים קשים. הוא הודה כי השתמש בסמים אך הפסיק כאשר Guns N 'Roses הצליחו. לדבריו, הסמים לא היו הרגל, אלא דבר מזדמן.
ספירס אמרה בפתיחות כי היא סבלה מדיכאון ואובחנה עם הפרעה ביפולרית.
"אני לא ממש מתאימה לתעשייה הזו", הודתה. "בתחילת הדרך לא היה לי אכפת מה כולם חשבו עליי, הייתי מאושרת פשוט להיות שם... תמיד הייתי ביישנית, מאז שהייתי ילדה קטנה. זו מי שאני, והפכתי לאדם אחר"
הסרט התיעודי משנת 2001, "מרלין מונרו: הימים האחרונים", חושף את השימוש של מרלין בסמים ואת הבעיות הנפשיות שמהן סבלה. הרופא שלה מספר בסרט על כך שידע שהיא סבלה מדיכאון שהתבטא בבעיות רגשיות כולל תנודות רדיקליות במצבי הרוח. אך למרות הטיפול הנפשי והתרופתי אותו קיבלה, היא התאבדה.
ג'יימס מרשל "ג'ימי" הנדריקס (נולד כג'וני אלן הנדריקס), הידוע כגיטריסט הגדול ביותר של מוזיקת הרוק, נולד ב- 27 בנובמבר 1942 בסיאטל, וושינגטון.
כתינוק הוא הושאר בחסות חברי אמו עד שאביו השתחרר מהצבא כאשר לקח את המשמורת על הילד.
הנדריקס למד לנגן בגיל צעיר, התאמן על מטאטא עד שאביו הביא לו יוקוללה ישנה שהוא מצא בזמן שניקה מוסך.
הנדריקס קנה את הגיטרה האקוסטית הראשונה שלו בגיל 15 מחבר של אביו במחיר של 5 דולר, והתאמן איתה כמעט כל הזמן.
הוא למד גם מצפייה באחרים מנגנים והאזנה לתקליטים של אמנים טובים באותה תקופה. מאוחר יותר אביו קנה לו סופרו אוזרק, שהייתה הגיטרה החשמלית הראשונה שלו
מותו של המלחין מאי ספיקת כבד בשנת 1827, נבע מהתרופה שהעניק המלחין לעצמו במשך עשרות שנים - אלכוהול, והרבה.
התקפי המאניה של בטהובן היו ידועים היטב במעגל החברים שלו.
כשהיה בשיא יכול היה להלחין יצירות רבות בבת אחת. בתקופות המורדות שלו נכתבו רבות מיצירותיו המהוללות ביותר. למרבה הצער, זה היה גם כאשר הוא שקל להתאבד, כפי שסיפר לאחיו במכתבים לאורך חייו. בחלקה המוקדם של 1813 הוא עבר תקופה דיכאונית כל כך שהוא הפסיק לדאוג למראהו, וזעף במהלך מסיבות ארוחת הערב. הוא גם הפסיק להלחין כמעט לחלוטין באותה תקופה.
קראו עוד על בטהובן היה ביפולרי
תרצה אֲתָר (במקור: אלתרמן) (27 בינואר 1941 – 8 בספטמבר 1977) הייתה משוררת,
פזמונאית, סופרת, זמרת, שחקנית תיאטרון ומתרגמת ישראלית.
ב־8 בספטמבר 1977, בגיל 36, התאבדה (ככל הנראה) תרצה אתר בקפיצה מחלון ביתה בתל אביב.
השמיים רצים רצים רצים
בתריסים כל מיני עיגולים נוצצים
כל מיני דברים נעשים
יותר ויותר סמוכים.
אני נזהרת מדברים נופלים
מאש, מרוח, משירים
בתריסים כל מיני רוחות מכים
כל מיני עופות מדברים
אבל אני שומרת את נפשי מהם
וגם איני בוכה
אני זוכרת שביקשת שאהיה ברוכה
אני ברוכה, אני ברוכה.
השמיים רצים
הם אינם נוגעים בשיער ראשי שלך
הם אינם מתקרבים אפילו לרוח שבאה אלי ממך
השמיים רצים למקום אחר
והרוח סביבנו טבעת שקופה,
כמו בערב שרב אנחנו ירח,
הרוח סביבנו עבה
דבר זה השתקף בשיריה שחשפו את סערות נפשה, שנעה בין חיות אדירה והרצון להיות מעורבת בכל עניין פוליטי ומוסרי, לבין דיכאונות ומספר ניסיונות התאבדות.
בשיא הקריירה שלה באמצע שנות האלפיים הופיעה איימי וויינהאוס ברחבי העולם, כיכבה על שערי המגזינים וזכתה בפרסים מתעשיית המוזיקה והאופנה. המראה והצליל שלה שילבו R&B אולד סקול, ג'אז מגניב והיפ-הופ עם מגע של רוק.
למרבה הצער ויינהאוז הוציאה רק שני אלבומים לפני מותה בטרם עת בגיל 27 בשנת 2011.
מתוך "גשר בגובה רב"
מילים ולחן: גבריאל בלחסן
בוקר בלי חמצן
בוקר של אדם מעושן
אני יושב וחושב על פרפנאן
האם אפשר לחיות שוב בלי
בלי פרפורים של פחד
בלי חלומות פרועים
כימיקלים פרומים
הזיות שווא
קללת המשיח הצלוב
האם אפשר אחרת
האם אוכל אי פעם
עם כל החריקות והשאגות
הדגים השרופים
אכילת הפגרים
הכלבים המעופפים
השמש שמזוהמת
קופי מדבר פראיים
אני תלוי על חבל בגובה רב
בין ההרים והגאיות
והגשר עשוי פעמונים
יהלומים וזהב מבריק
ובצד אחד שמש מסנוור
ובצד השני חושך צלמוות
ירח ערפל
וכוכבים עתיקים
ולפני עומד שרף ולא אדם
ומה שנשרף שם רחוק
בין הגבעות המטושטשות
אלה הזיכרונות שלי
אלה הילדים שלי
אלה התפילות שלי...
"גם כשעיניי פקוחות"
מילים ולחן: גבריאל בלחסן
גם כשעיני פקוחות אינני רואה דבר
גם כשעיני פקוחות אינני רואה דבר
ואני זה שראיתי מרומם גבוה שמעתי
ואני זה שאחזקתי בה כל עוד
חלקיקי אוויר מתפוגגים וצפים דק מעלינו
גם כשרגלי עומדות יש בור שנפער מתחתי
גם כשרגלי עומדות יש בור שנפער מתחתי
ואני זה שהתלקחתי
ואני זה ששאגתי
ואני זה שרדפתי סימנים
חלקיקי ערפל באים עלינו לכסותנו בחושך
שום דבר לא ממלא אותי
אולי אלוהים אולי אישה אולי סמים
האם אחזיק מעמד עוד שבוע עוד שנה
רק כשעיני סגורות עולם נגלה לפני
רק כשעיני סגורות עולם נגלה לפני
והוא לא ורוד ואין בו פיות
והמלאכים שרו חסרי שיניים
אבל מלא ברעיונות
שיש בהם מן האמת הצלולה
שום דבר לא ממלא אותי
אולי בשר אולי שדיים כבדים
אולי שינה נצחית ודי...ודי
מתוך "Deep TMS":
מילים ולחן: גבריאל בלחסן
42 סדרות של פולסים חשמליים למוח.
20 פעם. חמישה ימים בשבוע. הערב הוא מפלצת.
אוטובוסים עירוניים. אוטובוסים בינעיר
וניים. ד"ר ערן. ד"ר כרמון. ד"ר חיליק.
פרופסור גרינהאוס. ד"ר אובלר. ד"ר צודיקר. TMS. ECT. במבה. חצי במבה.
סיגריות וינסטון. השערים נסגרים.
8 בערב לאן אתה בחור? שואל הבודק העייף. למיון הנני.
למיון מיון ובדיקה. בדיקה וסריקה. סריקה והרכבה. הרכבה ופירוק. פירוק ותשאול.
דמעה וכבוד. סערה וחושך.
מתוך "חייך עכשיו":
מילים ולחן: גבריאל בלחסן
חייך עכשיו סרק שיער תתלבש יפה תצא החוצה
תגיד שלום תגיד תודה תשתה קפה
יש אנשים מסכנים ממך
שנרקבים בחדרים סגורים שאוספים בדלים מהרצפה
ששוכבים עכשיו על איזה מזרון רקוב שלא רואים דבר
שגוססים לאט לאט שמופגזים מידי לילה ויום
שמחרבנים במכנסיים מרוב פחד
שלא יודעים לדבר שימותו בגיל עשרים
תשכב לנוח תתבשם טוב טוב
נשק את הקרובים שלך תן להם כתף
עשן משהו קטן תתרווח לך בניחותא
דמיין שאתה אלוהים תיזהר מזכוכיות
כי אלה ששואגים בלילה בלי קול
שנטרפה עליהם דעתם
שנרקבו להם כל השיניים שלעולם לא יראו אור
שמתהלכים בניינו כמו צל שאיבדו את כל מה שיקר להם
"בתוך הצינורות":
מילים ולחן:
אביב גדג' וגבריאל בלחסן
אני מעשן רק כשאני צריך,
אף פעם לא יותר ממה שאני צריך
אם היה לי כח הייתי קם וצועק
בורח מתפרק אף פעם לא חוזר יותר
מיליון כדורים נותנים לי הרופאים, שלא אצעק שלא אצחק,
שלא אתעורר יותר זה משחק, משחק מתוכנן היטב,
שלא כמו בחלומות אתה צריך לנוע, לנוע ומהר.
מאש הצלפים מאש המחשבות
מאש החרבות. אני בתוך הצינורות. עכשיו ארבע בבוקר,
מזיע מתחת לשמיכת כותנה שחורה,
מסתכל על התיקרה העקומה.
הייתי רוצה לאהוב אותך.
בלי לחכות.
בלי הפסקות.
כאן ועכשיו בין ההריסות.
לקחת אותך איתי לתוך הצינורות.
עכשיו מתחילה מוזיקה של מחלה.
מוזיקה של גהינום זה לא אושר.
זה סתם דיכאון.
אני לא אוהב שמפריעים לי להתרכז
בחלומות שלי.
יגיע הסתיו יסלק ממני את כל הליכלוך.
והלילה,
אתה הולך לחלום את כל החלומות הכי יפים שיש.
החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי.
עכשיו אני מושלם.
עכשיו אני לא זוכר שום דבר קטן,
אפילו לא פרט קטן.
ויש את כל הזמן שאפשר, שנשאר, חודש, חודשיים.
אולי שנה אולי יותר.
הכדור בתוך הדם,
אין כבר מחשבות,
אין כבר קולות,
יש רק אהבה בין ההריסות.
אני בתוך הצינורות.
כבר כמה ימים.
כבר כמה שבועות.
כמה שנים טובות.
אולי איבדתי כל תחושה,
חושב שאני עף אבל בעצם על הריצפה.
אז שותה את הגשם המלוח.
מסומם מהים או שיכור מהרוח, שיכור מהרוח.
יונה וולך אשפזה את עצמה בבית חולים לחולי נפש בירושלים, מרצונה החופשי, בגיל 21, ב-5 בפברואר 1965. "אני רוצה להבין מה זה שיגעון", אמרה לחבריה.
"אשפזתי את עצמי די בכוח, כי זה נורא ענייין אותי. חברים שלי השתגעו לי מתחת לעיניים, והמון היו מאושפזים, ולא ידעתי מה זה וזה עניין אותי.
פורסם אודותיה בידיעות אחרונות ב-1981, תחת הכותרת האישה הכי יפה בעולם: "דמות מוזרה, מטורפת למחצה אך נערצת ונפלאה מבחינה שירית, כמין אוצר פרא".
"היו לי תקופות של אושר מושלם בחיים והן לא היו יותר מדי מעניינות. קונפליקטים זה דבר אדיר. אלה בדרך כלל הרגעים שבהם מתגלה הטבע האמיתי של הדברים. שלווה, קבלה, פיוס, אלה לא דברים מעניינים במיוחד"
"...אם כבר קיבלתי שעה של תשומת לב מהמאזין, אני מעדיף להגיד דברים כבדי משקל. יש מספיק אנשים שיודעים להנעים הרבה יותר טוב ממני.... אולי כן. החיים שלי הם לא דיכאון מתמשך או משהו כזה. אני לא בן-אדם שנוטה לדיכאון ולרצינות יתר".
"בדיעבד, ההיסטוריה שלי היתה בדיוק בגלל זה. יותר מדי דברים חסמו את חדוות היצירה הטבעית שלי, גם מבפנים אבל בעיקר מהסביבה. כל השירים שכתבתי אז נועדו מבחינתי להיות ניצחון עולם הרוח על עולם החומר. מבחינתי זה היה שיר הלל לחיים וליצירה.
בסופו של דבר מה שנהיה מזה היו ילדים בני 14 שמתקשרים אלי באמצע הלילה לספר לי שהם חתכו את הוורידים. קרו המון דברים מהסוג הזה. לא ייאמן באיזה מצב נפשי העולם נמצא", הוא צוחק במבוכה.
