ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - ליין סטאלי היה בדיכאון

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook

ליין סטאלי, סולן אליס אין צ'יינס, היה בדיכאון

סטאלי מת בגיל 34 מסיבה משוערת של מנת-יתר לאחר מאבק של יותר מעשור בהתמכרות להרואין.

בריאיון למגזין הרולינג סטון מ-1996 התבטא סטאלי לגבי התאבדותו של קורט קוביין: "עברתי את כל מה שקורט קוביין עבר. לא הכרתי אותו היטב, אבל רק ראיתי את האדם המאוד אנרגטי הזה הופך לדמות ביישנית, מפוחדת ומאוד לא חברותית שבקושי הייתה מסוגלת לפלוט את המילה "שלום"... בסוף היום או בסוף המסיבה, כשכולם הולכים הביתה, אתה נשאר תקוע עם עצמך".

באותו ראיון תיאר סטאלי את חייו שלו-עצמו כ"צעידה דרך הגיהנום".

מקור: ויקיפדיה

מתוך השיר Hate To Feel:ליין סטאלי ב-1996 "אני שונא להרגיש - הלוואי שלא הייתי מסוגל להרגיש בכלל"

מתוך "Get Born Again", אחד משני השירים האחרונים שכתב סטאלי:

"אני אבחר את התאריך, מוות אחד וערפל אפור סמיך, אני מסתתר ומחייך, נקה את כל חטאיך, היוולד מחדש, רק חזור על כמה שקרים. סבל עצום, היוולד מחדש...".

מתוך ראיון מפורסם עם הרולינג סטון מ-1996:

"הסמים עבדו בשבילי במשך זמן רב, אבל כעת הם בוגדים בי ועכשיו אני חוצה את הגהינום, וזה מסריח"

______________________

ליין תומאס סטאלי ( 22 באוגוסט 1967 - 5 באפריל 2002 (משוער)) היה זמר רוק אמריקאי, סולן להקות הגראנג' אליס אין צ'יינס ומד סיזן.

בנעוריו היה סטאלי מתופף של מספר להקות רוק שיער (Hair Rock), אך שאיפתו האמיתית הייתה להיות זמר. הוא הקים לראשונה את אליס אין צ'יינס כלהקת בית ספר, בתור "Alice 'N Chains", עוד כשלמד בבית הספר התיכון.

ב-1987 נפגש סטאלי בסיאטל עם ג'רי קאנטרל, כותב השירים העיקרי של הלהקה, שלהקתו הקודמת נקראה "Diamond Lie". הוא הקים איתו ועם שון קיני ומייק סטאר את להקת אליס אין צ'יינס. להקתו הקודמת של סטאלי נקראה "Alice 'N Chains" כאשר השם מהווה מחווה לשמה של Guns N' Roses, להקת ההארד רוק ששלטה על עולם הרוק באותה תקופה. מטרתו של סטאלי הייתה ליצור להקה שתשיר בסגנון ספיד מטאל, ובו בעת תהיה לבושה בלבוש דראג, על מנת ליצור פרודיה על הניגוד שבין תרבות המטאל ותרבות הגלאם. חבריה של אליס אין צ'יינס אכן הופיעו בבגדי נשים בתחילת דרכה של הלהקה. תוך זמן קצר זכתה הלהקה להצלחה מסחרית והפכה לאחת מלהקות הגראנג' הבודדות שזכו ולהכרה משמעותית מחוץ לעירה סיאטל. כתוצאה מכך הפך ליין סטאלי לאחת מהדמויות המזוהות ביותר עם תרבות המוזיקה של שנות התשעים.

בדומה לקורט קוביין, אנדרו ווד ומוזיקאים אחרים מסצנת הגראנג' של סיאטל, השתמש סטאלי בהרואין לעיתים תכופות, ובתחילת שנות התשעים הוא כבר נאבק בהתמכרות קשה.

התמכרות זו התבטאה בטקסטים שכתב סטאלי, כאשר האלבום Dirt מ-1992 (שמוערך כאלבומה החשוב ביותר של הלהקה) כונה בפי רבים "אלבום דיכאון", וכלל שירים כמו "Junkhead" ,"Godsmack" ,"Sickman" ואחרים שנכתבו בידי סטאלי ועסקו בהשתעבדות לסם. השיר "?Would" שחותם את האלבום הוקדש לאנדרו ווד, סולן להקת מאת'ר לאב בון, שמת ממנת יתר של הרואין. בציטוט שמוכר היטב למעריציו הרבים תהה סטאלי:

"מדוע אנשים ממשיכים לקחת סמים? האם הם לא שומעים את המוזיקה שלי? האם הם לא מבינים את המילים?"

סטאלי וקאנטרל התחלקו בכתיבת הטקסטים של אלבומי הלהקה. סטאלי לא הלחין אף שיר לאלבום הבכורה של הלהקה, Facelift, לאחר שכבר הלחין את השירים "Killing Yourself" ו-"Watcha Gonna Do" המוקדמים (שנכללו מאוחר יותר בקופסה Music Bank). לאלבום השני Dirt הוא הלחין את "Angry Chair" ו-"Hate To Feel".

לסטאלי היה אחד הקולות המזוהים ביותר בעולם הרוק והמטאל, ורבים הושפעו ואף חיקו את סגנון השירה שלו. הוא גם שלח ידו בציור - כל האיורים בחוברות המצורפת לאלבומים Dirt (כולל "לוגו השמש" של אליס אין צ'יינס) ולאלבום Above של מד סיזן צוירו על-ידו. הוא תואר על ידי מכריו כאדם בעל לב חם וחוש הומור מפותח. תחביביו כללו משחקי-מחשב וצפייה בסרטים מצוירים ובקרבות היאבקות, ורבים תיארו אותו כילד בגוף של אדם מבוגר.

הלהקה לא יצאה לסיבוב הופעות לקידומו של המיני-אלבום שלה, Jar of Flies, שהיה ונשאר המיני-אלבום הנמכר ביותר בהיסטוריה. עובדה זו גרמה לגל של שמועות שעסקו בחומרת בעיות הסמים של סטאלי.

הלהקה פסקה מפעילותה לזמן קצר, עד שהוציאה ב-1995 את האלבום שנושא את שמה. סטאלי הלחין בו שיר אחד בלבד בשם "Head Creeps", שרבים מתארים כשיר הכבד ביותר בתולדות הלהקה. במקביל ליציאת האלבום יצאה קלטת וידאו בשם The Nona Tapes שבה גילם ג'רי קאנטרל תפקיד של עיתונאית התרה אחרי הלהקה. הקלטת הקניטה את המעריצים על חרושת השמועות שאחדות מהן בישרו על מותו או על הידבקותו באיידס של סטאלי. למרות הציניות המופגנת שלה התקשתה גם הפעם הלהקה להשלים את כל ההופעות שתוכננו לשם קידום האלבום. השורה הפותחת של האלבום (מתוך השיר "Grind") נחשבת בעיני רבים לתגובתו של קאנטרל על השמועות בקשר למצבו של סטאלי: "הייתי מכניס אתכם לבור האפל ביותר ומייעץ לכם בחוכמה שלא לתכנן את הלווייתי לפני שהגוף מת".

ב-1996 מתה חברתו לחיים וארוסתו לשעבר דמרי פארוט מזיהום בקטריאלי שנגרם כתוצאה משימוש בסמים. כתוצאה מכך נעשה סטאלי יותר ויותר מבודד, ומאז ככל הידוע הוא הפסיק לחזור על ניסיונות הגמילה הכושלים שלו.

הופעתו האחרונה הייתה ב-3 ביולי 1996 בקנזס סיטי, מיזורי, כשהלהקה הופיעה כלהקת-חימום במופעי האיחוד של קיס.

בריאיון למגזין הרולינג סטון מ-1996 התבטא סטאלי לגבי התאבדותו של קורט קוביין: "עברתי את כל מה שקורט קוביין עבר. לא הכרתי אותו היטב, אבל רק ראיתי את האדם המאוד אנרגטי הזה הופך לדמות ביישנית, מפוחדת ומאוד לא חברותית שבקושי הייתה מסוגלת לפלוט את המילה "שלום"... בסוף היום או בסוף המסיבה, כשכולם הולכים הביתה, אתה נשאר תקוע עם עצמך". באותו ראיון תיאר סטאלי את חייו שלו-עצמו כ"צעידה דרך הגיהנום".

ב-1999 יצא מארז התקליטורים Music Bank, הכולל מעל 3.5 שעות של מוזיקה מאת אליס אין צ'יינס. בין השירים נכללו גם שני השירים האחרונים שסטאלי כתב והקליט עם אליס אין צ'יינס ושהוקלטו במיוחד לכבוד הוצאת המארז, "Get Born Again" (שכלול גם באוסף Nothing Safe - The Best Of The Box) ו-"Died".

פרויקטים צדדיים

בין לבין חבר ליין סטאלי לבארט מרטין ומארק לנגאן מהסקרימינג טריז, מייק מק'ריידי מפרל ג'אם וג'ון בייקר סאונדרס (חבר של מק'ריידי שמת ב-1999 ממנת יתר של הרואין) ויחד הם הקימו את הסופרגרופ הראשונה של סטאלי, מד סיזן. הלהקה הוציאה אלבום אחד ששילב אלמנטים של גראנג' ובלוז ב-1995. כל השירים באלבום נכתבו בידי ליין סטאלי והולחנו בידי חברי מד סיזן. הבלדה "River Of Deceit" הייתה הלהיט הגדול ביותר מתוך האלבום.

באחד מהתצלומים של חברי הלהקה באלבום (בצידה השני של העטיפה האחורית) נראות היטב הכפפות, האופייניות למכורים קשים, שסטאלי השתמש בהן באותה תקופה כדי להסתיר את הנקבים שבין אצבעותיו. סטאלי עשה שימוש בכפפות אלה גם במשך כל הופעת ה-MTV Unplugged של אליס אין צ'יינס.

ב-1999 הקליט סטאלי יחד עם טום מורלו מרייג' אגיינסט דה מאשין, סטפן פרקינס מג'יינס אדיקשן ומרטין לה נובלה מפורנו פור פיירוס גרסת כיסוי מטאלית לשיר "Another Brick In The Wall" של פינק פלויד על שני חלקיו, תחת השם "Class Of '99". השיר נכלל בפסקול של סרט האימה לנוער מ-1998 "סיוט בחדר המורים".

מותו

ב-20 באפריל 2002 נמצא ליין סטאלי מת בדירתו שבסיאטל. סיבת מותו הייתה כנראה מנת יתר של סם ספידבול, תערובת של הרואין וקוקאין. גופתו הייתה מוקפת בסמים ובציוד לשימוש בסמים, והייתה במצב כה גרוע עד שהיה ניתן לזהותו רק באמצעות המסמכים הרפואיים.
סיבת המוות מוזכרת במקומות רבים כשילוב של מנת-יתר והתאבדות, בין השאר מפני שהוא הזכיר באלמנטים מסוימים את מותו המתוקשר של קורט קוביין (סולן להקת נירוונה) שהתאבד ב-1994. סטאלי וקורט קוביין הלכו שניהם לעולמם ב-5 באפריל, בהבדל של שמונה שנים.

חלק גדול מהשירים שכתב ליין סטאלי נכתבו בנימה אישית מאוד במונחי הרוקנרול, לדעת מבקרי המוזיקה והמעריצים. "Get Born Again" הוא אחד משני השירים האחרונים שכתב סטאלי ונכלל בקופסה Music Bank: "אני אבחר את התאריך, מוות אחד וערפל אפור סמיך, אני מסתתר ומחייך, נקה את כל חטאיך, היוולד מחדש, רק חזור על כמה שקרים. סבל עצום, היוולד מחדש...".

ציטוטים:

  • "הייתי מכניס אתכם לבור האפל ביותר ומייעץ לכם בחוכמה שלא לתכנן את הלווייתי לפני שהגוף מת"

    • מקור: השורה שפותחת את האלבום Alice In Chains מ-1995 והיא נחשבת לתגובתו של סטאלי לשמועות העקשניות על מותו בטרם עת.
  • "יש כאלה שעבורם שמו של אלוהים הוא הרואין"

    • מקור: השורה האחרונה בשיר God Smack, מתוך האלבום Dirt מ-1992 שכלל מספר שירים שכתב סטאלי על חוויותיו כמכור להרואין.
  • "הלחץ היחיד שהלהקה הזאת אי-פעם תרגיש הוא הלחץ לעמוד בציפיות שלנו מעצמנו"

    • מקור: מתייחס לאליס אין צ'יינס.
  • "אף אחד אף פעם לא שואל את מיט לוף: מה אתה אוכל? מדוע אתה אוכל כל-כך הרבה?... אולי הוא אוכל קציצת בשר כל ערב מזורגג, אתה מבין?"

    • מקור: מתייחס לשאלות הרבות בקשר להתמכרותו (מיט לוף הוא זמר רוק כבד-משקל שמשמעות שמו היא קציצת בשר).
____________________________________________

עשור למותו של ליין סטיילי, סולן אליס אין צ'יינז: התאבדות הרוקנרול הגדולה

פורסם בוואלה! NEWS

ליין סטיילי, הסולן האגדי של אליס צ'יינז חיכה למוות שייקח אותו, אבל הבן זונה לפחות עשה בית ספר לדור שלוקח הכל בקלות. עשר שנים אחרי, איל רוב עדיין מתגעגע

האיש שהיה אמור למות קודם

אפלה. אפילו המוות, שותף ותיק בחייו של ליין סטיילי, לא מצליח, מרחק עשר שנים, לפזר במשהו את סמיכותה הייחודית של המורשת המוזיקלית האפלה שסטיילי, התאבדות רוקנרול בהגדרתה, הותיר אחריו. האירוניה, כלי נשק מדויק בהגשה במילים ובלחנים שלו, לא נעלמה גם ממותו כשהוא זנוח. הלוזר הגדול וכהן הוודו האפל של סיאטל מת באותו תאריך בו בחר הסופרסטאר ומגדירו של דור להתאבד מהטעם כי עדיף להישרף מאשר לדעוך. שמונה שנים פרושות מדממות, פרועות עיניים ומיתרים בין התאבדותו של קורט קוביין ובין מותו הידוע מראש של סטיילי. האיש שעל הנייר היה צריך ללכת ראשון, מיד אחרי אנדרו ווד, סולנה של Mother Love Bone שמת מאוברדוז ב-1990 והתחיל את ריקוד הפוגו של סיאטל עם המוות בניינטיז.

אבל כמו בחייו, גם בתזמון של מותו, סטיילי היה בן כלאיים מוזר. הכלאה מסוכסכת בין אוזי אוסבורן, ג'ים מוריסון, ג'ואי ראמון, גרג דולי, השחור של השטן והאמריקנה של חולצות פלאנל, ריפים אימתניים, בלדות מפרקות וזרקור בינלאומי שפתאום הופנה לעברו.

האיש שאהב להיות למטה בבור, בו הרגיש שוב איך זה להיות ילד קטן, ובעיקר את הפחד להפסיק להיות ילד. כי סטיילי, בתחילתם ובסופם של חיים, התייחס אליהם רק בנקודות הקיצון. כמו ילדים, הכל היה אצלו עז מדי, בעיקר האפלה שבו, שלבסוף הכריעה אותו, בשריפה מינורית ועיקשת שהיא דעיכתו הגדולה. שברו את הכלים ולא משחקים.

בספקטרום האנושי של הגראנג' מסיאטל, אדי וודר וכריס קורנל מסמנים את הצד היותר 'היפי' נקרא לזה, הצד ההישרדותי ותאב החיים של הגראנג'; בקצה השני נמצאים קוביין ואחריו סטיילי, שהביאו את הכהות לתוכו. הראשון לא רצה להיות שם מלכתחילה, במקום בו כל העיניים נשואות אליך ואנשים חיים את חייהם לפי מילות השירים שלך, אותם הם צורכים כמו סוכריות פופ. ואילו סטיילי ויתר מראש על המירוץ ובחר להתחפר פנימה.

ההתחפרות הזו שלו, די בדומה לזו של קוביין אך בפועל למטה ממנה, היתה שם מהיום הראשון. אם קוביין תואר ע"י רבים כנער נלהב עם חיות עצומה בימים הראשונים של נירוונה, סטיילי היה האיש בקופסא, זה עם המבט המטורף בעיניים ונוכחות של אל תתעסקו איתי. עם קול שיכול בצעקה אחת לכלוא ליותר משנייה עצב וכעס, אהבה וחרון ולקרוע מולו אנשים לגזרים, ללא רחמים. לעזאזל גראנג', ליין סטיילי היה חתיכת מטאליסט שפשוט איתרע מזלו לגדול בעיר אחת בזמן מסוים, מבלי יכולת למצוא את המקום שלו בין כל ההגדרות של מגזינים, קליפים סיבובי הופעות וכל הרוקנ'רול הזה.

אני לא יודע מה היתה השקפתו לסקס,אבל הסמים, הסמים היו ים הצער שלו, וגן העדן שלצדו; הם היו עבורו צנצנת זבובים שסוגרת עליו ובשלב מסוים כשנגמרו לו התירוצים וניסיונות הגמילה, האיש פשוט, אין דרך נעימה לומר את זה, ישב בבית וחיכה למות. ליין סטיילי לא הסתיר כלום. חייו על מגרעותיו ונקודות התורפה המחוררות שלו תמיד היו שם בשיריו, אותם לא טרח לערפל ולרבד במשמעויות פואטיות נסתרות או לרדדם בדימויים פופולריים מדי. מה שאתה שומע זה מה שזה. רוקנרול בבסיס החייתי, הפרוע, משוחרר הרסן וכן, המאוד מסוכן שלו. כי יותר מהכל, בתחילת הדרך, סטיילי נראה ונשמע מסוכן. מאוד. הרבה לפני שקוביין הרים את השוט-גאן, כולם הסתכלו על סטיילי, העוף המוזר של סיאטל כפי שסצנת ההופעה הבלתי נשכחת של אליס אין צ'יינס מ“סינגלס” מיטיבה להראות.

אליס, כלהקה של סטיילי וג'רי קנטרל, רקדו עם המוות בהופעות. ודווקא המוות, מי שבתחילת הדרך נתן בו אות קין בדמות משקפי שמש שחורים ומאיימים, מעשה שטן, סירב להגיע לסטיילי כשאליס היו בטופ והוא היה בתחתית השאול ב-96' כשארוסתו מתה מסיבוכים הקשורים בסמים.
“"הסמים הפכו להיות נגדי, חיי הם גיהנום" הוא אמר בראיון מהשנה ההיא לרולינג סטונז. כשמת, כעבור 6 שנים, הוא נותר בצד. הצד האפל מכולם. כמעט שבועיים עברו עד שגילו את גופתו המתפוררת בדירה אותה מיעט לעזוב. רוקנרול.

עשר שנים אחר כך, סטיילי בחייו ובבחירתו, הוא קלישאה במובן הראשוני של המילה. הוא היה ג'אנקי, שנא את עצמו, העיד על עצמו בכנות ילדותית כמעט ש- "My Pain Is Self Chosen"

אך בעצם נוכחותו, הוא סוגר את הפרק הזה של הרוקנרול – של אי מושגיות. של ריחוק. הסתגרות סאלינג'רית במהותה שאפיינה את שנותיו האחרונות. זה היה רק לפני עשר שנים, לא הרבה זמן במונחים היסטוריים אך נצח במונחי הזמן של היום. זמן בו הכל נמצא בכף ידכם, אנשים מצייצים על כמה קשה להם להיות עצמם ומפורסמים, תמונות פפראצי מודלפות ומאששות את זה, שירים ואתוסים שחייבים לקבל יותר מחמש דקות תשומת לב אובדים בבלילה של בלוגים ו-ויכוחי סרק על מי אמר קודם והגיבורים האחרונים של האתוס של הרוק כפי שנוסח בימי הזוהר שלו (הסבנטיז כמובן, וסטיילי חיי לפי הקוד הזה) הולכים ומתים מול העיניים.

דמיינו את חשבון הטוויטר של סטיילי בהנחה והיה לו כזה בשנותיו האחרונות: "לקסם הבא אצטרך מזרק, כנפיים יצמחו לי לבד". סטיילי היה גיבור. לוזר כמו שלוזר צריך להיות, כזה שבוחר להיות כזה ולוקח על זה אחריות. ואצל כאלו, רק בדיעבד, תמיד הדיעבד, אפשר להבחין באומץ של (מה שבצדק מכונה גם חוסר יכולת להתמודד עם החיים) לקחת את זה לבד. ממש לבד. מבלי הצורך שלנו היום לשתף, לראות אם מישהו הגיב וחוזר חלילה.

סטיילי, תאהבו אותו (בזמנו בין נירוונה לאליס אני הייתי עם ג'רי וליין) תשנאו, או לא תדעו מי הוא - הוא הותיר אחריו משהו יותר מאשר דף אמן בפייסבוק, או חשבון עם אלפי עוקבים. הוא עשה משהו, לא רק דיבר על זה. שלושת האלבומים של אליס ושני האי.פיז (ועד היום השותפות הנדירה בכתיבתה ובהרמוניות בינו ובין ג'רי קנטרל נשמעת כאילו נעשתה לפני שנתיים ולא לפני עשרים שנה) והאלבום הבודד של "Mad Season" הם מורשת מהודקת, כנה, אמיתית ובעיקר ראשונית לאיש אחד, שאולי לא ייזכר בתור מי ששינה את חוקי המשחק, אבל דווקא כעדות מדהימה לקיומם של חוקים שהיו פעם למשחק הזה, עסקי הרוקנרול. סטיילי, לפחות בעיני, היה התאבדות הרוקנרול הגדולה.

__________________________

צייר ושר

ג'ון לנון כיסה את אלבום הסולו שלו בציור מגיל 11, ג'וני מיטשל ראתה את עצמה קודם כל כציירת, והם לא לבד: גם קורט קוביין, בוב דילן, ליין סטיילי ועוד עיטרו את אלבומיהם בציורים פרי עטם

ליין סטיילי: תמונה זוגית

הרכב שמגיע אלינו מסיאטל של תחילת-אמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת הוא הסופר-גרופ Mad Season, המונה את ליין סטיילי - סולן להקת אליס אין צ'יינז המנוח, מייק מקרידי - הגיטריסט של פרל ג'אם, ברט מרטין - המתופף של הסקרימינג טריז, והבסיסיט ג'ון בייקר סאונדרס.

הרביעייה הוציאה אלבום אולפן אחד בלבד - "Above" מ-1994, וכולו הוקלט בתקופה לא קלה בה סטיילי התמודד עם ההתמכרות הקשה שלו להרואין, אותה התמכרות שהובילה למותו מאוחר יותר, ב-2002.

סטיילי עצמו הוא האדם מאחורי האיור בשחור-לבן שמככב עטיפת האלבום, וזה בתורו מבוסס על צילום משותף שלו ושל חברתו דאז, דמרי פארוט.

לרוע המזל, פארוט בעצמה מצאה את מותה שנתיים בלבד לאחר שיצא האלבום, גם היא בעקבות התמכרותה לסמים.