לפעמים אני מזכירה לעצמי, בכוח, מה בכל זאת נוצר, בין הבוקר ללילה, בעיקר מאז שהפסיכולוגית אמרה שאני מאיינת את כל הדברים שאני עושה למען עצמי. את הרגעים שבהם אני מצליחה להתגבר, ואת הרגעים שאינם קשים מנשוא
נפרדתי מהפסיכולוגית שלי, מיוזמתי, לאחר יותר מחצי שנה של קשר מחייב.
הרגשתי שאין לי מה לומר יותר, שאני חוזרת על עצמי, שאני לא יכולה יותר לשמוע אותי חוצבת מתוכי בקושי עצום מלל משומש מדי...
מתי אני מבינה ששקעתי בדיכאון עמוק? כשאני מפסיקה לאט לאט ליהנות מכל הדברים שאהבתי לחוות. מצפייה בטלוויזיה, דרך כתיבה ויצירה ועד אכילה מנחמת.
כשההבנה נוחתת, אני עוברת למצב המתנה.
אני רוצה לספר על דני, מהבניין ממול, שבדק את האפשרות לשכור חדר בדירה שאני גרה בה, ואז נפגשנו. הוא לא רצה לגור אתי, דני. לא אהב את מה שראה. את כל הלכלוך, ואי הסדר, ונקודות הרטיבות על הקירות ועל התקרה.
יום חשוך אחד, חלומי הפך למציאות.
זה קרה לפני שבועיים בערך, כאשר התעוררתי חבולה ומוקפת מכונות, במיטה מצחינה בגווני מנטה, בבית החולים.
שפע פרצופים הביטו בי מכל הכיוונים, הרבה יותר מהכמות שיכולתי להכיל
היא מרגישה כאילו מישהו תלש אותה מהמיטה הענקית הקסומה שלה, ולא יודעת בדיוק אם כרגע זה הזמן הנכון ביותר לאבד את השפיות, אבל לוחשת לעצמה חזור ולחוש, כשנדמה לה שאיש סביבה לא שומע: "אם לא עכשיו, אימתי?".
שאלתי אותך אם תרצה לקנות את הכורסה שהתלהבתי ממנה היום כשהסתובבנו בהרצל. אמרת שלא, אבל שבניגוד מוחלט לזה, אתה מעוניין להיפרד. צחקתי בקול. באותו טון שגיבשתי במשך שנים של עבודה על האדישות שלי.
שמי מ', אני בת 44, נשואה ואם לילד, סטלנית, בעלת עסק ועוד משהו קטן - אני חולה במאניה דיפרסיה.
בגיל 43 הגיע התקף המאניה הראשון שלי, בעקבות שילוב מסוכן של נוגדי דיכאון, אטנט, קוק, MDMA וגראס.
בשנה וחצי האחרונות נגעתי בשמיים ומייד אחר כך התרסקתי למעמקי הביצה.