על פי רוב, כשאני חולקת עם מישהו שנמצא איתי שאני עוברת כרגע חרדה גדולה או כל מצב רוח הרסני אחר, אומרים לי: לא רואים עלייך. את נראית רגיל, לא הייתי מאמינ.ה עלייך.
אז מה הפתרון שלך? איך ניצחת את הדיכאון? כמה מכם שאלו אותי כאן ודרך האתר שלי, בשלל ניסוחים.
אבל, לצערי, אני נאלצת להכריז בעגמומיות שלא ניצחתי, ואני לא מצפה לנצח.
לפעמים אני מזכירה לעצמי, בכוח, מה בכל זאת נוצר, בין הבוקר ללילה, בעיקר מאז שהפסיכולוגית אמרה שאני מאיינת את כל הדברים שאני עושה למען עצמי. את הרגעים שבהם אני מצליחה להתגבר, ואת הרגעים שאינם קשים מנשוא
נפרדתי מהפסיכולוגית שלי, מיוזמתי, לאחר יותר מחצי שנה של קשר מחייב.
הרגשתי שאין לי מה לומר יותר, שאני חוזרת על עצמי, שאני לא יכולה יותר לשמוע אותי חוצבת מתוכי בקושי עצום מלל משומש מדי...
מתי אני מבינה ששקעתי בדיכאון עמוק? כשאני מפסיקה לאט לאט ליהנות מכל הדברים שאהבתי לחוות. מצפייה בטלוויזיה, דרך כתיבה ויצירה ועד אכילה מנחמת.
כשההבנה נוחתת, אני עוברת למצב המתנה.
אין ספק שיציאה לריצה היא הפעולה הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת בזמן דיכאון (מלבד לקום מהמיטה בבוקר, לפגוש אנשים, לפגוש את עצמך, ולצאת מהבית...). אבל ברגע שאני רואה את הים מגיח בקצה רחוב גאולה...
לאחר שחלפה האפיזודה הדכאונית האחרונה שלי, מצאתי את עצמי עולה במשקל. אז החלטתי לעשות מעשה (מטופש) ולהוריד קצת את כמות הליתיום, כי כולם אומרים שליתיום זה משמין.
הבעיה העיקרית עם מאניה דיפרסיה, היא שלא משנה באיזה מצב את נמצאת, הדיכאון והמאניה תמיד שם.
אין רגע אחד של מנוחה אמיתית מהפחד שהשד ישוב, בין אם ילבש צבעוני ובין אם יתהדר בשחור.
למה את רזה כל כך? (יפה לך!) | לאורך השנה וחודש דיכאון שלי רזיתי יותר מעשרה קילו. כל חבריי ובני משפחתי ידעו למה, ושלא עשיתי דיאטה, אלא פשוט לא הצלחתי לאכול, כמו במחלה ממושכת.
בכל זאת כולם החמיאו לי.
לכל אורך אפיזודת הדיכאון המג'ורי שלי (שנה וחודש, שהסתיימו לפני כחצי שנה), התלוויתי לבנזוג ולילד בכל פעם שיצאו מהבית, כי פחדתי להישאר לבד עם המחשבות, שלרוב התדרדרו למקומות שחורים ואובדניים.
שמי מ', אני בת 48, נשואה ואם לילד, בעלת עסק ועוד משהו קטן - אני חולה במאניה דיפרסיה. בגיל 43 הגיע התקף המאניה הראשון שלי, בעקבות שילוב מסוכן של נוגדי דיכאון, אטנט, קוק, MDMA וגראס. לאחר מכן נגעתי בשמיים ומייד אחר כך התרסקתי למעמקי הביצה.
