הפסיכיאטר פסק שהסיבה המרכזית לדיכאון, לחרדה ולתחושת הטמטום שחוויתי במהלך השנה-וחודש-דיכאון - היא התרוקנות מאגרי הסרוטונין.
הסרוטונין הוא מוליך עצבי (נוירוטרנזמיטור) שמופרש באופן טבעי בגזע המוח
מאז שגיליתי את האטנט התאהבתי קשות.
הרגשתי שאני מצליחה להגיע ל-100 אחוז מעצמי, שכל תאי המוח שלי מנוצלים.
הרגשתי שאני כל יכולה. סופר וומן. כמו בשילוב של קוק עם אקסטה, רק בלי הדאון שאחרי.
בתקופת הדיכאון הכבד שלי, שנמשכה שנה וחודש, העבודה הייתה מאוד מאתגרת עבורי.
לא הצלחתי לכתוב, התקשיתי מאוד לעצב, ולא הצלחתי לדבר, במיוחד עם זרים.
אבל לא הייתה לי ברירה, כי אני עצמאית.
לאורך שנת הדיכאון הכבד שלי איבדתי את המילים.
לא הצלחתי למצוא אף פעם את המילה הנכונה.
לא זכרתי את רוב הדברים שידעתי בעבר.
לא הצלחתי לכתוב יותר מפיסקה ברצף, וגם זה במאמץ עילאי.
בזמן הדיכאון הכבד, לא רק הצרכים נשארו מאחור. נעלמו גם הרבה יכולות, שביחד הרכיבו את כל כולי, ובהיעדרן לא נותר דבר ממני. נעלמה היכולת ליהנות, לצחוק, לחייך, להתרכז, לדבר, לכתוב, להתרועע, לעצב, לעבוד.
אני כותבת עכשיו לאחר שנה וחודשיים של היעדר יכולת לכתוב או להתבטא בכל צורה אחרת.
שנה וחודשיים שבמהלכם הייתי קבורה מתחת לאדמה, מציצה מפעם לפעם מנקבי האוורור, בדמות צל אפרורי של עצמי. מושיטה יד לחיבוק,
שמי מ', אני בת 48, נשואה ואם לילד, בעלת עסק ועוד משהו קטן - אני חולה במאניה דיפרסיה. בגיל 43 הגיע התקף המאניה הראשון שלי, בעקבות שילוב מסוכן של נוגדי דיכאון, אטנט, קוק, MDMA וגראס. לאחר מכן נגעתי בשמיים ומייד אחר כך התרסקתי למעמקי הביצה.
