מאז ומתמיד חיבבתי שירת משוגעים. בעיקר משוגעות.

גדלתי על רחל המדוכאת, ועל תרצה אתר שקפצה אל מותה בגיל 36, ועל יונה וולך פורצת הגבולות, שאישפזה את עצמה מבחירה בגיל 21. יונה, שכל שיריה לוקחים לטריפ. גדלתי גם על ארקדי דוכין הדכאוני הנצחי ועל דליה רביקוביץ ועל לאה גולדברג המדוכאות ועל קורט קוביין, ג'ימי הנדריקס, אקסל רוז, סטינג ולו ריד הביפולריים ונינה סימון ושינייד אוקונור הביפולריות ועוד רבים מטורפים ונפלאים.

שמעתי גם מוצרט ובטהובן ושומאן, שמתברר שגם הם ביפולריים.

בשנים האחרונות גיליתי את השירים הביפולריים המדהימים של גבריאל בלחסן, ואת שירי העצב והסמים של איימי ווינהאוס (ביפולרית), והכאב בשירים של ACollective והאמת שבשירים של סיה, דמי לובאטו, מריה קארי, בריטני ספירס (ביפולריות) ועוד רבים.