אין ספק שיציאה לריצה היא הפעולה הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת בזמן דיכאון (מלבד לקום מהמיטה בבוקר, לפגוש אנשים, לפגוש את עצמך, ולצאת מהבית...). אבל ברגע שאני רואה את הים מגיח בקצה רחוב גאולה...
לאחר שחלפה האפיזודה הדכאונית האחרונה שלי, מצאתי את עצמי עולה במשקל. אז החלטתי לעשות מעשה (מטופש) ולהוריד קצת את כמות הליתיום, כי כולם אומרים שליתיום זה משמין.
הבעיה העיקרית עם מאניה דיפרסיה, היא שלא משנה באיזה מצב את נמצאת, הדיכאון והמאניה תמיד שם.
אין רגע אחד של מנוחה אמיתית מהפחד שהשד ישוב, בין אם ילבש צבעוני ובין אם יתהדר בשחור.
אני רוצה לספר על דני, מהבניין ממול, שבדק את האפשרות לשכור חדר בדירה שאני גרה בה, ואז נפגשנו. הוא לא רצה לגור אתי, דני. לא אהב את מה שראה. את כל הלכלוך, ואי הסדר, ונקודות הרטיבות על הקירות ועל התקרה.
יום חשוך אחד, חלומי הפך למציאות.
זה קרה לפני שבועיים בערך, כאשר התעוררתי חבולה ומוקפת מכונות, במיטה מצחינה בגווני מנטה, בבית החולים.
שפע פרצופים הביטו בי מכל הכיוונים, הרבה יותר מהכמות שיכולתי להכיל
היא מרגישה כאילו מישהו תלש אותה מהמיטה הענקית הקסומה שלה, ולא יודעת בדיוק אם כרגע זה הזמן הנכון ביותר לאבד את השפיות, אבל לוחשת לעצמה חזור ולחוש, כשנדמה לה שאיש סביבה לא שומע: "אם לא עכשיו, אימתי?".
שאלתי אותך אם תרצה לקנות את הכורסה שהתלהבתי ממנה היום כשהסתובבנו בהרצל. אמרת שלא, אבל שבניגוד מוחלט לזה, אתה מעוניין להיפרד. צחקתי בקול. באותו טון שגיבשתי במשך שנים של עבודה על האדישות שלי.
שמי מ', אני בת 44, נשואה ואם לילד, סטלנית, בעלת עסק ועוד משהו קטן - אני חולה במאניה דיפרסיה.
בגיל 43 הגיע התקף המאניה הראשון שלי, בעקבות שילוב מסוכן של נוגדי דיכאון, אטנט, קוק, MDMA וגראס.
בשנה וחצי האחרונות נגעתי בשמיים ומייד אחר כך התרסקתי למעמקי הביצה.
