ג'סטין ביבר, בעל הקול המתוק והבלורית הצהובה, נאבק כבר זמן רב עם דיכאון וחרדה, כולל מחשבות אובדניות.
כבר ב-2015, בכתבת שער למגזין NME, נחשף ג'סטין לגבי הדיכאון שהוא חש "כל הזמן".
3.5 שנים מחייו אסי היה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, בסך הכול 18 אישפוזים: "יש לי הפרעת אישיות שמחייבת אשפוז. קוראים לה בורדרליין. אני מספר 1 בהרס עצמי. זאת המחלה שלי. זה מתבטא בסמים, אוכל, נהנתנות...
"איזה עוד משפחה כזאת יש לנו? אולי הנתניהוז. מדובר במשפחה עם אוברדוז של כישרון ושגעון", כך אומרת הבמאית ענת גורן על "דיין, המשפחה הראשונה", מיני־סדרה דוקומנטרית שביימה, ומשודרת ב־yes דוקו וב־STING TV.
הנסיכה דיאנה סבלה מדיכאון, מחרדה ומבולימיה, ואף ניסתה להתאבד כמה פעמים לאחר חתונתה עם הנסיך צ'רלס.
דיאנה: "חתכתי את ורידי ידיי ורגליי מרוב דיכאון. הייתי כל כך מדוכאת, וניסיתי לחתוך את הוורידים שלי."
השחקן הית לדג'ר התאבד בגיל 28, בשיא התהילה וההצלחה
השחקן האוסטרלי בן ה-28, שכיכב בסרט "הר ברוקבק", נמצא מת בביתו במנהטן, ככל הנראה ממנת יתר של כדורים, ב-23 בינואר 2008
אליוט סמית התאבד בגיל 34 | סמית' נמצא מת בדירתו לאחר שדקר את עצמו בלב פעמיים בזמן ויכוח עם בת זוגו. הוא השאיר אחריו קהל כמעט דתי שמכיר כל פריטת אצבע בשיריו.
כריס קורנל, סולן "סאונדגרדן", "אודיוסלייב" ו"טמפל אוף דה דוג", התאבד בתלייה בגיל 52 במאי 2017.
קורנל נמצא ללא הכרה בחדר אמבטיה במלון בדטרויט על ידי בן משפחה, שנשלח בידי אשתו של קורנל.
ג'ניס ג'ופלין הייתה בדיכאון, ומתה בגיל 27 ממנת יתר.
בתיכון קראו לה "שרץ", באוניברסיטה היא זכתה בתואר "הגבר המכוער בקמפוס", היא הייתה מנודה שרק רצתה להרגיש שייכת - ואז הפכה לזמרת האהובה באמריקה
בילי אייליש מספרת על פגיעה עצמית בגיל 13
בראיון האחרון שלה למגזין רולינג סטון, בילי אייליש סיפרה שבניגוד למה שרבים ממעריציה חושבים, תקופת ההתבגרות שלה לא הייתה קלה ולוותה במשברים קשים.
בספרו "הראיון האחרון" כתב אשכול נבו על הדיכאון, הדיסטימיה, שהוא סובל ממנו: "בשנה האחרונה אני מנהל מלחמה מתמשכת, מלחמת חפירות ממש, נגד הדיסתימיה: הפרעת מצב רוח אקוטית שמאופיינת בתחושת דכדוך קבועה.
בשנת 2014, סיפרה סיירוס בריאיון למגזין Elle שהיא מתמודדת עם דיכאון.
אנשים לא יודעים לדבר על דיכאון. שזה בסדר לגמרי להרגיש עצוב. עברתי תקופה בה הייתי ממש בדיכאון.
מרבית ימיה של לאה גולדברג עברו עליה בבדידות נוגה.
כפי שכתבה ברבים משיריה, כל ערב זימן לה בדידות וכאב:
אֲנִי יוֹדַעַת אֶת פֵּרוּשׁ הַמִּלָּה 'עֶרֶב'. וְהִיא נוֹסֶכֶת תּוּגָה אֶל לִבִּי הַמֻּחְרָד
ליין סטאלי, סולן "אליס אין צ'יינס", באחד מהשירים האחרונים שכתב:
"אני אבחר את התאריך, מוות אחד וערפל אפור סמיך, אני מסתתר ומחייך, נקה את כל חטאיך, היוולד מחדש, רק חזור על כמה שקרים. סבל עצום, היוולד מ
מיכל ניב (5 באוקטובר 1965 - 21 בינואר 2000) הייתה עיתונאית, מנחה ושדרנית רדיו ישראלית. מיכל התאבדה בתלייה בגיל 35, כנראה בעקבות התאבדות אחיה ואביה ומות בן דודה בפיגוע.
23 שנה עברו מאז אותו ערב ראש השנה, 1 באוקטובר 1997, כשלצד מעקה בטון סמוך למחלף ראשון, על כביש 4, עמדה מכונית וולוו שחורה ומרוסקת מדגם אמזון 121 מודל 1961, רכב האספנות שענבל פרלמוטר כל כך אהבה.
רוב היוצרים שאני אוהבת מילדותי התאבדו או ניסו להתאבד.
תרצה אתר קפצה מהחלון בגיל 36. קורט קוביין, ביפולרי, התאבד בירייה בגיל 27. איימי ווינהאוס, ביפולרית, נטלה מנת יתר, באותו גיל. ענבל פרלמוטר בתאונה
אורית עריף חיברה, איירה והוציאה בהוצאה עצמית את הספר המדהים "היי, מישהו שומע אותי?" העוסק בזכרונות וחוויות מחיי המחברת כגון: התמודדות עם דיכאון ודיכאון אחרי לידה וטיפולי פוריות.
סילביה פלאת', משוררת וסופרת אמריקאית, מחברת "פעמון הזכוכית", סבלה מדיכאון קליני במרבית חייה והתאבדה בגיל 31 בשאיפת גז ביתי.
היא ניסתה להתאבד מספר פעמים, שהראשונה שבהן כשהייתה בת 20 ואושפזה
ריידר אשפזה את עצמה במחלקה פסיכיאטרית לאחר הפרידה המתוקשרת מהשחקן ג'וני דפ, כשהייתה בת 19.
בעקבות הפרידה היא התחילה לשתות אלכוהול כדי להתמודד עם נדודי שינה והתקפי חרדה, מה שהתדרדר לאלכוהוליזם והתגלגל
תרצה אֲתָר (במקור: אלתרמן) (27 בינואר 1941 – 8 בספטמבר 1977) הייתה משוררת, פזמונאית, סופרת, זמרת, שחקנית תיאטרון ומתרגמת ישראלית. ב־8 בספטמבר 1977, בגיל 36, התאבדה (כנראה) תרצה בקפיצה מחלון ביתה
תרצה אתר קפצה מחלון ביתה בגיל 36. קורט קוביין, ביפולרי, התאבד בירייה בגיל 27. איימי ווינהאוס, ביפולרית, נטלה מנת יתר, באותו גיל, שמאוד מקובל בקרב המתאבדים. גיל 27.
גם ואן גוך ירה בעצמו, בגיל 37, לא לפני שזרק לאוויר את המשפט האלמותי: "העצבות תימשך לנצח". ליין סטאלי, סולן אליס אין צ'יינס, דכאוני ומכור להרואין במשך יותר מעשור, מת ממנת יתר ככל הנראה, בגיל 34.
ענבל פרלמוטר, סולנית "המכשפות" האהובה והמצוינת, התאבדה בגיל 26 בלבד בתאונת דרכים, אחרי שכתבה והקליטה את השיר: "מעכבת את כל התנועה / על הגג יש רוח חזקה/ הם יגידו מישהי נפלה / איך קרה שכך עשינו לה / וזה מוזר, מוזר / לא השארתי פתק / לא היה לי מה לומר" ("מעכבת", "הקלטות אחרונות").
וירג'יניה וולף, ביפולרית, הטביעה את עצמה באגם הסמוך לביתה עם אבנים ששמה בכיס המעיל. סילביה פלאת' התאבדה באמצעות פתיחת צינור הגז בבית, אחרי שהכינה לילדיה חלב ועוגיות, חודש לאחר שיצא לאור ספרה "פעמון הזכוכית" שבו סיפרה על ניסיונות ההתאבדות והאשפוז שלה. היא ניסתה להתאבד כמה פעמים גם לפני כן.
מרילין מונרו, ביפולרית, התאבדה באמצעות נטילת כדורים, אחרי שני נסיונות התאבדות שנכשלו. מיכל ניב, שהייתה בזמנו שדרית הרדיו האהובה עליי, עם "היפות והאמיצות" שהגישה בהומור קורע עם עינב גלילי - גם היא תלתה את עצמה, לאחר סיפור חיים מזעזע, שכלל אח שכנראה התאבד, ואב שהתאבד בעקבותיו.
כל אלה הצליחו להתאבד. אבל יש גם את כל ההמונים שרצו ולא הצליחו.
לאחרונה עוד ועוד אנשים מפורסמים מודים כי חוו דיכאון או התמודדו עם הפרעות נפשיות.
מקור: וואלה! NEWS
לא מעט מהם עדיין מתמודדים עם התופעות הללו. מדובר במגמה חיובית (ההודאה, לא החוויה), שכן כאשר אותם שמות גדולים מודים במצוקה נפשית, הם הופכים אותה למקובלת יותר בעיני הציבור, לנורמלית.
אך מה גורם דווקא לאותם מפורסמים לפתח דיכאון או הפרעות נפשיות אחרות?
אחת הסיבות לכך היא אותו פער עצום בין הדימוי לבין החיים עצמם:
כאשר אדם מפורסם לא מצליח להפריד בין חיי הזוהר על המרקע לבין החיים שמסביב, הוא עלול לפתח דיכאון או הפרעה נפשית אחרת, משום שאינו מצליח לגשר על הפער הזה. התופעה הזאת שכיחה מאוד בקרב אנשים שהפרסום הגיע אליהם בבת אחת, מבלי שיכלו להתכונן לכך או לעכל את התהליך שעברו - מאלמוניים ל'מגה־סטארים' בזמן קצר.
עניין נוסף שעשוי לעורר התפתחות של דיכאון או הפרעה אחרת הוא עצם הפרסום הגדול:
כל אדם מתמודד אחרת עם העובדה שהוא מוכר מאוד, נצפה על כל מרקע בכל סלון, נערץ ונחשב מוד לחיקוי בקרב רבים. המצב הזה עשוי, אם הוא לא מנוהל כראוי מבחינה רגשית, להביא לסחרור עצום מבחינה נפשית, ומשם הדרך להפרעה נפשית קצרה.
גורם נוסף, שרבים מאיתנו כלל לא מודעים אליו הוא לוח הזמנים הצפוף של מפורסמים רבים.
לעיתים עשוי אותו אדם, בעיקר בתקופת השיא בקריירה שלו, לבצע עשרות פעולות ביום אחד (הופעות, התארחות באולפני טלוויזיה, ראיונות, אירועי יח"צ ועוד), וללוח זמנים צפוף ישנה השפעה רבה על הנפש. לעיתים צצות הפרעות נפשיות משום שהגוף מתקשה להתמודד עם העומס הפיזי והנפשי העצום.
אנשים מפורסמים נדרשים להתמודד גם עם טוקבקים, ביקורות קשות והרסניות ולעתים אף קללות וגידופים ברשת, כל אלו, לצד חיטוט תמידי בענייניהם האישיים, ולא תמיד קל לעמוד בזה.
לכן עצם חייהם הלא שגרתיים של האנשים המפורסמים, בישראל ובעולם, מעודדים לא פעם התפתחות של דיכאון, וחרדות, ויכולים אף לזרז הופעה של מאניה דיפרסיה והפרעות אחרות. כמה ימים לא טובים, או כמה אירועים מטלטלים (החל בכישלון של הפקה חשובה ועד מוות של אדם קרוב), בתוספת אותן השלכות לא פשוטות של החשיפה התמידית, הם מתכון מושלם כמעט להתפתחותן של הפרעות נפשיות.
מתפתים להיעזר בסמים
לא מעט מהמפורסמים מפתחים התמכרויות ותחלואה נפשית עקב השימוש בסמים.
הדחק הרב שבחיי הזוהר, הוא פיתוי חזק לנסות להיעזר בסמים על מנת להתמודד. סמים ממריצים יכולים לאפשר למפורסמים אנרגיה רבה וביטחון עצמי מול קהל, ולחילופין, כשהם צריכים להירגע הם הרבה פעמים מוצאים נחמה בסמים ואלכוהול.
הסמים הממריצים יכולים לעורר התפתחות של הפרעות חרדה ומאניה-דיפרסיה, ואילו הקנביס מעורר אצל מיעוט מהמשתמשים חרדה, ואף פסיכוזה.
כשכוכב הסדרה מד מן היה בן 20, אביו נפטר. אובדן האב הוביל את האם - שאיבד את אמו עוד כשהיה ילד - לדיכאון עמוק. השחקן מספר כי מצבו היה ממש גרוע, אבל הוא הבין זאת וידע שהוא חייב לקבל עזרה שתעמיד אותו על הרגליים.
"קיבלתי טיפול נפשי ולקחתי תרופות נוגדות דיכאון במשך תקופה קצרה, וזה עזר לי. זה מה שטיפול עושה: נותן לך פרספקטיבה אחרת כשאתה מרגיש אבוד במערבולת עם עצמך ועם הבולשיט שלך", סיפר בראיון שפורסם בשנת 2010 במגזין The Observer. "ובכנות? נוגדי דיכאון עוזרים! אתה יכול לשנות את הכימיה של המוח מספיק בשביל לחשוב: אני רוצה לקום בבוקר, אני לא רוצה לישון עד ארבע אחר הצהריים.... זה סוג של התנעה של המנוע".
ג'ים קארי: ליצן עצוב
הוא נחשב לאחד השחקנים הכי עסוקים – ומרוויחים – בהוליווד, אבל הקומיקאי הקנדי לא תמיד ליקק דבש.
"לקחתי פרוזק הרבה זמן", סיפר בפתיחות בשנת 2004 בתכנית 60 דקות. "אני לא בטוח... זה כנראה עזר לי לצאת מהתסבוכת קצת, אבל יש אנשים שלוקחים את זה כל החיים. אני הייתי צריך להפסיק בנקודה מסוימת, בגלל שהבנתי שהכל בסדר... יש שיאים, יש נפילות, אבל כולם פחות תלולים ויותר חלקים, וזה מרגיש כמו רמה נמוכה של ייאוש שאתה חי בה. מצב בו אתה לא מקבל תשובות, אבל אתה חי בסדר. אתה יכול לחייך במשרד...".
"אני לא חושב שבני אדם לומדים משהו ללא דיכאון" הוא אמר. "דיכאון הוא רכיב הכרחי ללמידה של כל דבר או יצירה של כל דבר. נקודה. אם אתה לא מדוכא בנקודה מסוימת, אתה לא מעניין".
דיכאון זה לא משחק
האם שחקנים ואמנים יודעים טוב מאחרים מהו דיכאון? האם יש לזה יתרונות? תלוי את מי שואלים. ומתי. אסי דיין, גילה אלמגור ומיכל בת אדם, שחקנים שמכירים את המחלה מקרוב ומכוכבי העונה החדשה של "בטיפול", ישבו על הספה של ד"ר יורם יובל
מירב קריסטל | YNET | 23.11.07
אין רומנטי יותר מסופר מלנכולי. משחקן שסובל ממצבי רוח. מיוצר שכשרונו הוא מהשטן. דיוקנו של האמן כאיש דיכאוני הוא אחד מהארכיטיפים המקובעים ביותר בתרבות. לפי פרוטוטיפ האמן המיוסר, אנשי רוח שוקעים בדכדוך כעבור תקופה של חוסר הצלחה, או לוקים פתאום בעצב תהומי דווקא בשיאה של הצלחה כבירה. הם מאבדים את המלים, משתתקים ומשותקים. ואז, הם שואבים מהמרה השחורה את החומרים ליצירה הגדולה הבאה שלהם.
באירוע לרגל פתיחת מכון המוח לחקר הרגשות באוניברסיטת חיפה נעשה שימוש בדימוי ההיולי הזה, אבל גם גם ניסיון לנפץ אותו מעט. לאירוע הגיעו שלושה מכוכבי "בטיפול", אסי דיין, גילה אלמגור ומיכל בת אדם, כדי לשוחח על יצירה ודיכאון. על הבמה הם ישבו בכורסאות, כמו בסדרה, כמו בטיפול, כשהמציאות מתערבבת בבדיון, ושולט בה הרכיב הכמו נצחי שמחבר יוצרים לעצב קיומי.
מול קהל של אקדמאים, בדיון שנוהל על ידי פרופ' יורם יובל, השלושה ניסו להסביר אינטראקציות שונות בין דיכאון ויצירה מפרספקטיבה אינדיבידואלית, ובכל זאת קולקטיבית. כי כשדיכאון נצמד ליוצר הוא תמיד פיוטי. אבל כשהוא כולא בין מלתעותיו סתם אנשים, אנחנו לא רוצים לשמוע עליו.
אבל השחקנים והיוצרים האלה לא באו להיאחז במיתוס, אלא דווקא לעקור ממנו את העוקץ הרומנטי. לומר שאין שום דבר יפה בדיכאון, אבל אין שום דבר מכוער באנשים שסובלים ממנו. כניצולי דיכאון, או ככאלה שגדלו בסביבה מוכת דיכאון, הם סיפרו על תפקיד המחלה ביצירה שלהם. האם הם יודעים טוב מאחרים מהו דיכאון? לא בטוח, אבל עולם דימויים רחב ויכולת דרמטית מפותחת הביאה אותם לחוות את דעתם על דיכאון ויצירה מול כמה מאות אנשי אקדמיה. הם ניסו להסביר כיצד יכול היוצר להביע דיכאון ביצירה, איזה תפקיד משחק הדיכאון בחייו של האמן ואיזו השפעה היתה לדיכאון ולבעיות נפשיות בסביבתו של היוצר על ההתפתחות שלו כיוצר.
מיכל בת אדם וגילה אלמגור חיו בצילה של אם חולה.
אלמגור עצמה סבלה מפרץ אחד עמוק של אפלה ועודה סובלת ממחשכים קטנים של דיכאון.
אסי דין גם הוא לא זר לתחושות הללו, ומחה בעיקר נגד הפתרונות מייבשי היצירה שיש לרפואה להציע לסובלים.
אלמגור פגשה בדיכאון אחרי שגילמה אם שמשתגעת בסרטה של מיכל בת אדם,"על חבל דק". התקומה שלה מהאפיזודה הקשה הובילה אותה לגייזר של יצירה, שהיה עבורה תהליך של ריפוי.
"פעם ראשונה נגעתי במסכת הזאת של החיים שלא רציתי לגעת בה", היא מספרת, "פתאום אני מוצאת את עצמי במצב שבו אני כמעט נוגעת בתחתית, ומתכסה מתחת לשמיכה, ובמשך חמישה ימים לא מסתרקת, לא מתרחצת, רק משפשפת שיניים וחוזרת למיטה. פתאום אני מבינה שאני שם. שהגעתי למחוזות של אמא שלי מהם פחדתי כל החיים. הלכתי לחדר, שלפתי מחברת והתחלתי לכתוב באמוק, מבלי להפסיק, כדי לא להשתגע. הכתיבה היתה גלגל הצלה. מתוך הנקודה הזאת נולד 'הקיץ של אביה'. זה הכריח אותי, הקיא ממני יצירה, ולפני זה לא היה שום דבר, אף פעם לא יצרתי כלום על הכתב".
מיכל בת אדם מביעה דעה שונה. לדעתה הדיכאון סותם את היצירה.
"דיכאון בשבילי זה להרגיש כמו קלקר – אין טעם, אין ריח, אין כלום, אין רצון. ולכן אני כופרת לגמרי במשפט המפתח שדיכאון הוא המקור ליצירה".
גם לאסי דיין יש תובנות קצת אחרות:
"אתה לא צריך להיות בדיכאון כדי להיות יוצר, אתה צריך להיות שייקספיר, עם איזה ראש מיוחד עם דמיון, ובעיקר, אם אני יכול להגיד מניסיוני, הדיכאון שלי הוא בא אחרי היצירה, לא לפניה".
פרס תנחומים
לפי פרופ' יורם יובל, פסיכיאטר, ויוצר בעצמו ("סערת נפש", "מה זאת אהבה"), שכיחות הנטייה לדיכאון בקרב יוצרים אינה הסיבה היחידה בעטיה העפילו שחקני 'בטיפול' לפסגת הר הכרמל. "זה נולד בתור גימיק. רצון להביא אנשים שימשכו קהל וידברו לקהל רחב. ידעתי שמהאנשים האלה יבואו סיפורים בעלי משמעות". הוא אומר, ומסביר מדוע בחר בשחקנים שמשתתפים ב'בטיפול'.
"ראובן דגן עשה הרבה מאוד כדי להחדיר את הטיפול הנפשי לתוך כל בית. 'בטיפול' אינה רק הישג סינמטוגרפי אלא גם הישג תודעתי. אנשים שמעולם לא היו ולא יהיו פעם אחת בטיפול, זכו לצפות בו בסלון ביתם".
למה אמנים סובלים מדיכאון יותר מאנשים אחרים?
"אנחנו לא יודעים. אבל אין ספק שזה כך. השכיחות של דיכאון ואלכוהוליזם בסופרים למשל הרבה יותר גדולה, לא רק מאשר באוכלוסייה הכללית, אלא גם בהשוואה לבעלי שם אחרים".
ומהן הספקולציות בנוגע לסיבות לכך?
"יש כמה תיאוריות. זאת שאני הכי אוהב אומרת שדיכאון הוא לא סיבה ליצירה ויצירה היא לא סיבה לדיכאון. שני הדברים האלה הם תולדה של דבר שלישי. ולאנשים בעלי נטייה לדיכאון יש יותר סיכוי להפוך ליוצרים, משום שהם ניחנו באותה רגישות. יש להם חוסר נכונות לקבל את העולם כמו שהוא, ורצון לתאר את העולם הפנימי שלהם, ואלה הולכים יחד עם נטייה לדיכאון. אמנים יותר חשופים להפרעות מצב רוח, ובתור פרס תנחומים הם מקבלים יכולת יצירתית, פרס מאוד יקר, שמיטיב לפעמים עם האנושות כולה, אבל הדיכאון גם מחבל ביצירה".
מדוע התפיסה של הדיכאון שונה כל כך אצל שלושה יוצרים?
"מפני שדיכאון זה שם קיבוצי לאוסף שלם של תופעות נפשיות ומוחיות, שיש להן סיבות שונות והן פועלות ומתבטאות באופן שונה. קשה לסווג אותן וההבנה שלנו בתחום זה עודה בחיתוליה. זאת כנראה גם הסיבה שאין טיפול אחד שמצליח תמיד וטוב לכל האנשים המדוכאים".
יוצר מדוכא זה דבר רומנטי?
"זה מיתוס. זאת אחת הסיבות שאנשים לפעמים מקלים ראש באמן או אדם שסובל. דה לרוש פוקו. אמר שכל אדם מיטיב לשאת באומץ את כאבו של הזולת. חווים עצב כחלק בלתי נפרד מחיינו, אז נוח לנו לפעמים לומר לאדם המדוכא: 'גם אני הרגשתי ככה פעם'.
אבל אנחנו לא הרגשנו דיכאון קליני.
האופי והסבל שלו שונים ממה שאנחנו מכירים.
דיכאון זו מחלה, מחלה קשה מאוד, כל כך קשה שהיא קטלנית ביותר - עד 15% מהאנשים שלוקים בה יסיימו את חייהם בהתאבדות.
הרעיון הרומנטי הזה של אמן סובל הוא תולדת האייקונים של התקופה הרומנטית, בדומה לצורה שבה שהתייחסו למחלת השחפת. כל אמן שמכבד את עצמו אז היה שחפן".
וחולה בעגבת.
"והנה, גם כאשר מצאנו טיפול טוב נגד השחפת והעגבת לא נסתתם מעיין היצירה".
אסי דיין מדבר לא פעם על תרופות שהחליפו את כתונת המשוגעים בקשירת האדם ונפשו.
"הוא דיבר על תרופות אנטיפסיכוטיות מהדור הישן, שהן לפעמים אזיקים ביוכימיים, שמקנים תחושה כאילו האדם כלוא בתוך עצמו".
אבל גם קבוצות מסוימות של תרופות נגד דיכאון יוצרות הקהייה של החושים, שאולי ממיתה את היצירה.
"לעיתים, תרופות שמקהות את הכאב, משטיחות גם את הרגישות הנפשית והחדות של החוויות וזו תחושה קשה, במיוחד לאמן. אז אפשר להחליף את התרופות, אבל כשיש סיכוי למות מהתאבדות, לפעמים גם טיפול לא אידיאלי עדיף. דיכאון זה לא משחק".
החיים חשובים מאיכות החיים? מהות החיים עבור אמן היא יצירה.
"השאלה הזאת היא שאלה ערכית ולא מדעית, ולכן אין לה תשובה נכונה או לא נכונה. לדעת רוב בני האדם וגם לדעתי, יש לחיים ערך שלא ניתן למדוד אותו. יש חוק בישראל שמשקף זאת מצויין, חוק 'לא תעמוד על דם רעך'. מי שמעיין היצירה שלו נחסם, אולי ישוב ויפתח אותו מחר. אבל מי שהתאבד כבר לא יחזור".
ישנן הפרעות נפש נוספות טיפוסיות ליוצרים?
"הפרעת מצב רוח דו קוטבית, כשדיכאון מייצג פן אחד של הבעיה. הצד השני שלה מייצר המון אנרגיה והאדם הופך לעיתים קרובות למאוד יצירתי, כזה שמסוגל להרים הפקות גדולות. הרבה יוצרים מדברים על ליצור כמו מתוך בולמוס, עם הרבה אנרגיה וכוח וחיות. כשהתארחתי בסטים של תוכניות טלוויזיה למשל, היתה שם אווירה היפומאנית קיבוצית.
אבל כשזה מתהפך לדיכאון, זו הופכת להפרעה מסכנת חיים.
וכשההיפומאניה הופכת למאניה אפשר להגיע למצבים פסיכוטיים. זה חבל, כי בעצם כולנו היינו רוצים להיות בהיפומאניה, זו חוויה נהדרת ופורייה מאוד לכל יוצר. הצרה שלרוב ההיפומאניה אינה מצב יציב, וזה עלול להיגמר לא טוב.
עוד תופעה שכיחה אצל אמנים ויוצרים היא שימוש לרעה בסמים ובאלכוהול.
בעיני זה היבט אחר של הרגישות שלהם, עוד דרך להתמודד עם המצוקות של הפרעות מצב רוח".