ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - מיכל ניב הייתה בדיכאון

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook
מיכל ניב נולדה בבאר שבע למשפחה בת שני ילדים.

אביה היה קצין בגולני ושימש כקצין השלישות הראשי בתפקידו האחרון בצה"ל. האם עבדה כאחות בבית החולים השרון.
בגיל 3 עברה לפתח תקווה, שם גדלה ולמדה בבית הספר בכפר גנים. הייתה מופנמת בילדותה.
אחיה של מיכל, איל, השגיח עליה מגיל צעיר, כיוון שהאב שהה מחוץ לבית עקב תפקידו והאם עבדה במשמרות.

אייל התגייס בנובמבר 1977 לחיל השריון. הוא ניסה להגיע לקורס קצינים, אולם לא הצליח במבדקים.

בדצמבר 1978 נהרג אחיה, בעת שירותו, מירייה שנורתה בחדרו מנשקו האישי.

ועדה שחקרה את האירוע התלבטה בין התאבדות לתאונה וקבעה שהייתה זו תאונת נשק. חברת הילדות שלה, גליה לוי, טוענת שלאחר מות האח הפכה מיכל למרוחקת ומסוגרת.

בפני בן זוגה טענה ניב, שאביה הסתגר בתוך עצמו ולא היה נוכח כאב.

בשנת 1979, כשהייתה בת 14, מונה אביה לנספח אכ"א בלונדון וניב עברה לשם יחד עם הוריה. בתקופה זו למדה ניב בתיכון והתעמקה בתחביב האהוב עליה - מוזיקה. את האהבה למוזיקה ספגה עוד בילדותה בבית מאחיה.

ב-1981, לאחר שנתיים שגרה באנגליה, חזרה משפחת ניב לישראל, עברה לגור בתל אביב ומיכל החלה ללמוד בתיכון עירוני ה' במגמה הומנית והצטיינה בלימודיה. אביה שב תחילה לתפקיד בצה"ל, אולם לבסוף החליט לפרוש.

במאי 1982, ביום העבודה הראשון שלו במפעלי נשר, התאבד אביה בירייה על קברו של אחיה, בבית העלמין בקריית שאול.

מותו של האב הכה גלים בתקשורת והיה חוויה קשה גם בכיתתה של מיכל.

זמן קצר לפני גיוסה עזבה את הבית ועברה לגור עם בן זוגה.
בשנת 1984 התגייסה לצה"ל ושירתה בגלי צה"ל, בתחילה, כפקידתו של מפקד התחנה רון בן ישי, שנמנה על ידידיו של אביה המנוח. לאחר מינוי של נחמן שי כמפקד התחנה, זמן קצר לאחר מכן, החלה להגיש את תוכנית הבוקר "הפסקת עשר", שערך שרון מולדאבי (בין השנים 1986–1987).

את הקו המוזיקלי האלטרנטיבי של התוכנית בחר מולדאבי, והוא זה שיחד עם דלית עופר (ראש מחלקת המוזיקה בתחנה), בחר במיכל, קריינית בראשית דרכה, להגיש את התוכנית. בתוכנית הושמעו בין השאר: איגי פופ, ביסטי בויז, מינימל קומפקט, ניק קייב, יו 2, ג'וי דיוויז'ן ו-REM.

במהלך השירות נשלחה לחודשיים לארצות הברית במסגרת משלחת של עיתונאים צעירים.

לאחר שובה קיבלה תוכנית אחרת - "הפסקת עשר בלילה" אותה המשיכה ניב לשדר ולערוך גם לאחר שחרורה, בשנת 1986, כשעבדה בתחנה כעצמאית. התוכנית הועברה בשלב מאוחר יותר לשידור בתחנת צה"ל 2, ונקראה "הפסקת עשר בערב".

התוכנית בעריכתה שמרה על הקו האלטרנטיבי הייחודי והיא השמיעה בה בין השאר את אקו והבאנימן, ג'ון קייל, הגאן קלאב, פטי סמית, הקיור, רוי הארפר ועוד אמנים שלא תמיד הושמעו ברדיו.

לאחר ירידת התוכנית שידרה ניב תוכנית נוספת בשם "לחבק את הדובי" ותוכניות מוזיקה מיוחדות, לרוב עם אלדד קובלנץ, שהיה חבר קרוב שלה.

בשנת 1988 נבחרה להגיש את תוכנית הטלוויזיה "עד פופ", לצד אברי גלעד, אולם החליטה לאחר חודשיים לעזוב את התוכנית.

במקביל להתפתחות הקריירה הרדיופונית שלה, התפתחה ניב גם לתחום הבישול: כתבה מדורי בישול במקומונים תל אביביים, חברה לשאול אברון, אותו הכירה בעיתון "חדשות", להקמת המסעדה "יועזר בר יין" ביפו, וכן בישלה במסעדה של מרגרט תייר שביפו.

בנוסף כתבה במשך תקופה ארוכה בעיתון "חדשות".
בספטמבר 1996 הצטרפה לצוות ההקמה של תחנת הרדיו "רדיו תל אביב", שם הגישה בשעות הבוקר את תוכנית המוזיקה "בת הים הקטנה" ושימשה כמנהלת מחלקת המוזיקה.

בשנת 1997 החלה להגיש את תוכנית הרדיו ההומוריסטית "היפות והאמיצות" עם תמר מרום ולאחר מכן עם עינב גלילי. התוכנית זכתה להצלחה רבה ועקב כך, החליטה התחנה להעביר את התוכנית לשעות שידור אחרי הצהריים, 16:00 עד 18:00, בהן שיעורי ההאזנה לרדיו גבוהים יותר. סקרי ההאזנה של התוכנית היו מצוינים ואף נשקל להעביר אותה לפורמט טלוויזיוני בשידורי הלווין.

בשנת 1996 הופיעה בתפקיד קטן בסרט הטלוויזיה של רן טל ואתגר קרת - "מלכה לב אדום".

ב-21 בינואר 2000, ביום בו מלאו חמש שנים למותו של בן דודה, אמיר הרשנזון, שנהרג בפיגוע בבית ליד, היא שמה קץ לחייה בתלייה בביתה בתל אביב.

היא נקברה בבית הקברות האזרחי בקיבוץ עינת.

הנצחה

בשנת 2000, לאחר מותה, הוענק לה אות הוקרה וזיכרון מטעם ועדת פרס סוקולוב.

בשנת 2002, לציון שנתיים למותה, עלה באתר האינטרנט של תחנת רדיו תל אביב 102fm, בו שידרה, עמוד מיוחד לזכרה, בו התאפשר לצפות בראיון שנערך איתה ולהאזין לקטעים מהתוכניות השונות שהגישה.[12] כמו כן, הקדישו באותו יום בתחנה, יום שידורים מיוחד, בו השמיעו קטעים נבחרים מהתוכנית "היפות והאמיצות".

ב-2009 הופק במסגרת בית הספר לקולנוע "סם שפיגל" סרט קצר לזכרה, בכיכובן של יעל טל ורותם זיסמן כהן. הסרט עוקב אחר שתי גרופיות צעירות של תוכנית הרדיו של ניב ועינב גלילי - "היפות והאמיצות".

בינואר 2014, 14 שנה לאחר ששמה קץ לחייה, הפיק צוות של קולנוענים צעירים קליפ לזכרה, שהתבסס על השיר "מיכלי, תראי כמה באו" של היוצר ירון אחר. הקליפ, שמופיעה בו בתפקיד הראשי השחקנית נועה צפריר, המזכירה בחזותה את מיכל - עוקב אחר שדרנית רדיו ה'מדלגת' בין שני עולמות: שידורי אולפן מבודחים ושיחות עליצות עם מאזינים מחד, ותחושות קשות ו'הליכה על הקצה' מאידך, עד הסוף המרומז.

מדי שנה, בתאריך הסמוך למועד פטירתה בינואר, מקדיש אייל פרידמן ("קוואמי") תוכנית מיוחדת לזכרה של ניב ברדיו "הקצה", ובשנים האחרונות, מאז חזר לשדר מדי שבוע בגלגלצ ב-2017, גם שם. בראיון שנתן לידיעות אחרונות בשנת 2010 הוא סיפר על ההשפעה הגדולה שלה, לצד יואב קוטנר, בעיצוב טעמו המוזיקלי: "גדלתי על שדרנים כמו יואב קוטנר ומיכל ניב, שמה שמשך אותי אליהם היה הטעם המוזיקלי שלהם".

לציון 20 שנה למותה, הקדישו תחנות רדיו שונות, וביניהן רדיו "הקצה", רדיו תל אביב וגלגלצ, תוכניות מיוחדות לזכרה עם המוזיקה שאהבה ושידרה.[20][21] ברדיו הקצה שידרו, בין השאר, הקלטה מתוכנית מיוחדת בהגשתה (עורך: עוזי פרויס) ממרתון ניק קייב, ששודר במקור בגלי צה"ל, בשנת 1990.

שי גולדשטיין, שעבד לצידה לתקופה ברדיו בתל אביב, בתוכנית "היפות והאמיצות", סיפר עליה בתוכניתו בתחנת 103fm ואמר: "אני בטוח שהיא הייתה עדיין מכוכבות הגדולות ברדיו, היא הייתה פנומן רדיו, היא הייתה האמא מקצועית שלי".

שרון מולדאבי, שערך לצידה של ניב את התוכנית "הפסקת עשר", הגיש ברדיו תל אביב תוכנית מיוחדת בת שלוש שעות עם סיפורים ושירים במתכונת התוכנית המקורית. בפוסט מקדים שעלה לפייסבוק הוא כתב "...ההון הסמלי שהותירה קשור בעיקר למוזיקה שהיא קידמה, ונדמה לי שמעולם לא היה מישהו או מישהי שקידמו שנית ספורות כל כך מוזיקה איזוטרית ונשאר\ה כה חרותים, כה נערצים, אחרי עשורים."[

 

ראו גם:

מיכל ניב הייתה בדיכאון

מיכל ניב (5 באוקטובר 1965 - 21 בינואר 2000) הייתה עיתונאית, מנחה ושדרנית רדיו ישראלית. התאבדה בתלייה בגיל 35, בביתה בתל אביב, כנראה בעקבות התאבדות אחיה ואביה ומות בן דודה בפיגוע.