איך נראית זוגיות בדיכאון? איך נראית זוגיות במאניה?
לאורך כל תקופת הדיכאון, בנזוגי נאלץ לשמוע אותי מקטרת בכל פעם שדיברתי (כמעט ולא, כאמור, אבל עדיין), לסבול התקפי בכי, לעתים כמה פעמים ביום, להכיל...
לאחר שנגמלתי מהאפקסור (וייפקס), גמילה קשה ומעיקה במיוחד, שבמהלכה קשה מאוד לתפקד, בגלל הסחרחורות ותחושה שמזכירה זרמי חשמל במוח, אז הגיע הדיכאון. הדיכאון התגלה כעמיד להפליא, והפסיכיאטר הציע ליתיום.
כשהמאניה שלי הגיעה לשיאה, והייתי ערה שלושה ימים ברצף, על אטנט, הגבר שלי אילץ אותי להתלוות אליו למיון פסיכיאטרי.
לא הבנתי למה למען השם בנזוגי מאלץ אותי לטפל בעצמי. הרגשתי נהדר, בשיאי.
עזבו אותי מעצות בזמן דיכאון |
כשאתה בדיכאון עמוק והקרובים אליך נחשפים לכך, כולם רוצים לעזור, בעיקר באמצעות המלצות שחוזרות על עצמן. טיפים לשיפור המצב רוח, אני קוראת לזה "מדעי המובן מאליו".
למרות שהייתי בכיינית מאז שאני זוכרת את עצמי, התקשיתי מאוד להכיל את צווחותיו של בני.
כשבנזוגי היה בבית, ברחתי למרפסת עם כל צווחה, ועישנתי את עצמי למוות, למורת רוחו של בנזוגי.
אפילו כתבתי על זה כמה סיפורים בצעירותי, סביב גיל 20.
הנה קטע מתוך מאבדת את זה:
אופציונלי שבעקבות איבוד הדעת היא תאושפז במוסד קטן ומגודר, עם ערוגות פרחים ודשא, ואנשים שדופקים את הראש בקירות גומי.
ייתכן שאף תקבל טיפול פסיכיאטרי רציף. בעצם, למה לחשוב בקטן? אולי תקבל גם טיפול פסיכודינמי, או התנהגותי או קוגנטיבי, או שיגדילו ראש, ויעשו לה אפילו ריפוי בעיסוק, ובתנועה, ובמוסיקה ובחיות, ובצמחים?
ואז, כמו בחתונות, יבואו לקראתה אנשים שפגשה בכל מני הזדמנויות בחיים. יעשו לה: “אלה הם חייך”.
היא תשב מעונה, צנומה, שברירית ושקופה, במיטתה הצרה, ייתכן שקשורה ברצועות עבות מפלסטיק. היא תרצה לגעת בהן, אך לא תצליח לזוז. ובעדנה תמלמל, בעודה מרכינה ראשה בענווה: “תודה, תודה שבאתם, לא הייתם צריכים, ממילא אינני יכולה להריח את הוורדים”.
ואמה בטח לא תבוא.
ואם תבוא היא תשתוק, שתיקה פולנית, אולי תדפוק בעצמה את הראש באיזה קיר, תעשה לעצמה חבורה מדאיגה במצח. ואולי תאכיל אותה במרק ירקות עם גזר ותפוחי אדמה, או תדחוף לה לפה לחם קימל עם חמאת שום צרפתית עשירה, שהביאה מהדיוטי-פרי, או תקריא לה סיפור על שלגייה הנוירוטית ושד החלומות. ואז תלך.
ז’רגון של משוגעים
וכאשר תלך, טל תישאר בחדר עם שניים שלושה משוגעים, והם יחליפו דעות בז’רגון של משוגעים, והיא תצחק פתאום מכלום, וכולם יבינו למה היא צוחקת, כי ככה זה עם משוגעים, והם יצטרפו אליה, ותהיה בידורייה גדולה.
מדי פעם תזיין את אחד המשוגעים, ללא הקדמות.
הוא ייכנס אליה לחדר, יגיד לה: “בואי לשירותים”, והיא תבוא, בכתונת המטורפים שלה, ותיכנס איתו לאיזה תא, ויסופקו היצרים, ואיש איש ילך לחדרו, לאבחנתו, לתרופותיו, לצחוקיו.
בימים אחרים תיכנס היא לאחד החדרים, תעצום עיניים, תנופף אצבעה באוויר, תנדנד, תגלגל, ואז תצביע על אחת המיטות – “והיום, חולה מספר חמש תהיה שותפה שלי לאקט”, או: “היום הסכיזופרן בן השלושים יספר לי על הפנטזיות שלו”.
זה לא יהיה כמו בעולם השפוי. לא יעורבו רגשות באקט, וגם אם יעורבו, הם ידוללו בדוזה עצומה של תרופות מטשטשות, שיגרמו לה להלך כזומבי ולבהות בחלל, ולפעמים לצחוק כמו משוגעת, בלא סיבה של ממש.
הו, כך דמיינה את גן עדן.
ולפעמים לא יהיה כל כך מצחיק.
לפעמים תצעד לחדר האוכל, לנגב פיתה עבישה בטחינה, ואז תתמוטט על הרצפה, ותרעד, ותפרכס, והרופאות והאחיות, כולן ירוצו אליה, וילטפו את ראשה, ויגידו זו לזו בקולות מתוקים ורכים: “היא שוב בהתקף, מסכנה, מתוקה, בא לי לחבק אותה אבל אני מפחדת שהיא תנשוך אותי”.
ואז יישאו אותה בעדינות אל החדר (או שנציגי המוסד יהיו הן גברים והן מאיימים, וימשכו לה באוזניה הפצועות מהתעללויות קודמות, ויסתמו לה את הפה, ויכבלו אותה, ויגררו אותה לחדר…), והיא תבכה, ותצרח נורא, והדכאוני במיטה שלצדה יבקש ממנה לשתוק קצת, כי סוף סוף הצליח להירדם, ואז הפרנואיד הסכיזואידי שבמיטה השלישית יתחיל להיבהל מן הצעקות, ויצטרף אליהן גם הוא בזעקות שבר שיקפיצו את כל הכלבים בשכונה.
ייתכן שכאשר תאבד את השפיות ההלם יהיה גדול כל כך לכל מערכות גופה, שכולן יתערבבו, ויתבלבלו, וישוחחו זו עם זו בקול רם ונישא, והכול יתפוצץ, והיא תקרוס.
עוד ייתכן, שאיבוד השפיות יגרום לה להיראות בהירה ונורמלית, זוהרת וצבעונית מתמיד.
ממש כמו השכנה ממול, ואף זו המתגוררת מעבר לרחוב (-;
לאחר חיים שלמים שבהם נהגתי לעבוד בלילה, בכל לילה, לקחו לי את הלילה.
שעות הלילה היו השעות שלי, השעות שבהן רק אני מתרכזת בענייניי עם עצמי, בשקט מוחלט שכל כך דרוש לי, מאז שאני זוכרת את עצמי. בגלל המאניה, שעות הלילה נגזלו ממני באכזריות. או לפחות ככה זה הרגיש לי. אכזרי.
אחת ההמלצות הקריטיות למניעת התפרצות של מאניה היא הקפדה על שנת לילה ארוכה, של יותר מ-3 שעות, לכיוון ה-7-8 שעות. לכן בעלי הקפיד מאוד ומקפיד עדיין שאשן בלילה, בכל לילה.
זאת לאחר חיים שלמים שבהם נהגתי לעבוד בלילה, בכל לילה.
זאת בהנחה שהדיכאון הקליני שהייתי שרויה בו עד אז לא נחשב בעיניי כמחלת נפש…. כי רבים מדוכאים סביבי.
כך כתבה עליי הפסיכיאטרית התורנית בחדר המיון:
"יש לך הפרעה ביפולרית". "את בעיצומו של התקף מאניה".
זאת בשורה מאוד מורכבת ולא פשוטה, שעדיין מאוד קשה לי להתמודד איתה.
במשך חודשים התקשיתי להירדם בגלל המחשבה הטורדנית: "מאניה דיפרסיה, מאניה דיפרסיה. את חולת נפש. במאניה דיפרסיה".
המחשבה הזאת מילאה לי את הראש בהדהודים גם בכל בוקר, מייד עם ההתעוררות.
קשה מזו הייתה הבשורה שאילצה אותי להיפרד מהחבר הכי טוב שלי
הפסיכיאטרית הורתה לי להפסיק מייד עם הגראס (היא המליצה על מוסד גמילה), וכמובן עם יתר הסמים, והמליצה לי להתאשפז במחלקה הפסיכיאטרית.
כשהציעה את האשפוז, שממנו חששתי מאז ומתמיד, פרצתי בבכי.
הבנזוג אמר שיטפל בי בבית, וכך ירדה מהפרק הצעת האשפוז.
כיבוי האש
מרגע שאובחנה המאניה, במיון הפסיכיאטרי, התחלתי במסלול כיבוי האש.
בהתחלה עם זיפרקסה, תרופה אנטי פסיכוטית אימתנית, הכבאית הראשית, שלקחתי כבר במיון ופעלה מהר מאוד.
לא הבנתי למה למען השם בנזוגי מאלץ אותי לטפל בעצמי. הרגשתי נהדר, בשיאי. אז מה אם לא ישנתי. בכלל לא הייתי עייפה. לא רציתי לישון.
למרות שהייתי במצב רוח מרומם להפליא, ובליווי אישי האהוב (ששנאתי אז) ואחותי המדהימה והמכילה, הביקור בחדר המיון היה מאוד לא נעים.