ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - בלוג ביפולרית פרק 12: מיון פסיכיאטרי

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook
בלוג ביפולרית: פרק 21 | רק שלא ישוב  

בלוג ביפולרית: פרק 21 | רק שלא ישוב

הבעיה העיקרית עם מאניה דיפרסיה, היא שלא משנה באיזה מצב את נמצאת, הדיכאון והמאניה תמיד שם. אין רגע אחד של מנוחה אמיתית מהפחד שהשד ישוב, בין אם ילבש צבעוני ובין אם יתהדר בשחור.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 20 | שובה של העסיסיות  

בלוג ביפולרית: פרק 20 | שובה של העסיסיות

למה את רזה כל כך? (יפה לך!) | לאורך השנה וחודש דיכאון שלי רזיתי יותר מעשרה קילו. כל חבריי ובני משפחתי ידעו למה, ושלא עשיתי דיאטה, אלא פשוט לא הצלחתי לאכול, כמו במחלה ממושכת. בכל זאת כולם החמיאו לי.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 19 | האור שבשחור: אמא נוכחת |אמא בדיכאון - חלק ד'  

בלוג ביפולרית: פרק 19 | האור שבשחור: אמא נוכחת |אמא בדיכאון - חלק ד'

לכל אורך אפיזודת הדיכאון המג'ורי שלי (שנה וחודש, שהסתיימו לפני כחצי שנה), התלוויתי לבנזוג ולילד בכל פעם שיצאו מהבית, כי פחדתי להישאר לבד עם המחשבות, שלרוב התדרדרו למקומות שחורים ואובדניים.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 18 | להיות אמא, בשנים הראשונות, זה להיות רוב הזמן לבד |אמא בדיכאון - חלק ג'  

בלוג ביפולרית: פרק 18 | להיות אמא, בשנים הראשונות, זה להיות רוב הזמן לבד |אמא בדיכאון - חלק ג'

עד 4 הילד במסגרת. אחר כך את אחראית בלעדית לבדר אותו, כי אבא בעבודה.מה תעשו? מה שיגרום לו להתעניין ולא לצווח. ג'ימבורי. גינת שעשועים. מה את תעשי בזמן הזה? תסתכלי עליו, תעודדי אותו, תחליפי לו חיתול.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 17: החבר הראשון שלי | הכמעט-בעילה בהסכמה שלי | נסיון ההתאבדות הראשון שלי | התבגרות בדיכאון  

בלוג ביפולרית: פרק 17: החבר הראשון שלי | הכמעט-בעילה בהסכמה שלי | נסיון ההתאבדות הראשון שלי | התבגרות בדיכאון

הפכתי מילדה לאישה, מברווזונת מכוערת לברבורה משוגעת, בגיל 14, כאשר הכרתי את החבר הראשון שלי, ע'. הוא היה בן 16, מיוזע ומכוער להפליא, עם בעיית תסרוקת קשה במיוחד. אני הייתי ילדה טובת מראה ששנאה את עצמה.
 לחצו להמשך
 


נפגשתי עם חברים רק בבית, לא לפני שדיווחתי להם שאסור לי לצאת מהבית, כי אני חולה במאניה. כשיצאתי מהבית, תמיד בליווי, הופקד בידיי סכום קצוב.

יחד עם הכבאית, הזיפרקסה, הפסיכיאטר התחיל לגמול אותי לאט לאט מנוגד הדיכאון, וייפקס, החבר השני הכי טוב שלי, לצד הגראס, שליווה אותי יד ביד מגיל 20.

פחות מחודש לאחר שאובחנתי התחיל הדיכאון, אבל עליו כבר סיפרתי לכם ארוכות, ועוד אמשיך לשתף, בפרקים הבאים.
________________
אפילו כתבתי על זה כמה סיפורים בצעירותי, סביב גיל 20.
הנה קטע מתוך מאבדת את זה:

אופציונלי שבעקבות איבוד הדעת היא תאושפז במוסד קטן ומגודר, עם ערוגות פרחים ודשא, ואנשים שדופקים את הראש בקירות גומי.

ייתכן שאף תקבל טיפול פסיכיאטרי רציף. בעצם, למה לחשוב בקטן? אולי תקבל גם טיפול פסיכודינמי, או התנהגותי או קוגנטיבי, או שיגדילו ראש, ויעשו לה אפילו ריפוי בעיסוק, ובתנועה, ובמוסיקה ובחיות, ובצמחים?

ואז, כמו בחתונות, יבואו לקראתה אנשים שפגשה בכל מני הזדמנויות בחיים. יעשו לה: “אלה הם חייך”.

היא תשב מעונה, צנומה, שברירית ושקופה, במיטתה הצרה, ייתכן שקשורה ברצועות עבות מפלסטיק. היא תרצה לגעת בהן, אך לא תצליח לזוז. ובעדנה תמלמל, בעודה מרכינה ראשה בענווה: “תודה, תודה שבאתם, לא הייתם צריכים, ממילא אינני יכולה להריח את הוורדים”.

ואמה בטח לא תבוא.

ואם תבוא היא תשתוק, שתיקה פולנית, אולי תדפוק בעצמה את הראש באיזה קיר, תעשה לעצמה חבורה מדאיגה במצח. ואולי תאכיל אותה במרק ירקות עם גזר ותפוחי אדמה, או תדחוף לה לפה לחם קימל עם חמאת שום צרפתית עשירה, שהביאה מהדיוטי-פרי, או תקריא לה סיפור על שלגייה הנוירוטית ושד החלומות. ואז תלך.

ז’רגון של משוגעים

וכאשר תלך, טל תישאר בחדר עם שניים שלושה משוגעים, והם יחליפו דעות בז’רגון של משוגעים, והיא תצחק פתאום מכלום, וכולם יבינו למה היא צוחקת, כי ככה זה עם משוגעים, והם יצטרפו אליה, ותהיה בידורייה גדולה.

מדי פעם תזיין את אחד המשוגעים, ללא הקדמות.

הוא ייכנס אליה לחדר, יגיד לה: “בואי לשירותים”, והיא תבוא, בכתונת המטורפים שלה, ותיכנס איתו לאיזה תא, ויסופקו היצרים, ואיש איש ילך לחדרו, לאבחנתו, לתרופותיו, לצחוקיו.

בימים אחרים תיכנס היא לאחד החדרים, תעצום עיניים, תנופף אצבעה באוויר, תנדנד, תגלגל, ואז תצביע על אחת המיטות – “והיום, חולה מספר חמש תהיה שותפה שלי לאקט”, או: “היום הסכיזופרן בן השלושים יספר לי על הפנטזיות שלו”.

זה לא יהיה כמו בעולם השפוי. לא יעורבו רגשות באקט, וגם אם יעורבו, הם ידוללו בדוזה עצומה של תרופות מטשטשות, שיגרמו לה להלך כזומבי ולבהות בחלל, ולפעמים לצחוק כמו משוגעת, בלא סיבה של ממש.

הו, כך דמיינה את גן עדן.

ולפעמים לא יהיה כל כך מצחיק.

לפעמים תצעד לחדר האוכל, לנגב פיתה עבישה בטחינה, ואז תתמוטט על הרצפה, ותרעד, ותפרכס, והרופאות והאחיות, כולן ירוצו אליה, וילטפו את ראשה, ויגידו זו לזו בקולות מתוקים ורכים: “היא שוב בהתקף, מסכנה, מתוקה, בא לי לחבק אותה אבל אני מפחדת שהיא תנשוך אותי”.

ואז יישאו אותה בעדינות אל החדר (או שנציגי המוסד יהיו הן גברים והן מאיימים, וימשכו לה באוזניה הפצועות מהתעללויות קודמות, ויסתמו לה את הפה, ויכבלו אותה, ויגררו אותה לחדר…), והיא תבכה, ותצרח נורא, והדכאוני במיטה שלצדה יבקש ממנה לשתוק קצת, כי סוף סוף הצליח להירדם, ואז הפרנואיד הסכיזואידי שבמיטה השלישית יתחיל להיבהל מן הצעקות, ויצטרף אליהן גם הוא בזעקות שבר שיקפיצו את כל הכלבים בשכונה.

ייתכן שכאשר תאבד את השפיות ההלם יהיה גדול כל כך לכל מערכות גופה, שכולן יתערבבו, ויתבלבלו, וישוחחו זו עם זו בקול רם ונישא, והכול יתפוצץ, והיא תקרוס.

עוד ייתכן, שאיבוד השפיות יגרום לה להיראות בהירה ונורמלית, זוהרת וצבעונית מתמיד.

ממש כמו השכנה ממול, ואף זו המתגוררת מעבר לרחוב (-;

לאחר חיים שלמים שבהם נהגתי לעבוד בלילה, בכל לילה, לקחו לי את הלילה.


שעות הלילה היו השעות שלי, השעות שבהן רק אני מתרכזת בענייניי עם עצמי, בשקט מוחלט שכל כך דרוש לי, מאז שאני זוכרת את עצמי. בגלל המאניה, שעות הלילה נגזלו ממני באכזריות.
או לפחות ככה זה הרגיש לי. אכזרי.

איור: @destinyblue

 

לקחו לי את הלילה

אחת ההמלצות הקריטיות למניעת התפרצות של מאניה היא הקפדה על שנת לילה ארוכה, של יותר מ-3 שעות, לכיוון ה-7-8 שעות. לכן בעלי הקפיד מאוד ומקפיד עדיין שאשן בלילה, בכל לילה.
זאת לאחר חיים שלמים שבהם נהגתי לעבוד בלילה, בכל לילה.

פרק 12: מיון פסיכיאטרי

כן, כמו שמקללים: "את חולת נפש", והחולה היא אני.

זאת בהנחה שהדיכאון הקליני שהייתי שרויה בו עד אז לא נחשב בעיניי כמחלת נפש…. כי רבים מדוכאים סביבי.

כך כתבה עליי הפסיכיאטרית התורנית בחדר המיון:

"יש לך הפרעה ביפולרית". "את בעיצומו של התקף מאניה".

זאת בשורה מאוד מורכבת ולא פשוטה, שעדיין מאוד קשה לי להתמודד איתה.

במשך חודשים התקשיתי להירדם בגלל המחשבה הטורדנית: "מאניה דיפרסיה, מאניה דיפרסיה. את חולת נפש. במאניה דיפרסיה".

המחשבה הזאת מילאה לי את הראש בהדהודים גם בכל בוקר, מייד עם ההתעוררות.

קשה מזו הייתה הבשורה שאילצה אותי להיפרד מהחבר הכי טוב שלי

הפסיכיאטרית הורתה לי להפסיק מייד עם הגראס (היא המליצה על מוסד גמילה), וכמובן עם יתר הסמים, והמליצה לי להתאשפז במחלקה הפסיכיאטרית.

כשהציעה את האשפוז, שממנו חששתי מאז ומתמיד, פרצתי בבכי.

הבנזוג אמר שיטפל בי בבית, וכך ירדה מהפרק הצעת האשפוז.

פוחדת מאשפוז

כיבוי האש

מרגע שאובחנה המאניה, במיון הפסיכיאטרי, התחלתי במסלול כיבוי האש.
בהתחלה עם זיפרקסה, תרופה אנטי פסיכוטית אימתנית, הכבאית הראשית, שלקחתי כבר במיון ופעלה מהר מאוד.
 

כשהמאניה שלי הגיעה לשיאה, והייתי ערה שלושה ימים ברצף, על אטנט, הגבר שלי אילץ אותי להתלוות אליו למיון פסיכיאטרי.

לא הבנתי למה למען השם בנזוגי מאלץ אותי לטפל בעצמי. הרגשתי נהדר, בשיאי. אז מה אם לא ישנתי. בכלל לא הייתי עייפה. לא רציתי לישון.
למרות שהייתי במצב רוח מרומם להפליא, ובליווי אישי האהוב (ששנאתי אז) ואחותי המדהימה והמכילה, הביקור בחדר המיון היה מאוד לא נעים.

אני חולת נפש

הפסיכיאטרית התורנית פסקה שאני בהתקף מאניה, מה שאומר שאני חולת נפש.

מעצר בית

בתקופת הכיבוי בנזוגי לקח לי את כרטיסי האשראי, כפי שמומלץ לעשות עם חולי מאניה, שנוטים לבזבז בלי הכרה, ולא הרשה לי לצאת מהבית לבד.

אין דבר נורא יותר לפרי ספיריט כמוני מלהיות כבולה.
במיוחד בשיא הטירוף של המאניה, כשכולי שואפת לפרוץ מכל הכיוונים.

| פרק 12