אופציונלי שבעקבות איבוד הדעת היא תאושפז במוסד קטן ומגודר, עם ערוגות פרחים ודשא, ואנשים שדופקים את הראש בקירות גומי.

ייתכן שאף תקבל טיפול פסיכיאטרי רציף. בעצם, למה לחשוב בקטן? אולי תקבל גם טיפול פסיכודינמי, או התנהגותי או קוגנטיבי, או שיגדילו ראש, ויעשו לה אפילו ריפוי בעיסוק, ובתנועה, ובמוסיקה ובחיות, ובצמחים?

ואז, כמו בחתונות, יבואו לקראתה אנשים שפגשה בכל מני הזדמנויות בחיים. יעשו לה: “אלה הם חייך”.

היא תשב מעונה, צנומה, שברירית ושקופה, במיטתה הצרה, ייתכן שקשורה ברצועות עבות מפלסטיק. היא תרצה לגעת בהן, אך לא תצליח לזוז. ובעדנה תמלמל, בעודה מרכינה ראשה בענווה: “תודה, תודה שבאתם, לא הייתם צריכים, ממילא אינני יכולה להריח את הוורדים”.

ואמה בטח לא תבוא.

ואם תבוא היא תשתוק, שתיקה פולנית, אולי תדפוק בעצמה את הראש באיזה קיר, תעשה לעצמה חבורה מדאיגה במצח. ואולי תאכיל אותה במרק ירקות עם גזר ותפוחי אדמה, או תדחוף לה לפה לחם קימל עם חמאת שום צרפתית עשירה, שהביאה מהדיוטי-פרי, או תקריא לה סיפור על שלגייה הנוירוטית ושד החלומות. ואז תלך.

ז’רגון של משוגעים

וכאשר תלך, טל תישאר בחדר עם שניים שלושה משוגעים, והם יחליפו דעות בז’רגון של משוגעים, והיא תצחק פתאום מכלום, וכולם יבינו למה היא צוחקת, כי ככה זה עם משוגעים, והם יצטרפו אליה, ותהיה בידורייה גדולה.

מדי פעם תזיין את אחד המשוגעים, ללא הקדמות.

הוא ייכנס אליה לחדר, יגיד לה: “בואי לשירותים”, והיא תבוא, בכתונת המטורפים שלה, ותיכנס איתו לאיזה תא, ויסופקו היצרים, ואיש איש ילך לחדרו, לאבחנתו, לתרופותיו, לצחוקיו.

בימים אחרים תיכנס היא לאחד החדרים, תעצום עיניים, תנופף אצבעה באוויר, תנדנד, תגלגל, ואז תצביע על אחת המיטות – “והיום, חולה מספר חמש תהיה שותפה שלי לאקט”, או: “היום הסכיזופרן בן השלושים יספר לי על הפנטזיות שלו”.

זה לא יהיה כמו בעולם השפוי. לא יעורבו רגשות באקט, וגם אם יעורבו, הם ידוללו בדוזה עצומה של תרופות מטשטשות, שיגרמו לה להלך כזומבי ולבהות בחלל, ולפעמים לצחוק כמו משוגעת, בלא סיבה של ממש.

הו, כך דמיינה את גן עדן.

ולפעמים לא יהיה כל כך מצחיק.

לפעמים תצעד לחדר האוכל, לנגב פיתה עבישה בטחינה, ואז תתמוטט על הרצפה, ותרעד, ותפרכס, והרופאות והאחיות, כולן ירוצו אליה, וילטפו את ראשה, ויגידו זו לזו בקולות מתוקים ורכים: “היא שוב בהתקף, מסכנה, מתוקה, בא לי לחבק אותה אבל אני מפחדת שהיא תנשוך אותי”.

ואז יישאו אותה בעדינות אל החדר (או שנציגי המוסד יהיו הן גברים והן מאיימים, וימשכו לה באוזניה הפצועות מהתעללויות קודמות, ויסתמו לה את הפה, ויכבלו אותה, ויגררו אותה לחדר…), והיא תבכה, ותצרח נורא, והדכאוני במיטה שלצדה יבקש ממנה לשתוק קצת, כי סוף סוף הצליח להירדם, ואז הפרנואיד הסכיזואידי שבמיטה השלישית יתחיל להיבהל מן הצעקות, ויצטרף אליהן גם הוא בזעקות שבר שיקפיצו את כל הכלבים בשכונה.

ייתכן שכאשר תאבד את השפיות ההלם יהיה גדול כל כך לכל מערכות גופה, שכולן יתערבבו, ויתבלבלו, וישוחחו זו עם זו בקול רם ונישא, והכול יתפוצץ, והיא תקרוס.

עוד ייתכן, שאיבוד השפיות יגרום לה להיראות בהירה ונורמלית, זוהרת וצבעונית מתמיד.

ממש כמו השכנה ממול, ואף זו המתגוררת מעבר לרחוב (-;

איור: cdd20

איור: @destinyblue

איור: cdd20