ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - בלוג ביפולרית פרק 12: מיון פסיכיאטרי

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook
בלוג ביפולרית, פרק 25 | נפרדתי מהפסיכולוגית  

בלוג ביפולרית, פרק 25 | נפרדתי מהפסיכולוגית

נפרדתי מהפסיכולוגית שלי, מיוזמתי, לאחר יותר מחצי שנה של קשר מחייב. הרגשתי שאין לי מה לומר יותר, שאני חוזרת על עצמי, שאני לא יכולה יותר לשמוע אותי חוצבת מתוכי בקושי עצום מלל משומש מדי...
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 24  | מלאה בריקנות  

בלוג ביפולרית, פרק 24 | מלאה בריקנות

מתי אני מבינה ששקעתי בדיכאון עמוק? כשאני מפסיקה לאט לאט ליהנות מכל הדברים שאהבתי לחוות. מצפייה בטלוויזיה, דרך כתיבה ויצירה ועד אכילה מנחמת. כשההבנה נוחתת, אני עוברת למצב המתנה.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 23 | על ריצה, יוגה והדיכאון שלי  

בלוג ביפולרית, פרק 23 | על ריצה, יוגה והדיכאון שלי

אין ספק שיציאה לריצה היא הפעולה הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת בזמן דיכאון (מלבד לקום מהמיטה בבוקר, לפגוש אנשים, לפגוש את עצמך, ולצאת מהבית...). אבל ברגע שאני רואה את הים מגיח בקצה רחוב גאולה...
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 22 | משחקת במינונים  

בלוג ביפולרית, פרק 22 | משחקת במינונים

לאחר שחלפה האפיזודה הדכאונית האחרונה שלי, מצאתי את עצמי עולה במשקל. אז החלטתי לעשות מעשה (מטופש) ולהוריד קצת את כמות הליתיום, כי כולם אומרים שליתיום זה משמין.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 21 | רק שלא ישוב  

בלוג ביפולרית: פרק 21 | רק שלא ישוב

הבעיה העיקרית עם מאניה דיפרסיה, היא שלא משנה באיזה מצב את נמצאת, הדיכאון והמאניה תמיד שם. אין רגע אחד של מנוחה אמיתית מהפחד שהשד ישוב, בין אם ילבש צבעוני ובין אם יתהדר בשחור.
 לחצו להמשך
 

אין דבר נורא יותר לפרי ספיריט כמוני מלהיות כבולה.
במיוחד בשיא הטירוף של המאניה, כשכולי שואפת לפרוץ מכל הכיוונים.

נפגשתי עם חברים רק בבית, לא לפני שדיווחתי להם שאסור לי לצאת מהבית, כי אני חולה במאניה. כשיצאתי מהבית, תמיד בליווי, הופקד בידיי סכום קצוב.

יחד עם הכבאית, הזיפרקסה, הפסיכיאטר התחיל לגמול אותי לאט לאט מנוגד הדיכאון, וייפקס, החבר השני הכי טוב שלי, לצד הגראס, שליווה אותי יד ביד מגיל 20.

פחות מחודש לאחר שאובחנתי התחיל הדיכאון, אבל עליו כבר סיפרתי לכם ארוכות, ועוד אמשיך לשתף, בפרקים הבאים.
________________

תמיד פחדתי מאשפוז

אפילו כתבתי על זה כמה סיפורים בצעירותי, סביב גיל 20. הנה קישור לאחד מהם:
 מאבדת את זה:
 

מאבדת את זה
מאבדת את זה

היא מרגישה כאילו מישהו תלש אותה מהמיטה הענקית הקסומה שלה, ולא יודעת בדיוק אם כרגע זה הזמן הנכון ביותר לאבד את השפיות, אבל לוחשת לעצמה חזור ולחוש, כשנדמה לה שאיש סביבה לא שומע: "אם לא עכשיו, אימתי?".
 לחצו להמשך
 

לקחו לי את הלילה

אחת ההמלצות הקריטיות למניעת התפרצות של מאניה היא הקפדה על שנת לילה ארוכה, של יותר מ-3 שעות, לכיוון ה-7-8 שעות. לכן בעלי הקפיד מאוד ומקפיד עדיין שאשן בלילה, בכל לילה.
זאת לאחר חיים שלמים שבהם נהגתי לעבוד בלילה, בכל לילה.

שעות הלילה היו השעות שלי, השעות שבהן רק אני מתרכזת בענייניי עם עצמי, בשקט מוחלט שכל כך דרוש לי, מאז שאני זוכרת את עצמי. בגלל המאניה, שעות הלילה נגזלו ממני באכזריות.
או לפחות ככה זה הרגיש לי. אכזרי.


 

כן, כמו שמקללים: "את חולת נפש", והחולה היא אני.

זאת בהנחה שהדיכאון הקליני שהייתי שרויה בו עד אז לא נחשב בעיניי כמחלת נפש…. כי רבים מדוכאים סביבי.

כך כתבה עליי הפסיכיאטרית התורנית בחדר המיון:

"יש לך הפרעה ביפולרית". "את בעיצומו של התקף מאניה".

זאת בשורה מאוד מורכבת ולא פשוטה, שעדיין מאוד קשה לי להתמודד איתה.

במשך חודשים התקשיתי להירדם בגלל המחשבה הטורדנית: "מאניה דיפרסיה, מאניה דיפרסיה. את חולת נפש. במאניה דיפרסיה".

המחשבה הזאת מילאה לי את הראש בהדהודים גם בכל בוקר, מייד עם ההתעוררות.

קשה מזו הייתה הבשורה שאילצה אותי להיפרד מהחבר הכי טוב שלי

הפסיכיאטרית הורתה לי להפסיק מייד עם הגראס (היא המליצה על מוסד גמילה), וכמובן עם יתר הסמים, והמליצה לי להתאשפז במחלקה הפסיכיאטרית.

כשהציעה את האשפוז, שממנו חששתי מאז ומתמיד, פרצתי בבכי.

הבנזוג אמר שיטפל בי בבית, וכך ירדה מהפרק הצעת האשפוז.

פוחדת מאשפוז

כיבוי האש









מרגע שאובחנה המאניה, במיון הפסיכיאטרי, התחלתי במסלול כיבוי האש.
בהתחלה עם זיפרקסה, תרופה אנטי פסיכוטית אימתנית, הכבאית הראשית, שלקחתי כבר במיון ופעלה מהר מאוד.
 

כשהמאניה שלי הגיעה לשיאה, והייתי ערה שלושה ימים ברצף, על אטנט, הגבר שלי אילץ אותי להתלוות אליו למיון פסיכיאטרי.

לא הבנתי למה למען השם בנזוגי מאלץ אותי לטפל בעצמי. הרגשתי נהדר, בשיאי. אז מה אם לא ישנתי. בכלל לא הייתי עייפה. לא רציתי לישון.
למרות שהייתי במצב רוח מרומם להפליא, ובליווי אישי האהוב (ששנאתי אז) ואחותי המדהימה והמכילה, הביקור בחדר המיון היה מאוד לא נעים.

אני חולת נפש

הפסיכיאטרית התורנית פסקה שאני בהתקף מאניה, מה שאומר שאני חולת נפש.

פרק 12: מיון פסיכיאטרי