עברתי דירה. אל תוך הדירה החדשה שלי הכנסתי אותי, וכמה חפצים, וישבתי בפינה, מחכה להרגיש בבית. יש קצת אבק על הפאנלים, וסימנים של צבע מתייבש, וקל לי לראות את כל אותם דברים חסרי חשיבות, בעיקר כיוון שדבר לא
יום חשוך אחד, חלומי הפך למציאות.
זה קרה לפני שבועיים בערך, כאשר התעוררתי חבולה ומוקפת מכונות, במיטה מצחינה בגווני מנטה, בבית החולים.
שפע פרצופים הביטו בי מכל הכיוונים, הרבה יותר מהכמות שיכולתי להכיל
על השולחן כוס תה שקופה, כמעט ריקה, המדיפה ניחוח מתקתק של פירות אדומים. מולה אני, אישה כמעט ריקה, בשמלת טריקו אדומה, מערבבת. אולי נותרו כמה גרגירי סוכר אחרונים שלא נמסו. אולי אם אערבב חזק הטעם ישתנה.
שאלתי אותך אם תרצה לקנות את הכורסה שהתלהבתי ממנה היום כשהסתובבנו בהרצל. אמרת שלא, אבל שבניגוד מוחלט לזה, אתה מעוניין להיפרד. צחקתי בקול. באותו טון שגיבשתי במשך שנים של עבודה על האדישות שלי.
אהבתי לשבת במקום אחד בבית, במרכז הספה שבסלון. אם זזתי לצדדים חשתי באי נוחות מסוימת. גם כשעברתי לעתים במטבח, לחמם לעצמי משהו שהיה במקרר, חשתי רעד קל בכתפיים וצוואר.
פעם נהגתי לצאת מהבית.
איך נראית זוגיות בדיכאון? איך נראית זוגיות במאניה?
לאורך כל תקופת הדיכאון, בנזוגי נאלץ לשמוע אותי מקטרת בכל פעם שדיברתי (כמעט ולא, כאמור, אבל עדיין), לסבול התקפי בכי, לעתים כמה פעמים ביום, להכיל...
לאחר שנגמלתי מהאפקסור (וייפקס), גמילה קשה ומעיקה במיוחד, שבמהלכה קשה מאוד לתפקד, בגלל הסחרחורות ותחושה שמזכירה זרמי חשמל במוח, אז הגיע הדיכאון. הדיכאון התגלה כעמיד להפליא, והפסיכיאטר הציע ליתיום.
כשהמאניה שלי הגיעה לשיאה, והייתי ערה שלושה ימים ברצף, על אטנט, הגבר שלי אילץ אותי להתלוות אליו למיון פסיכיאטרי.
לא הבנתי למה למען השם בנזוגי מאלץ אותי לטפל בעצמי. הרגשתי נהדר, בשיאי.
גדלתי על רחל המדוכאת, ועל תרצה אתרשקפצה אל מותה בגיל 36, ועל יונה וולך פורצת הגבולות, שאישפזה את עצמה מבחירה בגיל 21. יונה, שכל שיריה לוקחים לטריפ. גדלתי גם על ארקדי דוכין הדכאוני הנצחי ועל דליה רביקוביץ ועל לאה גולדברג המדוכאות ועל קורט קוביין, ג'ימי הנדריקס, אקסל רוז, סטינג ולו ריד הביפולריים ונינה סימון ושינייד אוקונורהביפולריות ועוד רבים מטורפים ונפלאים.
שמעתי גם מוצרט ובטהובן ושומאן, שמתברר שגם הם ביפולריים.
שמי מ', אני בת 44, נשואה ואם לילד, סטלנית, בעלת עסק ועוד משהו קטן - אני חולה במאניה דיפרסיה.
בגיל 43 הגיע התקף המאניה הראשון שלי, בעקבות שילוב מסוכן של נוגדי דיכאון, אטנט, קוק, MDMA וגראס.
בשנה וחצי האחרונות נגעתי בשמיים ומייד אחר כך התרסקתי למעמקי הביצה.