ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - בלוג ביפולרית 1: לובשת שחור

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook
דף הבית >> בלוג ביפולרית >> בלוג ביפולרית 1: לובשת שחור
בלוג ביפולרית, פרק 37: היפו הי  

בלוג ביפולרית, פרק 37: היפו הי

זה הזמן להתוודות בפניכם, שלושת קוראיי, ש-25 הפרקים הראשונים של הבלוג הזה נכתבו בזמן היפומאניה, במהירות שיא של ימים אחדים. מעולם לא כתבתי כל כך הרבה (20 אלף מילים) בכל כך מעט זמן.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 36 | אל תשאלו  

בלוג ביפולרית, פרק 36 | אל תשאלו

השאלות הכי פשוטות וטבעיות בעולם מוציאות אותי מאיזון ומשקשקות את עולמי הצר: מה עשית היום? כיוון שכנראה שלא עשיתי היום שום דבר יעיל, או משהו קרוב לכך, השאלה מדגישה את היעדר העשייה...
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 35 | נגד הסופה  

בלוג ביפולרית, פרק 35 | נגד הסופה

ברברה תקפה בלא רחמים את הצמחים האהובים עליי, בעיקר את הסגולים, והשפיעה עמוקות גם עליי. שפע גורמים חברו זה לזה כדי לכווץ אותי, ומצאתי את עצמי בטווח הביניים שבין הקולאוס לגרניום.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 34 | ביקורת מאבנת  

בלוג ביפולרית, פרק 34 | ביקורת מאבנת

אני מניחה שקיבלתם ביקורת שלילית מלקוח ושרדתם. בעולם העיצוב הגרפי זה מגיע לאחר שעות של יצירה מדם לבך, ונשמע כך: "זה מאוד בנאלי", "תסלחי לי על הכנות, אבל זה מכוער", "לא מתאים לך לשלוח סקיצה כזאת".
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 33: יורדת מהירידות העצמיות  

בלוג ביפולרית, פרק 33: יורדת מהירידות העצמיות

אין משהו שמוריד אותי יותר מלהגיד על עצמי משהו רע, כמו עבר זמני, אין בי שום יתרון, אני אמא ובת זוג גרועה. כאלה. השריון הרעוע שאני מייצרת לעצמי כדי לשרוד ולפעול נוטה להיסדק לאט לאט כשאני אומרת דברים
 לחצו להמשך
 

פרק 1: לובשת שחור

בגיל 43, אחרי חיים שלמים של דיכאון קל, הגיע התקף המאניה הראשון (ואולי האחרון?) שלי, שהיה מענג להפליא עבורי ומעצבן מאוד עבור סובביי. מאז אובחנתי כבעלת הפרעה ביפולרית, ובמילים אחרות, מאניה דיפרסיה.
בשנה וחצי האחרונות הייתי על גג העולם ומיד לאחר מכן – עמוק בתחתית.

ספיצ’לס

אני כותבת עכשיו לאחר שנה וחודשיים של היעדר יכולת לכתוב או להתבטא בכל צורה אחרת.

שנה וחודשיים שבמהלכם הייתי קבורה מתחת לאדמה, מציצה מפעם לפעם מנקבי האוורור, בדמות צל אפרורי של עצמי. מושיטה יד לחיבוק, שוטפת כלים, מקפלת כביסה, מסדרת ארון ומאזינה בקושי, בגלל בעיית קשב וריכוז שצצה לה פתאום, למעטים שנשארו סביבי.

מאזינה בקושי ומתקשה מאוד לדבר, להרכיב משפטים שלמים, בכתב ובעל פה, בשל היעדר מילים.

מילים, שהיו תמיד חלק בלתי נפרד מהזהות שלי. מילים שבהן יצרתי עולמות מאז שהייתי בת שש, ונעלמו ממני תחת מעטה של הדיכאון הכי כבד וארוך שידעתי אי פעם.

אובדן הדעות, הרצונות והצרכים

לא רק המילים נעלמו לי בתקופה הבלתי אפשרית הזאת, שאני מתקשה להאמין שהיא מאחוריי (לעת עתה, כי אני יודעת שהיא תשוב, כי כך קורה לרוב במניה דיפרסיה, אצל אחרים).

נעלמו גם הדעות, הרצונות, רוב הצרכים ורוב הכישורים והיכולות שלי

כולל הצורך לאכול.

רזיתי יותר מ-10 קילו לאורך תקופת הדיכאון. מי אמר שדיכאון זה לא פאן?

כולל הצורך להפגין אכפתיות כלפי עצמי

לאכול בריא, לעשות ספורט – להתלבש יפה, למרוח קרם לחות, להתאפר, להשתמש בתכשיטים

כולל הצורך לקנות דברים לעצמי ולאחרים.

מאז ומתמיד הייתי חולת שופינג, ברמה מוגזמת, כך שהפסקת היכולת ליהנות מקניות הייתה מאוד מוזרה.

פתאום נכנסתי לחנויות, ולא הרגשתי שום דבר מלבד מועקה.

הכל נראה לי מכוער ויקר מדי. לא הצלחתי לקנות לעצמי כלום, גם דברים שהייתי צריכה, במשך יותר משנה. חשבון האיביי שלי, שבאמצעותו השקעתי בעבר אלפי שקלים בחודש בבגדים ובשלל חפצים לעיצוב הבית, הוזנח לחלוטין למשך יותר משנה. אפילו לא הוספתי חפצים לסל הקניות, לרכישה עתידית…

הכול היה שחור.

לא הצלחתי להבין למה קניתי פריטי לבוש צבעוניים כל כך לאורך השנים. הצלחתי ללבוש רק שחור.

באופן כללי, לא הצלחתי להיזכר למה כל כך אהבתי צבע, למה כל הבגדים והאקססוריז שלי צבעוניים ותחפושתיים, למה בבית שלי אין קירות לבנים.

לא התרגשתי יותר ממשתלות, שהיו גורמות לי בעבר למיני אורגזמה.

לא נהניתי מאף חנות, גם לא מהחנויות הצבעוניות ביותר, שכל כך נהניתי לרכוש בהן בעבר.

נעלם הצורך להשקיע גם בצמחים שלי שאותם אהבתי מאוד, ממש הרגשתי אותם, וכעת לא חשתי כלפיהם דבר, אז הזנחתי אותם עד שמתו.

הפסקתי להקדיש זמן בעיצוב הבית שלי, שהיה מאז ומתמיד תחביב מענג ופתאום לא עניין אותי.

לא יצאתי יותר לבתי קפה לעבוד לבד, למרות שמאז ותמיד מאוד נהניתי מזה, אבל בדאון פחדתי לצאת לבד מהבית, גם לקיוסק, כי חששתי לתקשר עם המוכר, ופחדתי לפגוש מכרים מהשכונה בדרך.

פחדתי להישאר ערה לאחר שבן זוגי הלך לישון, ובכל פעם שנרדם הדמעות התחילו לזלוג.

פחדתי להתעורר בבוקר, בגלל הידיעה כמה משעמם, מדכא וקשה יהיה היום שלפני.

כמעט בכל בוקר נשארתי שעות במיטה, ערה, לרוב בהתקף חרדה, בגלל הפחד המשתק לקום מהמיטה.

תגובות על ביפולרית פרק 1 - אתר הבלוגרים