פרק 7: קלאברית מאנית בת 43
אני משערת שהאטנט הקסום הוא זה שהוביל אותי למאניה, בשילוב עם נטייתי הטבעית להפרעות מצב רוח.
את האטנט השכלתי לשלב עם קוק ואמדי, שהייתי צורכת בקביעות, מדי שבוע, במסיבות שאליהן הקפדתי ללכת בכל סופ"ש, בלי הבנזוג, שאינו חובב מסיבות, וגילה הבנה מדהימה לצורך שלי בריקודים ליליים מחצות עד אור הבוקר, עם חבורה צפופה של גברים חרמנים, חלקם יפי תואר, שחיזרו אחריי בעקביות (החושך מעמעם את סימני גילי המתקדם).
אגב, למרות שהייתי חרמנית להחריד לאורך כל תקופת המאניה וההיפומאניה שקדמה לה, סירבתי לכל עשרות הגברים שהתחילו איתי .

קוק בשירותים

חוץ מגברים אחרים, באותה תקופה הרשיתי לעצמי הכול - 

• המון גראס, מבוקר ועד ערב, 
• המון אטנט (במסיבות חצי כדור - בהתחלה רבע, ואחרי כמה שעות עוד רבע), 
• המון קוק (לפחות פעם בשבוע, לפני ובזמן המסיבות, בלי הגבלה. כמה שהיה, כולל חיפוש בתאי שירותים ריקים, על גבי משטח הפלטינה של נייר הטואלט, שם הכי קל לעשות שורות, ולהשאיר שאריות בהיסח הדעת), 
• וקצת אלאסדי, בטיפות, על הדרך.

כמות הקוק-בשירותים שעשיתי במסיבות הייתה מרשימה בהחלט.
בהתחלה שנוררתי מאחרים, כולל אנשים זרים שהכרתי בשירותים, אבל מהר מאוד הבנתי שהאבקה הקסומה הזאת יקרה מדי לשרינג, והתחלתי לרכוש באופן עצמוני.

אקסטוש מיילאב

גם לאמדי אף פעם לא הייתי מסרבת, לאחר שנים רבות (בעיקר בתקופת המסיבות הפרועה שלי, בין הגילאים 20 ל-30) של חיבה יתרה לאקסטה.

פעם אחת קניתי גרם ששימש אותי לתקופה ארוכה, אבל תמיד שמחתי לחלוק בקבוק מים עם אמדי, עם כל מי שהציע. זה לא דרש כמובן היכרות מוקדמת.

7 שעות ברצף

שילוב כל הסמים הנהדרים האלה הקל עליי לרקוד למשך שעות ארוכות, לעתים 7 שעות ברצף. 

כמה נהניתי מהמסיבות הפרועות האלה, שהגיעו בדיוק בעת משבר גיל ה-40, ואפשרו לי לחוש יותר צעירה ומגניבה מאי פעם. 
תמיד אהבתי לרקוד, במיוחד טכנו, אבל על אטנט זה מענג במיוחד. 
נהניתי מהמוזיקה, וקיפצתי מאושר בכל פעם שנוגנו טרקים שאהבתי. 
אהבתי את כל אחד ואחת מהדיג'יים. הייתי רוקדת הכי קרוב אליהם שאפשר, ומשתחווה להם בהערצה.

בעצם הייתי לבד

נהניתי לפגוש בכל מסיבה גם את חברי המסיבות החדשים שלי.

הייתי מסטולה מכדי להבין את מה שהתבהר לי בתקופת הדיכאון - שלמעשה הייתי לבד. כל אחד מה"חברים" החדשים שלי רקד לעצמו, בשאיפה להשיג זיון, ורק אני הייתי תקועה להם בפריים, דבוקה להם לתחת, מונעת מגברים/נשים להתחיל איתם. 

גם לשירותים הלכתי לבד

בתחילת שנת המסיבות גם חששתי ללכת גם לשירותים לבד, בגלל החרדה החברתית שלי ובגלל שאין לי חוש כיוון וחששתי שאאבד את הדרך.
אבל מהר מאוד הבנתי שאם אין אני לי מי לי. לאף אחד לא באמת מתחשק ללוות אותי לשירותים… גם אם אני מבטיחה כמה שורות בתמורה.
בהתחלה התעקשתי על ליווי מהמועדון הביתה, אבל כשהובהר לי שזה תיק, ושאף אחד לא באמת רוצה לצאת מהמסיבה באמצע כדי ללוות אותי, הייתי נהנית לצאת לבד מהמסיבות הביתה, בהליכה. נהניתי לנשום את את אוויר הבוקר המוקדם, שאותו הייתי פוגשת רק אם הייתי נשארת ערה לאורך יותר מ-17 שעות. 
אהבתי את מראה העיר המתעוררת, ואף הנצחתי אותו בעשרות צילומים מתלהבים שנותרו כדי להזכיר את הרגעים ההזויים האלה.

מורדמת מונשמת

המאניה, כמו הדיכאון, מאופיינת בקושי עז להירדם, כי המוח, בניגוד לדיכאון, חש צורך להפעיל את הגוף כל הזמן, גם כאשר הוא מותש. 
לכן החזקתי מעמד במשך שעות רבות של מסיבה.
לעתים לא הייתי מסוגלת ללכת לישון גם לאחר לילה שלם של מסיבה.
בשיא המאניה, כאשר הייתי ערה שלושה ימים ברצף, על אטנט, וסירבתי ללכת לישון, כי לא חשתי עייפות. הגבר אילץ אותי ללכת למיון פסיכיאטרי.