שאלתי אותך אם תרצה לקנות את הכורסה שהתלהבתי ממנה היום כשהסתובבנו בהרצל. אמרת שלא, אבל שבניגוד מוחלט לזה, אתה מעוניין להיפרד. צחקתי בקול. באותו טון שגיבשתי במשך שנים של עבודה על האדישות שלי.
היא מרגישה כאילו מישהו תלש אותה מהמיטה הענקית הקסומה שלה, ולא יודעת בדיוק אם כרגע זה הזמן הנכון ביותר לאבד את השפיות, אבל לוחשת לעצמה חזור ולחוש, כשנדמה לה שאיש סביבה לא שומע: "אם לא עכשיו, אימתי?".
יום חשוך אחד, חלומי הפך למציאות.
זה קרה לפני שבועיים בערך, כאשר התעוררתי חבולה ומוקפת מכונות, במיטה מצחינה בגווני מנטה, בבית החולים.
שפע פרצופים הביטו בי מכל הכיוונים, הרבה יותר מהכמות שיכולתי להכיל
אני רוצה לספר על דני, מהבניין ממול, שבדק את האפשרות לשכור חדר בדירה שאני גרה בה, ואז נפגשנו. הוא לא רצה לגור אתי, דני. לא אהב את מה שראה. את כל הלכלוך, ואי הסדר, ונקודות הרטיבות על הקירות ועל התקרה.
אהבתי לשבת במקום אחד בבית, במרכז הספה שבסלון. אם זזתי לצדדים חשתי באי נוחות מסוימת. גם כשעברתי לעתים במטבח, לחמם לעצמי משהו שהיה במקרר, חשתי רעד קל בכתפיים וצוואר.
פעם נהגתי לצאת מהבית.
עברתי דירה. אל תוך הדירה החדשה שלי הכנסתי אותי, וכמה חפצים, וישבתי בפינה, מחכה להרגיש בבית. יש קצת אבק על הפאנלים, וסימנים של צבע מתייבש, וקל לי לראות את כל אותם דברים חסרי חשיבות, בעיקר כיוון שדבר לא
אני מסתכל בעיני הענק שלך ולא יודע שובע. אני מלטף בעיניי את שיער המשי שלך ואינני מסוגל להפסיק. אני בוהה בך מניחה את רגלייך על הספה בסלון, כובשת את פנייך בידייך ומאבדת רצון לחיות.
על השולחן כוס תה שקופה, כמעט ריקה, המדיפה ניחוח מתקתק של פירות אדומים. מולה אני, אישה כמעט ריקה, בשמלת טריקו אדומה, מערבבת. אולי נותרו כמה גרגירי סוכר אחרונים שלא נמסו. אולי אם אערבב חזק הטעם ישתנה.
סיפורים דכאוניים, כבדים וקשים לקריאה שכתבתי בין הגילאים 20 ל-25, קרי - לפני יותר מ-15 שנים - וערכתי לפני שנה וחצי.
לאורך כל תקופת המאניה שלי (שנמשכה כשנה, עד אוגוסט 2019), השקעתי שעות רבות בכתיבה, כי אטנט מאפשר ריכוז מקסימלי לאורך שעות רבות של ערנות שיא, גם אם מדובר בכמה יממות ברצף. הצלחתי לכתוב ולשכתב באובססיביות 200 עמודים של סיפורים שחורים וכבדים שכתבתי בין הגילאים 20 ל-25, קרי - לפני יותר מ-15 שנים. גם אז, כתמיד, סבלתי מדיכאון, שביטאתי בכתיבה. בספר, שגם עיצבתי, "מוגזמת", שילבתי תמונות של שירים אפלים שכתבתי בין גיל 14 לגיל 22 (הגיל שבו התחלתי ליטול נוגדי דיכאון). עד המאניה, למשך כ-20 שנה, לא הייתי מסוגלת לגעת בהם. בתקופת המאניה הייתי מסוגלת להתמודד עם כל השחור הזה ואף לחבב אותו.
