על השולחן כוס תה שקופה, כמעט ריקה, המדיפה ניחוח מתקתק של פירות אדומים. מולה אני, אישה כמעט ריקה, בשמלת טריקו אדומה, מערבבת. אולי נותרו כמה גרגירי סוכר אחרונים שלא נמסו. אולי אם אערבב חזק הטעם ישתנה. בקצות הציפורניים הנגוסות אני ממוללת את מפת המשבצות, שניכר בה כי לא כובסה זמן מה. אולי אם יחלוף עוד קצת זמן יתאדה הלכלוך מעצמו.
עוד מעט אני צריכה ללכת, ואין לי חשק לזוז ממקומי. הספה נוחה כל כך, והכריות מסודרות היטב תחת ישבני, כדי שעצם הזנב לא תציק גם אם אזוז בפתאומיות, בבהלה, לקולו של זבוב בחדר, או לצליל טלפון מפתיע.
אני נעה באיטיות שהייתה מעצבנת כל אחד מלבדי. ברקע ואלס של שופן, ואני קמה לרקוד לעצמי בקצב אחת-שתיים-שלוש ומתנערת. זה לא זמן לשטויות, זה זמן למעשים - לא צריך לחכות שדברים יקרו עבורנו - עלינו לגרום להם לקרות. כולם אומרים כך, אז זה בטח נכון.
אני הופכת את כל הארון כדי למצוא את הבגד שתכננתי ללבוש, ואז בוחרת באחר.
החולצה
אתמול, בדרכי לבליינד דייט באלנבי פינת יונה הנביא, היה גשום במיוחד, ומעט מאוד אנשים יצאו לרחוב. הלכתי במהירות, כדי לא לאחר יותר מדי, ואז היא משכה את עיניי, ואילצה אותי לעצור, ולהיטיב את המטרייה המתפרקת מעל ראשי, כדי שהטיפות החודרות לעיניים לא יסתירו את פרטיה.
היא הייתה כתומה ופרוותית, כמו החתולה שלי, ועיטרו אותה פרחים גדולים, רקומים, כל עלה כותרת בצבע עז אחר. זה היה נראה כאילו פיסת אביב חדרה אל החורף האפור, כדי להאיר אותו, ולהוסיף לו תקווה. לבשה אותה אישה בערך בגילי, רזה וגבוהה.
יכולתי לבחון את כל אחד מהפרחים והעלים כאשר היא עצרה בדיוק מולי, לקשור את שרוכי הנעליים שנספגו כליל באחת השלוליות.
"קרה משהו?" היא שאלה אותי לפתע, ואני נבהלתי שהבחינה בי, והמשכתי ללכת מהר, בוחנת את גב החולצה למרות המבוכה, מגלה פסים דקיקים, צבעוניים, ועליהם דוגמאות רקומות נוספות, בשלל צבעים אופטימיים.
באותו לילה, החלומות שלי פרחו בצבעים רקומים, כמו בחולצה, לאחר תקופה ארוכה של סיוטים.
כאשר ראיתי אותה שוב, למחרת, בחנות קטנה ליד המשרד, הבנתי שזה גורל. היא חייבת להיות שלי. אחרי הכול, היא השתלטה על התודעה ועל תת המודע שלי, בעוד שאת הבחור שראיתי אחריה, בבליינד דייט, שנמשך שתי דקות בלבד, הדחקתי לחלוטין.
ערמה לא מזמינה
ועכשיו, על המיטה, ערמה גדולה ולא מזמינה של בגדים, ואני מתיישבת במרכז, מועכת הכול, ומביטה בשעון.
הבגדים שלי סדורים על השמיכה. בגד מתחת לבגד. שמלה דקיקה בצבע יין אדום תחת גרביונים שחורים תחת תחתוני תחרה בצבע בורדו. כולם תואמים היטב אחד לשני. מאחורי כל בגד התחבאה מחשבה עמוקה. גם בתוך הבגד, מתחת לכל סיב.
ידעתי אילו פריטים מהארון מתאימים לי במיוחד, מבליטים את מה שצריך ומחביאים את השאר. מתוך הפריטים האלה עשיתי מן סלקציה ממושכת, לפחות של חצי שעה, כבר לפני יומיים. וההתלבטות הזאת… בעת התרחשותה דומה כי אין קשה ממנה. אני מתלבשת. שוב.
עוד חמש דקות הוא צריך להגיע.
אולי עוד יבטל, אני מסתכלת בעצבנות בטלפון. נועלת נעליים נמוכות, שלא אהיה גבוהה ממנו, כי זה לא מושך בחורים.
ניגשת למראה, מורחת במהירות צללית תכלת על העיניים, כדי שאם הוא קצת יקדים, עדיין יחשוב שאינני מוזנחת. יותר נכון, מטופחת ברישול - משקיעה בעצמה, אבל לא בהגזמה.
אחר כך אני מתפנה למרוח היטב את הצבעים, כדי להיראות כמו יצירת אמנות אמיתית: אני מושחת את ריסיי במסקרה שחורה, מכווצת שפתיים כברווזון ומכסה אותן בבורדו. שכבת מייק אפ לבנה-וורדרדה מסתירה את כל הפנים, ונתמכת בפודרה. קצת סומק, חיוך למראה שחושף נקודת אודם על השיניים, ניקוי קל עם האצבע, שטיפה וניגוב. מעט בושם, ובחזרה לסלון, לעמדת המתנה.
הוא מאחר ברבע שעה, איחור אופנתי. אני מתאמנת על הפרצוף שאזעיף אליו כשיגיע. זה לא יפה לאחר. לא בהתחלה. אבל גם הזעם צריך להתמתן, להשתכך, כי כעס בשלב כזה משדר לחץ, ואני לא רוצה להיראות לחוצה.
אחר כך הכול לגיטימי, בשלבים מאוחרים ממש אני נוהגת לאחר בלא הפסקה, וזה בסדר גמור. אבל בהתחלה יש משחק שצריך להקפיד על חוקיו. אם אחד הצדדים מפשל, נזקפת נקודה שחורה לזכותו, ומי רוצה נקודה שחורה? ואולי הוא שכח ואין הוא מתכוון להופיע כלל, ואני כבר התלבשתי והתאפרתי.
איכס, גברים.
אני מאפרת את הסיגריה בכעס, והאפר מכתים מעט את המפה. מרוב כתמים כבר לא רואים את הלכלוך. ואולי הוא טעה בדרך. אומנם הסברתי לו בדייקנות את כל הפניות, אבל ככה זה גברים. גם אם הם לא מבינים, הם לא מעזים לשאול. ולא רציתי לשאול אם הוא הבין או לא, כדי שלא יילחץ ויחשוב, חלילה, שאני חוששת שהוא לא יגיע. מצדי שלא יגיע, אני בכלל לא רוצה אף אחד, סתם הסכמתי להכיר אותו כי אני חרמנית.
רוצה אהבה
היה נורא קשה להיפרד מהאקס. תמיד קשה להיפרד, זה ידוע. יש על זה המון שירים ברדיו, וגם חוויתי כמה פרידות בעצמי. השורה התחתונה היא ששכחתי כמה זה קשה. לחיות לבד, לחשוב לבד, לנשום לבד. מי הדפוק שייצר אנשים ביחידים? היה הרבה יותר נחמד אם היינו יוצאים לאוויר העולם בזוגות, מאוהבים מיום היוולדנו ועד מותנו.
אני יודעת שזה נשמע נורא לא עצמאי, ולא מי יודע מה חזק, ולא תואם את הרוח הפמיניסטית שנושבת סביב, זו שכולנו מסניפות בתאווה.
אז אני פמיניסטית שמכורה לזוגיות.
שרוצה אהבה, ליד, כל הזמן. רוצה להרגיש את האהבה לידי, רוצה להאמין בה, רוצה לסגוד לה. רוצה להקדיש עשר שעות ביום למחשבה מה יעשה טוב לבן הזוג שלי, מה יגרום לו לחייך. רוצה לנהל שיחות אמיתיות עם אדם אמיתי שלא נמצא איתי רק כדי להעביר את הזמן, או כי צריך. רוצה לצחוק אתו מכל הלב ולא לבכות על היעדרו. נמאס לי.
נפגשת סתם
אז אני נפגשת עם סתם אנשים, בינתיים, כדי להעביר את הזמן, כי צריך. כי אני רוצה לצחוק צחוק מזוייף ולא להקשיב. כי אני רוצה שמישהו ירצה אותי עד כלות ולא יקבל.
אני יושבת בחדר שלי, עם האנשים המתחלפים האלה, ומסבירה להם כמה אני עצמאית וחזקה, וכמה אני לא באמת צריכה גבר לצדי, וכמה אהבה היא כמו יין טוב, תוספת נהדרת וחמימה לחיים שאפשר לחיות נהדר לא פחות גם בלעדיה.
אני טובה מאוד במשפטים האלה, כי מרחו לי אותם בכמויות, כשנפרדנו. אני והוא. ואני מתגעגעת אליו, ובכל פעם שהוא מתקשר אני ממשיכה להיות מאוהבת בו, ובשיחה אני מספרת לו שנהדר שנפרדנו, כי זה מאפשר לי לבנות את אני העצמאית, ששכחתי מיהי ממש מזמן, בערך בתקופה שהתחלנו את הקשר בינינו.
והוא מבין, ומסכים.
אני מתאפקת לא לספר לו על הגברים שנכנסים לכאן, כי אני לא רוצה להכאיב לו, ומצד שני אני משתוקקת כולי, עד כדי כאב פיזי, לספר לו, כדי שיקנא, ויילחם על נוכחות מחודשת שלי בחייו.
ואני נעה משקר לשקר, מחיוך לחיוך.
בעבודה, בסופר, כשאני מראה לאנשים את הדירה, כשאני נפגשת עם חברות. אפילו מול המראה בבוקר.
אני מחייכת חיוך גדול. כי הכול נורא טוב, ואני נורא מוצלחת, ויהיה מקסים בסוף.
אני לא תלויה באף אחד בשביל האושר שלי. רק בי.
ואני מנסה ללא הפסקה לחשוב על הדברים שיכולים לעשות לי טוב, כי לא ייתכן שרק הוא עושה לי טוב. זה בלתי אפשרי, כי אותו הוא עושה לי כל כך רע עכשיו. צריך לחכות ולחכות ולעשות שריר, ולהתאפק. לא לתת לעצמי להישבר. כי זה רע. רע מאוד להישבר…
אולי אתקשר אליו, אל הדייט המזדמן המתאחר שלי?
מה פתאום. יש לו את הטלפון, ואם הוא רוצה שיתקשר אליי. אולי הוא מתבייש? שיתגבר. הוא אמור להסביר אם הוא מאחר, אני לא צריכה לנחש מה הסיבה, וגם לא צריכה להמתין לו.
אני בכלל לא מכירה אותו. אני לא חייבת לו כלום.
