אלמלא היו מתהפכים חיי באותו ערב, הייתי עשויה להחשיבו כנעים וחביב ברובו. אומנם הגענו לחדר המיון לאחר ויכוח ממושך, שבו טענתי שאין שום צורך ללכת לשם, כי הכול בסדר איתי ואני מרגישה נהדר. אפילו נאחזתי בספה כדי שבנזוגי לא יוכל לגרור אותי בקלות לאוטו.
אבל אחרי שהשתכנעתי, באמתלה שבאמת כואבת לי הבטן מהמחזור ואולי כדאי שמישהו יבדוק אותה, החוויה עצמה הייתה אדירה, בהתחשב בנסיבות. אף פעם לא נהניתי כך בחדר מיון.
התור קצר יותר
ראשית, התור במיון פסיכיאטרי קצר בהרבה מהתור במיון רגיל. כבר סיבה להתענג. שנית, הייתי מלאת אנרגיות, מאושרת וחביבה מתמיד, צחקקתי עם האחות, אכלתי סלט שרכשתי בקפיטריה עם בנזוגי ואחותי, תוך כדי קישקוש עליז ועתיר צחוקים, היה מרנין.
הפסיכיאטרית הצוננת
הקושי התחיל בחדר הפסיכיאטרית, שאחרי שסיפרתי לה בהמון פרטים למה הכול נהדר איתי, יותר טוב מאי פעם, בחרה בכל זאת לאבחן אותי כבעלת "מאניה ודיפרסיה", המונח הזוועתי שדבק בחיי מאז.
תסמינים מאניפורמיים
בפרצוף קפוא שמאחוריו קוקו שטני מרושל, היא שהורתה כי המכבה הלאומית, זיפרקסה, תתחיל את פעולתה כבר עכשיו, כי יש לי "תסמינים מאניפורמיים", כדי שעוד במיון אהפוך לזומבי שנרדם בישיבה.
ברגע אחד הפכו הכימיקלים מחומרים מענגים שבחרתי בהם כדי להתרומם, לכאלה שיכולים גם להוריד לתהומות.
אני חושבת שרק כשהדוקטורית המליצה על אשפוז בהסכמה, וחנקתי יבבה, הבנתי שהאישה הזאת, שאני מתנחמדת אליה כבר רבע שעה, לא מחבבת ולא תחבב אותי, ושאין שום דבר חביב בערב הזה.
התבהר לי שהיא מסתכלת עליי רק כדי שתוכל לכתוב "ללא סימני הזנחה" ו"יוצרת קשר עין".
ומאז אותו רגע לא נשאלו שאלות.
הכול ברור ואיש אינו מטיל ספק שאני ביפולרית. וכל העולם הזה שלא התקיים עד אז החל לרחוש לו בתוכי ובמי שאיתי.
וכל זה קרה בערב אחד, חביב ברובו, שחי בתוכי בכל פעם מחדש, לעתים תכופות מדי, כבר שלוש וחצי שנים.
נולדתי מחדש
הפסיכיאטר שאל אותי בפגישתנו האחרונה איך הייתי לפני היום ההוא, אילו תכונות אופי או התנהגויות הייתי רוצה להשיב אליי. אמרתי שכמעט ואינני זוכרת, כאילו נולדתי מחדש אחרי, כאילו לא נותר דבר מאז.