אין דבר נורא יותר לפרי ספיריט כמוני מלהיות כבולה.
במיוחד בשיא הטירוף של המאניה, כשכולי שואפת לפרוץ מכל הכיוונים.

נפגשתי עם חברים רק בבית, לא לפני שדיווחתי להם שאסור לי לצאת מהבית, כי אני חולה במאניה. כשיצאתי מהבית, תמיד בליווי, הופקד בידיי סכום קצוב.

יחד עם הכבאית, הזיפרקסה, הפסיכיאטר התחיל לגמול אותי לאט לאט מנוגד הדיכאון, וייפקס, החבר השני הכי טוב שלי, לצד הגראס, שליווה אותי יד ביד מגיל 20.

פחות מחודש לאחר שאובחנתי התחיל הדיכאון, אבל עליו כבר סיפרתי לכם ארוכות, ועוד אמשיך לשתף, בפרקים הבאים.
________________

 

לקחו לי את הלילה

אחת ההמלצות הקריטיות למניעת התפרצות של מאניה היא הקפדה על שנת לילה ארוכה, של יותר מ-3 שעות, לכיוון ה-7-8 שעות. לכן בעלי הקפיד מאוד ומקפיד עדיין שאשן בלילה, בכל לילה.
זאת לאחר חיים שלמים שבהם נהגתי לעבוד בלילה, בכל לילה.

שעות הלילה היו השעות שלי, השעות שבהן רק אני מתרכזת בענייניי עם עצמי, בשקט מוחלט שכל כך דרוש לי, מאז שאני זוכרת את עצמי. בגלל המאניה, שעות הלילה נגזלו ממני באכזריות.
או לפחות ככה זה הרגיש לי. אכזרי.

 

כן, כמו שמקללים: "את חולת נפש", והחולה היא אני.

זאת בהנחה שהדיכאון הקליני שהייתי שרויה בו עד אז לא נחשב בעיניי כמחלת נפש…. כי רבים מדוכאים סביבי.

כך כתבה עליי הפסיכיאטרית התורנית בחדר המיון:

"יש לך הפרעה ביפולרית". "את בעיצומו של התקף מאניה".

זאת בשורה מאוד מורכבת ולא פשוטה, שעדיין מאוד קשה לי להתמודד איתה.

במשך חודשים התקשיתי להירדם בגלל המחשבה הטורדנית: "מאניה דיפרסיה, מאניה דיפרסיה. את חולת נפש. במאניה דיפרסיה".

המחשבה הזאת מילאה לי את הראש בהדהודים גם בכל בוקר, מייד עם ההתעוררות.

קשה מזו הייתה הבשורה שאילצה אותי להיפרד מהחבר הכי טוב שלי

הפסיכיאטרית הורתה לי להפסיק מייד עם הגראס (היא המליצה על מוסד גמילה), וכמובן עם יתר הסמים, והמליצה לי להתאשפז במחלקה הפסיכיאטרית.

כשהציעה את האשפוז, שממנו חששתי מאז ומתמיד, פרצתי בבכי.

הבנזוג אמר שיטפל בי בבית, וכך ירדה מהפרק הצעת האשפוז.

כיבוי האש

מרגע שאובחנה המאניה, במיון הפסיכיאטרי, התחלתי במסלול כיבוי האש.
בהתחלה עם זיפרקסה, תרופה אנטי פסיכוטית אימתנית, הכבאית הראשית, שלקחתי כבר במיון ופעלה מהר מאוד.
 

כשהמאניה שלי הגיעה לשיאה, והייתי ערה שלושה ימים ברצף, על אטנט, הגבר שלי אילץ אותי להתלוות אליו למיון פסיכיאטרי.

לא הבנתי למה למען השם בנזוגי מאלץ אותי לטפל בעצמי. הרגשתי נהדר, בשיאי. אז מה אם לא ישנתי. בכלל לא הייתי עייפה. לא רציתי לישון.
למרות שהייתי במצב רוח מרומם להפליא, ובליווי אישי האהוב (ששנאתי אז) ואחותי המדהימה והמכילה, הביקור בחדר המיון היה מאוד לא נעים.

אני חולת נפש

הפסיכיאטרית התורנית פסקה שאני בהתקף מאניה, מה שאומר שאני חולת נפש.