אלמלא היו מתהפכים חיי באותו ערב, הייתי עשויה להחשיבו כערב נעים וחביב ברובו. אומנם הגענו לחדר המיון לאחר ויכוח ממושך, שבו טענתי שאין שום צורך ללכת לשם, כי הכול בסדר איתי ואני מרגישה נהדר.
לפני שבועות אחדים החלטתי שהגיע הזמן לספר לילד על מצבי. אומנם כבר כמעט הגיע למצוות (עוד שנה וחצי...) אבל הוא עדיין לא יודע שאמא משוגעת.
ולמה שיידע, בעצם?
מי נתן אי פעם תשובה אמינה ומקיפה לשאלה האלמותית: מה נשמע? או מה שלומך? התשובה תהיה לרוב: הכול בסדר. האומנם?
ובמקום להלאות אותך בתשובה הברורה לשאלה הזאת, אשתף בתשובה האמיתית שמסתתרת מאחורי ההכול בסדר
שאלתי אותך אם תרצה לקנות את הכורסה שהתלהבתי ממנה היום כשהסתובבנו בהרצל. אמרת שלא, אבל שבניגוד מוחלט לזה, אתה מעוניין להיפרד. צחקתי בקול. באותו טון שגיבשתי במשך שנים של עבודה על האדישות שלי.
היא מרגישה כאילו מישהו תלש אותה מהמיטה הענקית הקסומה שלה, ולא יודעת בדיוק אם כרגע זה הזמן הנכון ביותר לאבד את השפיות, אבל לוחשת לעצמה חזור ולחוש, כשנדמה לה שאיש סביבה לא שומע: "אם לא עכשיו, אימתי?".
יום חשוך אחד, חלומי הפך למציאות.
זה קרה לפני שבועיים בערך, כאשר התעוררתי חבולה ומוקפת מכונות, במיטה מצחינה בגווני מנטה, בבית החולים.
שפע פרצופים הביטו בי מכל הכיוונים, הרבה יותר מהכמות שיכולתי להכיל
אני רוצה לספר על דני, מהבניין ממול, שבדק את האפשרות לשכור חדר בדירה שאני גרה בה, ואז נפגשנו. הוא לא רצה לגור אתי, דני. לא אהב את מה שראה. את כל הלכלוך, ואי הסדר, ונקודות הרטיבות על הקירות ועל התקרה.
אהבתי לשבת במקום אחד בבית, במרכז הספה שבסלון. אם זזתי לצדדים חשתי באי נוחות מסוימת. גם כשעברתי לעתים במטבח, לחמם לעצמי משהו שהיה במקרר, חשתי רעד קל בכתפיים וצוואר.
פעם נהגתי לצאת מהבית.
שמי מ', אני בת 44, נשואה ואם לילד, סטלנית, בעלת עסק ועוד משהו קטן - אני חולה במאניה דיפרסיה. בגיל 43 הגיע התקף המאניה הראשון שלי, בעקבות שילוב מסוכן של נוגדי דיכאון, אטנט, קוק, MDMA וגראס. בארבע שנים האחרונות נגעתי בשמיים ומייד אחר כך התרסקתי למעמקי הביצה.
