ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - בלוג ביפולרית: פרק 19 | האור שבשחור: אמא נוכחת |אמא בדיכאון - חלק ד'

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook
בלוג ביפולרית: פרק 19 | האור שבשחור: אמא נוכחת |אמא בדיכאון - חלק ד'  

בלוג ביפולרית: פרק 19 | האור שבשחור: אמא נוכחת |אמא בדיכאון - חלק ד'

לכל אורך אפיזודת הדיכאון המג'ורי שלי (שנה וחודש, שהסתיימו לפני כחצי שנה), התלוויתי לבנזוג ולילד בכל פעם שיצאו מהבית, כי פחדתי להישאר לבד עם המחשבות, שלרוב התדרדרו למקומות שחורים ואובדניים.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 18 | להיות אמא, בשנים הראשונות, זה להיות רוב הזמן לבד |אמא בדיכאון - חלק ג'  

בלוג ביפולרית: פרק 18 | להיות אמא, בשנים הראשונות, זה להיות רוב הזמן לבד |אמא בדיכאון - חלק ג'

עד 4 הילד במסגרת. אחר כך את אחראית בלעדית לבדר אותו, כי אבא בעבודה.מה תעשו? מה שיגרום לו להתעניין ולא לצווח. ג'ימבורי. גינת שעשועים. מה את תעשי בזמן הזה? תסתכלי עליו, תעודדי אותו, תחליפי לו חיתול.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 17: החבר הראשון שלי | הכמעט-בעילה בהסכמה שלי | נסיון ההתאבדות הראשון שלי | התבגרות בדיכאון  

בלוג ביפולרית: פרק 17: החבר הראשון שלי | הכמעט-בעילה בהסכמה שלי | נסיון ההתאבדות הראשון שלי | התבגרות בדיכאון

הפכתי מילדה לאישה, מברווזונת מכוערת לברבורה משוגעת, בגיל 14, כאשר הכרתי את החבר הראשון שלי, ע'. הוא היה בן 16, מיוזע ומכוער להפליא, עם בעיית תסרוקת קשה במיוחד. אני הייתי ילדה טובת מראה ששנאה את עצמה.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 16: מיומנה של ילדה דחויה | ילדות בדיכאון - חלק ב'  

בלוג ביפולרית, פרק 16: מיומנה של ילדה דחויה | ילדות בדיכאון - חלק ב'

את מרבית ההפסקות בבית הספר היסודי, בין כיתה א’ לכיתה ח’, ביליתי בשירותים. התביישתי מהמורות שריחמו עליי בכל עת שראו אותי יושבת בכיתה וקוראת, והיו מלשינות להוריי על הבעיה החברתית שלי בכל אסיפות ההורים.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 15 | פנקס הבכי | ילדות בדיכאון - חלק א'  

בלוג ביפולרית: פרק 15 | פנקס הבכי | ילדות בדיכאון - חלק א'

כילדה בכיינית, שגדלה להיות אישה בכיינית, ואובחנה כבעלת דיכאון קליני בגיל 20, היה מצופה ממני שאבין ואכיל את הבכי של בני. נהפוך הוא. הבכי שלו היה מעצבן אותי ומקשה עליי, ממש כהוריי לפניי.
 לחצו להמשך
 

כאינטרוורטית, אני מכורה לזמן-לבד שלי וזקוקה לו כאוויר, בגלונים.
מאז שבני נולד, הייתי לוקחת חופש לעצמי בכל הזדמנות:

באתי כי היה לי שחור מדי להישאר לבד.

על הדרך, זכיתי להיות נוכחת באופן חיובי בחייו של בני, שפצעתי אותו נפשית לאורך כל תקופת הדיכאון (או לפחות כך אני חושבת. כאשר התעניינתי אצלו אם עברה עליו שנה קשה, כשאמא בכתה כל הזמן, הוא זכר שבכיתי רק פעם אחת... נפלאות דרכי ההדחקה.).

את האפשרות להיות נוכחת לקחתי איתי להמשך הדרך, גם כשהסתיים הדיכאון.
הבנתי שזאת הדרך הנכונה.
שלהיות מנותקת זה מזיק לא רק לי, אלא לכל המשפחה שלי.

אז נכון, לא סביר שאתלווה שוב לכל ביקור בבריכה או בגינת השעשועים, אבל תמיד אתלווה לביקורים אצל חמותי ולכל חוויה משפחתית אחרת (טיול, קמפינג) שגם מקרבת וגם משמחת את כל המעורבים בה.

  • נמנעתי מהביקור השבועי אצל חמותי בשבתות, בתואנה שהוא מתחיל מוקדם מדי, ואני צריכה לישון עד מאוחר בסופשים (בניגוד גמור ליתר השבוע…. חח…)
  • נמנעתי מלהגיע לכל אירוע משפחתי שכלל יותר מ-8 משתתפים בדירה אחת
  • בנזוגי הופקד באופן כמעט בלעדי על ליווי הילד לחוגים.

לעומת זאת, לכל אורך אפיזודת הדיכאון המג'ורי שלי (שנה וחודש, שהסתיימו לפני כחצי שנה), התלוויתי לבנזוג ולילד בכל פעם שיצאו מהבית, כי פחדתי להישאר לבד עם המחשבות, שלרוב התדרדרו למקומות שחורים ואובדניים.

זה אומר שהשתתפתי בשלל פעילויות שמהן נמנעתי בעבר, במשך כעשור -

  • שהייה שבועית ארוכה אצל חמותי מדי שבת
  • הליכה לבריכה עם הבנזוג, הילד וחברים של הילד, כולל שחייה (לפני כן לא ביקרתי מעולם בבריכה הזאת, גם לא במהלך השנה השלמה שבנזוגי לקח את בני לחוג שחייה),
  • ליווי הילד לגן השעשועים
  • בילוי משפחתי  בסופר (פעילות ששנואה עליי באופן מיוחד, קל וחומר עם מסכה חונקת)

Isabel ( isa bernat) • Instagram photos and videosהייתי באה לכל אותן פעילויות, יושבת בצד, צופה בדממה, ולעתים רחוקות משתתפת.

אבל זה לא רק דבש, להיות בן לאמא בדיכאון מאג'ורי...

להיות אמא בדיכאון כבד זה כרוך בהרבה מאוד פחדים, שרצים בראש בלופים.

אחד הפחדים הגדולים ביותר שלי, בתקופת הדיכאון, היא שבגלל הטמטום שתקף אותי לא אוכל לעולם לדבר אל הילד, אלא רק להקשיב לו.

איזו מן אמא אני, שלא יכולה לייעץ לבנה ולחלוק עמו את נסיון החיים שלה?
איזו אמא לא יכולה ללמד את הבן שלה שום דבר, כי היא לא זוכרת כלום, גם לא את העובדות הבסיסיות ביותר?

איזו אמא מתקשה לעשות שיעורי בית עם בנה, כי היא לא מצליחה להבין את הנקרא או לפתור את התרגיל הכי פשוט בחשבון לכיתה ד?

אמא שבעבר הייתה תלמידה מצטיינת, כזאת שכולם מעתיקים ממנה את שיעורי הבית, ובהמשך - כזאת שמשלמים לה כבר 20 שנה על כתיבה שיווקית בכל נושא?

איזו מן אמא בוכה כשבנה מנצח אותה ברמיקוב או במונופול?

 איזו אמא מפילה כל הזמן חפצים כי הידיים שלה רועדות בגלל הכדורים?

 לאיזו אמא אין כמעט דעות משלה והיא מסכימה עם כל מה שאבא אומר, בלי להילחם על כלום? גם על דברים שברור שהם חשובים לה?

לאיזו אמא אין כמעט חברים, כי היא בחרה להתנתק מכולם? מה זה אומר על חברויות קרובות? שסופן להתנתק?

 איזו אמא מסרבת לקחת את בנה אל חברים ומהם, כי היא חוששת שהוריו יצפו ממנה לתקשר, והיא לא מצליחה לעשות זאת בלי לדמוע או בהיעדר כוס יין אדום?

איזו מן אמא בוכה רוב הזמן, גם אם בנה יוצא מגדרו כדי להצחיק ולשמח אותה, ולהיות ילד טוב בשבילה? למה למען השם היא לא מצליחה לחייך או לצחוק באמת, מהלב?

לשמחתנו כל אפיזודה דכאונית מסתיימת. ועכשיו אני בסדר.

פרק 19: האור שבשחור: אמא נוכחת (אמא בדיכאון - חלק ד')