ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - ביפולריים יוצרים יותר - על הקשר בין יצירתיות למאניה דיפרסיה

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook

חוקרים ומדענים משוודיה בדקו את הקשר בין יצירתיות ופגיעה נפשית.

המחקר שהתפרסם בכתב העת Journal of Psychiatric Research,, עקב אחר כמעט 1.2 מיליון חולים וקרוביהם, הראה כי

כי אמנים ומדענים רבים הגיעו ממשפחות שבהן היה קיים קשר למאניה דיפרסיה ואחד או כמה מבני משפחתם או אפילו הם עצמם לקו בה. 

החוקרים מצאו עדות לקשר בין הפרעה ביפולרית לבין נטייה לעסוק באמנות או במדע, לרבות רקדנים, צלמים, מעצבים, סופרים וחוקרים.

גם בקרב בני משפחותיהם של החולים, שאינם חולים בעצמם, מקצועות יצירתיים היו שכיחים יותר.

בניתוח פרטני של בעלי מקצועות יצירתיים נמצא כי קיים קשר בין קבוצת האוכלוסייה הזאת למחלות נפש בקרב קרובי משפחתם ובייחוד הורים, אחים ואחיות וצאצאים. נמצא כי הסיכוי שלבעל מקצוע יצירתי יהיה הורה חולה סכיזופרניה גבוה ב-51 אחוזים מהאוכלוסייה הכללית וסיכון גבוה ב-26 אחוזים לאח או אחות הלוקים במחלה.

החוקרים הרחיבו את המחקר לאבחנות פסיכיאטריות שונות אחרות כגון: דיכאון, הפרעה סכיזואידית, אלכוהוליזם ואובדנות. תוצאות המחקר אכן אישרו כי בקרב אמנים ואנשי יצירה, השכיחות של מחלה או פגיעה נפשית הייתה גבוהה יותר.

להמשך קריאה | דן אבן | 17.10.2012| הארץ

מחקר של קבוצת חוקרים מאוניברסיטת אונטריו בקנדה מצא שבזמן התקף מאני קופצת רמת המשכל של החולים בכמעט 200 נקודות.
מקור
הקבוצה בדקה וגילתה שיכולת היצירה והחשיבה בחולים שמפתחים התקף מאני גבוהה לאין שיעור מכלל האוכלוסיה.

ד"ר ואטין דנזל אמר שיכולת החשיבה והרעיונות של אנשים במאניה היא פשוט מדהימה,"אני מודה שחלק מן הרעיונות נשמעו כמו מדע בדיוני, אך גם הרעיון לבטל את העבדות נשמע כמו מדע בדיוני בזמנו", כך אמר ד"ר ואטין דנזל.
_______________________

מדענים מצאו לראשונה ראיות רבות עוצמה לכך שגאונות עשויה להיות קשורה לטירוף.

מתוך תרגום https://www.independent.co.uk/news/science/you-don-t-have-be-bipolar-be-genius-ndash-it-helps-1887646.html

מחקר שנערך על יותר מ -700,000 מבוגרים הראה כי אלו שקיבלו ציונים גבוהים בבית הספר היו בסיכון גבוה פי ארבעה לפתח הפרעה דו קוטבית מאשר אלו עם ציונים ממוצעים.

הקשר היה החזק ביותר בקרב אלו שלמדו מוסיקה או ספרות, שני הענפים שבהם לרוב מקושרים גאונות וטירוף ברשומות היסטוריות. המחקר נערך על ידי חוקרים מהמכון לפסיכיאטריה, קינגס קולג 'בלונדון, עם עמיתים ממכון קרולינסקה בשטוקהולם, שבדיה.

הסופר מהמאה ה -19 אדגר אלן פו, שלדעתו סבל ממאניה דיפרסיה, כתב פעם: "גברים קראו לי משוגע, אבל טרם נענתה השאלה אם הטירוף הוא האינטליגנציה הגבוהה ביותר או לא ...".

בשנים האחרונות פסיכואנליטיקאים, פסיכיאטרים ופסיכולוגים טוענים כי גאונות וטירוף קשורות להפרעות נוירולוגיות ניווניות הבסיסיות.

הבעיה הייתה שגם גאונות וגם מחלות נפש קשות הן נדירות, ואינטליגנציה גבוהה או הישגים מוגדרים באופן סובייקטיבי.

הטענות על הקישור התבססו על מחקרים היסטוריים של אנשים יצירתיים שהם מאוד סלקטיביים, מוטים ומסתמכים על הערכות בדיעבד של מצבם הנפשי.

המחקר, בהובלתו של ג'יימס מקקייב, מרצה בכיר לאפידמיולוגיה פסיכיאטרית במכון לפסיכיאטריה, השווה את ציוני הבחינות הסופיות בבית הספר של כל התלמידים השוודים בגילאי 15-16 בין השנים 1988 ל -1997, עם רישומי בתי חולים שהראו קבלה להפרעה דו קוטבית עד גיל. 31. הממצאים פורסמו בכתב העת British Psychology.

הם מציעים כי מאניה עשויה לשפר את הביצועים האינטלקטואליים והאקדמיים, תוך התחשבות בקשר עם "גאונות".

אנשים עם מאניה קלה הם לעיתים קרובות שנונים וממציאים, ונראה שיש להם "גישה משופרת לאוצר המילים, הזיכרון ומשאבים קוגניטיביים אחרים". הם נוטים להיות בעלי תגובות רגשיות מוגזמות אשר עשויות "להקל על כישרונם באמנות, בספרות או במוזיקה".

במצב מאני לאנשים יש "רמות כושר עמידה יוצאות דופן ויכולת בלתי נלאית לריכוז מתמשך".
ד"ר מקקייב אמר: "מצאנו כי השגת ציון A קשורה לסיכון מוגבר להפרעה דו קוטבית, במיוחד במדעי הרוח, ובמידה פחותה, במקצועות מדעיים.
בכיתות A בשוודית ובמוזיקה היו קשרים חזקים במיוחד, שתמכו ב ספרות שמוצאת באופן עקבי קשרים בין יצירתיות לשונית ומוזיקלית לבין הפרעה דו קוטבית.

" גם תלמידי בית ספר עם ציונים נמוכים בבחינות היו בסיכון מוגבר לפתח הפרעה דו קוטבית בהמשך חייהם. החוקרים מציעים כי יתכנו שתי קבוצות נבדלות של אנשים עם המצב - הישגים גבוהים, בהם מאניה מעלה את המשחק שלהם - ומגיעים להישגים נמוכים, במיוחד אלו עם ציונים נמוכים בספורט ומלאכת יד המעידים על כישורים מוטוריים ירודים, אשר עשויים להיות בעלי "חריגות נוירו-התפתחותיות עדינות". ".

הקשר היה חזק יותר בקרב גברים מאשר אצל נשים, אך ההבדל לא היה מובהק סטטיסטית, אמר ד"ר מקקייב: "למרות שציוני A מגדילים את הסיכוי להפרעה דו קוטבית בשלב מאוחר יותר בחיים, עלינו לזכור שרוב האנשים עם דרגות A ייהנו מבריאות נפשית טובה. "

כישרונות מעונים:

וינסנט ואן גוך

לאורך חייו הראה האמן סימנים של חוסר יציבות נפשית. ביוגרפיות שונות מתארות אותו כסובל מאפילפסיה, דיכאון, התקפות פסיכוטיות, אשליות והפרעה דו קוטבית. בדצמבר 1888 הוא חווה אפיזודה פסיכוטית בה איים על חייו של גוגן, חברו, וחתך חתיכה מאוזנו השמאלית שלו לפני שהציע אותה כמתנה לזונה.

סילביה פלאת

המשוררת טיפלה בנושאים כואבים ואינטנסיביים מאוד כמו התאבדות, תיעוב עצמי, טיפול בהלם ומערכות יחסים לא מתפקדות. מאז יום מותה - באמצעות דחיפת ראשה לתנור גז - ניסו הקוראים והחוקרים לפתור את חידת ההתאבדות שלה.
התיאוריה השלטת היא שהיא סבלה ממחלת נפש (כנראה הפרעה דו קוטבית).

סטיבן פריי

פריי דיבר על ההפרעה שלו בסרט התיעודי של BBC 2 The Secret Life of the Manic Depressive.

"זה מקומם אני יודע, אבל אני כן מקבל באז עצום מהצד המאני. אני סומך על זה שיעניק לחיי תחושה של הרפתקאות, ואני חושב שרוב הטוב בי התפתח כתוצאה ממצבי הרוח שלי. זה ייסר אותי כל חיי בעומק הדיכאונות, אבל גם נתן לי את האנרגיה והיצירתיות שאולי הפכו את הקריירה שלי. "

סטינג

בראיון שנערך במאי 1996 עם Live! המגזין, סטינג צוטט באומרו:

"בתקופה ההיא עם הפוליס הייתי אובדני. הנישואים הראשונים שלי והיחסים שלי עם שאר חברי הלהקה קרסו. הייתי מאני-דיכאוני ... יצאתי להפסקה. "

וירג'יניה וולף

לאחר שסיימה את הרומן הראשון שלה, המסע החוצה, בשנת 1913, היא סבלה מהתמוטטות קשה.

"התחתנתי, ואז המוח שלי עלה במטר זיקוקים. כחוויה, טירוף הוא נהדר ... ושלא צריך לרחרח אותם, ובלבה שלו אני עדיין מוצא את רוב הדברים שאני כותב עליהם. זה יורה. מתוך אחד, הכל מעוצב, סופי, לא בטפטפות בלבד כמו שפיות. "

 

קיי רדפילד ג'יימיסון, פרופסור לפסיכולוגיה קלינית וסופרת אמריקאית, מהמומחים הבכירים בעולם להפרעה דו-קוטבית, וביפולרית בעצמה, הדגימה בספרה "Touched with Fire: Manic-Depressive Illness and the Artistic Temperament", שראה אור בשנת 1993, כיצד מופיעה הפרעה דו-קוטבית בקרב משפחות אמנים ואנשים בעלי הישגים גבוהים.

כדוגמה לכך ציינה את לורד ביירון (מגדולי המשוררים הרומנטיים האנגלים) ואבותיו, ואן גוך ווירג'יניה וולף

כמו כן, דיווחה על מחקר הטוען כי 15 אחוז מהאנשים המאובחנים כלוקים בהפרעה דו-קוטבית מעולם לא חוו דיכאון, ולמעשה הם במצב קבוע של היפומאניה.
כדוגמה לכך ציינה את נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט.
מתוך ויקיפדיה

לפי פרסומים שונים, מהפרעה דו-קוטבית סבלו המשוררים אלכסנדר פושקין, ויליאם בלייק, ג'ון קיטס, אדגר אלן פו, אמילי דיקינסון ואן סקסטו; הסופרים אמיל זולא, מרי שלי, לב טולסטוי, ניקולאי גוגול, מקסים גורקי ורוברט לואיס סטיבנסון; המחזאי יוג'ין אוניל; הציירים מיכלאנג'לו, תיאודור ז'ריקו, אדוארד מונק, פול גוגן, וינסנט ואן גוך, מרק רותקו וג'ורג'יה אוקיף; והמוסיקאים הנדל, בטהובן, מוסורגסקי, פיטר גבריאל, ג'ימי הנדריקס, אוטו קלמפרר וצ'רלי פרקר.

הרעיון על קיומו של קשר בין יצירתיות לשיגעון הוא עתיק יומין.

אפלטון האמין כי שירה, ש"שיגעון המוזות לא נגע בה", היתה תמיד "מוסווית על ידי הביצוע של משוגע בעל השראה".
המחקר הגדול ביותר שנערך עד כה, שבחן את הקשר שבין הפרעות נפשיות ליצירתיות, פורסם על ידי ארנולד לודוויג ב-1992. לודוויג ועמיתיו בדקו במשך עשר שנים למעלה מ-2,200 ביוגרפיות של 1,004 גברים ונשים בולטים, במאמץ לאתר את שילוב הגורמים היוצר יצירתיות בדרגה גבוהה.

במאמר שפירסם בכתב העת "American of Journal "Psychiatry כתב לודוויג, כי

בקרב אמנים שכיחות ההפרעות הנפשיות גבוהה הרבה יותר מאשר בקרב אנשים יצירתיים העוסקים במקצועות אחרים.

בגיל ההתבגרות סבלו 22%-34% מהאמנים הבולטים מסימפטומים פסיכיאטריים - מהיפוכונדריה והתקפי דכדוך והתכנסות ועד הזיות פסיכוטיות וניסיונות התאבדות. לעומתם, 3%-9% מהמדענים, אנשי העסקים והספורטאים המצטיינים סבלו מסימפטומים כאלה.

גם בגיל מבוגר נמצא הבדל משמעותי בין שכיחות ההפרעות הנפשיות בקרב אמנים לשכיחותן בקרב בעלי מקצועות אחרים.

"כל המשוררים הטובים אינם בדעתם הנכונה כשהם יוצרים את שיריהם היפים. " "שירה ששיגעון המוזות לא נגע בה, היתה תמיד מוסווית על ידי הביצוע של משוגע בעל השראה". אפלטון

"מעולם לא היה שום גאון גדול בלי מגע של טירוף." "לכל המצטיינים בפילוסופיה, פוליטיקה, שירה ואומנות נטייה למלנכוליה". אריסטו

"אנחנו אנשי האומנות כולנו משוגעים. ישנם שפגועים בעליצות יתר, אחרים במלנכוליה, אבל כולנו, פחות או יותר, מטורפים". לורד ביירון

 

70%-77% מהמשוררים, המוסיקאים המבצעים והסופרים סבלו מהן; 59%-68% מהציירים, מהמלחינים ומהעוסקים בכתיבה לא ספרותית; ורק 18%-29% מהדמויות הבולטות בתחומים כמו מדעי הטבע, פוליטיקה, ארכיטקטורה ועולם העסקים.

לפי לודוויג, אנשים יצירתיים הסובלים ממחלת נפש מגיעים לעיסוק באמנות כמעט מחוסר ברירה.

בעולם המדע, רציונליות, עקביות ויישוב הדעת הן תכונות בעלות יתרון.

לעומת זאת, התקופות המתחלפות של התלהבות פראית ודיכאון משתק, האופייניות להפרעה הדו-קוטבית, הן מכשלה קשה להישגיות מדעית. לאמן, דווקא החילופים בין דיכאון לחדוות עשייה עשויים לשמש מקור השראה.

חוקרי שפה הבחינו בתבנית שעשויה להסביר לפחות רכיב אחד של היצירתיות הדו-קוטבית: שטף מילולי.

הפסיכיאטר הגרמני אמיל קרפלין (1856-1926), שהיה הראשון שתיאר את ההפרעה הדו-קוטבית, העיר כי מטופליו הרבו להשתעשע בחרוזים ובמשחקי מלים. מטפלים וחוקרים אחרים אישרו את האבחנה. למעשה, אחד הקריטריונים הרשמיים לאבחון מאניה מתונה הוא דיבור מהיר, שעשוי לכלול "בדיחות, משחקי מלים, לשון נופל על לשון וביטויים חסרי קשר".

הפסיכולוג מייקל פוזנר ועמיתיו מאוניברסיטת אורגון מדדו את הפעילות החשמלית במוחם של מתנדבים, שהתבקשו לבצע משימות המתייחסות לאסוציאציות מילוליות. במבחן הראשון הנבדקים התבקשו לקרוא רשימה של שמות עצם, למשל פטיש ומטאטא. נמצא כי בזמן החשיבה על המלים, היתה פעילות בחלק הקדמי של המוח ובצד של ההמיספירה השמאלית במוח. אבל כשהנבדקים התבקשו לחבר לשמות העצם מונחים צפויים פחות - מכשפה למטאטא ויידוי לפטיש, למשל - הממצאים היו שונים. התברר כי כשהמוח עוסק באסוציאציות מיידיות פחות, הפעילות החשמלית בו מתרחשת באזור מסוים באונה הקודקודית הימנית, שהוא תמונת ראי לאזור שבצד ההמיספירה השמאלית.

ההמיספירה הימנית מעורבת בסוגים מסוימים של מאניה והתכווצויות אפילפטיות מסוימות בהמיספירה הימנית מעוררות סימפטומים דמויי מאניה.

בספרם "גאונות ושיגעון" (2009) טוענים פרופ' אליעזר ויצטום ופרופ' ולדימיר לרנר, כי יוצרים שסבלו מהפרעה דו-קוטבית היו יצירתיים יותר, דווקא כשקיבלו טיפול יעיל. כנראה רק השלבים המוקדמים של המצב המאני תורמים ליצירתיות. כשהמצב של פעילות-יתר נעשה חריף, משתבש מהלך החיים כולו וגם היצירתיות נפגעת.

הכותב הוא ד"ר פסיכולוג רפואי מומחה-מדריך, מורשה להיפנוט ולמחקר מדעי בהיפנוזה ומזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה
___________________________
 

יצירתיות והפרעה נפשית - שתיהן ביחד או כל אחת לחוד?

מתוך כתבה ערוכה על ידי של ד"ר הלן שיינפלד | 05.01.2017 | DoctorsOnly

וינסנט ואן גוך (1853-1890) הוא אחת הדמויות המרשימות ביותר מבין אלה, שכישרונותיהם היצירתיים והערעור במצבם הבריאותי השתלבו בהם. המיוחד במצבו הרפואי הוא הקושי העצום לקבוע את אבחנתו. הסקרנות שהוא מעורר הובילה לכתיבתם של ספרים רבים ומעל 100 מאמרים, על פי טענות מסוימות; פרסומם החל בתקופה שלאחר מותו, והם ממשיכים להתפרסם עדיין כזרם שאינו פוסק.

עם גדולי העולם, שהצטיינו בתפקידיהם הנעלים או ביכולותיהם היצירתיות וסבלו במקביל מהפרעות נפשיות, נמנים אברהם לינקולן (ביפולרי), וינסטון צ'רצ'יל (ביפולרי, כולל דיכאון שכונה בפיו ("The black dog", תיאודור רוזוולט (היפומאניה לאורך שנים), צ'ארלס דיקנס (דיכאון שמתואר כך שכיום היה מכונה אולי (Adjustment Disorder, וירג'יניה וולף (הפרעה דו קוטבית, התאבדות), לודוויג ואן בטהובן (הפרעה דו קוטבית), יוג'ין אוניל (דיכאון), ויויאן לי (הפרעה דו קוטבית עם הזיות), ארנסט המינגווי (הפרעה דו קוטבית, פסיכוזה; ייתכן הפרעת אישיות גבולית; אלכוהוליזם; התאבדות), לב טולסטוי (דיכאון), וולפגנג אמדיאוס מוצרט (אפיזודות דיכאוניות ואפיזודות מאניות או היפומאניות, אולי הפרעת אישיות גבולית עם קווים תלותיים), אדווארד מונק (התקפי פאניקה), האחות פלורנס נייטינטגייל* ועוד רבים אחרים**.

בספר מ-1974, המתמקד בנושא השילוב בין חולי ליצירתיות (1), פרושים סיפורי חייהם והפרעותיהם של אנשים ידועים, ביניהם צ'ארלס דרווין, מרסל פרוסט, פלורנס נייטינגייל (שהוזכרה לעיל) וזיגמונד פרויד. בסקירה על ספר זה (2) מובעת האמונה שמחלה, פיזית או נפשית, אינה חייבת לייצר נכות יצירתית; נהפוך הוא, היא יכולה להוות חלק חיובי ביצירה ומבחינה זו טובות יותר ההפרעות הנפשיות מהמחלות הפיזיות.
מחבר הסקירה מזמין את הקורא לראות בחיוב את הפרדוקס, הקיים לכאורה, בין מחלה לבין יצירתיות הן מבחינת הפציינט והן מבחינת החברה; ואת הקתרזיס, המתאפשר על ידי התהליך היצירתי כעניין חיובי לחלוטין. לאור כל זאת, מגדיר הסוקר את הספר המדובר כפרובוקטיבי אך חיובי בהחלט.

בשנות השבעים המוקדמות, החלה פסיכיאטרית צעירה בשם ננסי אנדריאסן Nancy Andreasen להתעניין בקשר שבין יצירתיות, גאוניות והפרעות נפשיות. כיום היא ידועה כאחת החוקרות החשובות ביותר באוניברסיטת איווה שבארצות הברית. עיסוקה העיקרי הוא במדעי המוח, בפסיכיאטריה ובמה שביניהם. אנדריאסן חקרה, בין היתר, את מיוחדות תפקוד המוח אצל גאונים יצירתיים. בספרה העוסק במוח היצירתי , היא מדגישה שיצירתיות ואינטליגנציה אינן אותו הדבר, שיצירתיות נובעת משילוב של גורמים, חלקם גנטיים, ושלעיתים היא קשורה גם להפרעות נפשיות. ואכן, אחד מהיבטי הנושא הנחקר בשנים האחרונות, הוא הקשר הגנטי שבין יצירתיות למחלות הנפש.

קרי סטפנסון Kari Stefanson, פרופסור לנוירולוגיה ולנוירופתולוגיה, שדרך אגב, ניהל למספר שנים את התחום הנוירופתולוגי בביה"ח"Beth Israel"  שבבוסטון, עסק בנושא זה. הוא אחד ממחבריו של מאמר, המסתמך על מחקר של 86,292 אנשים יצירתיים (4). נכללו בו שחקנים, סופרים, רקדנים, מוזיקאים ואמנים חזותיים לסוגיהם, כולל ציירים. אחד ממצאי המחקר הוא שהייתכנות הגנטית לסכיזופרניה ולהפרעה דו קוטבית גבוהה בהרבה בקרב אנשים יצירתיים בהשוואה לכלל האוכלוסייה - בערך באמצע הסולם שבין האוכלוסייה הרגילה לבין הלוקים בהפרעות נפשיות אלה. עוד עולה מן המאמר שאנשים יצירתיים עשויים לשאת נטייה גנטית לחשיבה בעלת אופי שונה מזו של אנשים ללא תכונות יצירתיות מיוחדות; כאשר נטייה זו משולבת בגורמים ביולוגיים ו/או סביבתיים מזיקים, היא עלולה להביא להפרעה נפשית. במאמר זה, כמו ברבים אחרים העוסקים בקשר שבין יצירתיות להפרעות נפשיות, מוזכר לדוגמה, וינסנט ואן גוך.
___________________________

יש גאונים שפויים

מתוך המאמר מאת כריסטה ל' טיילור, AEON | פורסם ב"אלכסון"

האם הפרעות רגשיות מגבירות את היצירתיות, או שמדובר בסטריאוטיפ רומנטי מסוכן? תגליות חדשות ומפתיעות על הקשר בין גאונות ושיגעון

האם יש קשר מהותי והדוק בין יצירתיות והפרעות מצב רוח? מקובל להניח שכן.

די להביט בכל האנשים שנחשבים כיום למופת של יצירתיות: וינסנט ואן גוך, סילביה פלאת, וירג'יניה וולף, עזרא פאונד, אן סקסטון (ורבים אחרים), שהעפילו כולם לפסגות יצירתיות חדשות בעודם מתמודדים עם הפרעת נפש נוראה כלשהי.

התפישה הזאת מגיעה מהתקופה הרומנטית, אז נהגו לחשוב שהפרעת נפש היא סימן ליצירתיות, והיא נפוצה להפליא גם כיום.

אבל האם יש סיבה מדעית לחשוב שקיים קשר כזה? הניסיון לענות על השאלה הזאת ממחיש את הקושי לפתור סוגיות סבוכות ומרובדות כאלה באמצעות מחקר מדעי. לא מספיק לבדוק אם יש מתאם בין "יצירתיות" ו"הפרעת מצב רוח". צריך לחפור עמוק יותר.

הקשר בין יצירתיות והפרעות מצב רוח מושרש בתרבות הפופולרית ממספר סיבות.

רבים שואבים את דימוי "האדם היצירתי" מכלי התקשורת ומעולם הבידור, שמציפים אותנו בכתבות ובסרטים העוסקים באמן המיוסר או בגאון המטורף.

ויש גם מקרים יוצאי דופן שאנו נתקלים בהם בחיינו האישיים: רבים מאיתנו שמעו סיפורים על אדם שסובל מדיכאון עמוק – אך בה בעת כותב שירה מדהימה. החשיפה המתמשכת לסיפורים ולדימויים האלה מעצימה את הסטריאוטיפ. כשאנחנו רואים שוב ושוב כיצד שני דברים שונים (יצירתיות יוצאת דופן והפרעות מצב רוח) מופיעים יחד, הם מתחברים במוחנו ומחוללים את התופעה המכונה "מתאם מדומה" (illusory correlation).

אנשי שם רבים - מוסיקאים, סופרים ומנהיגים - סבלו ממאניה דיפרסיה

(מתוך "הארץ")

רבים מהם ומרופאיהם הוטרדו מהאפשרות שטיפול תרופתי הכובש את מצב הרוח עלול להפחית את יכולת היצירה שלהם. עם זאת, קיימות עדויות רבות לכך שהיצירתיות של אנשים הסובלים מהפרעה זאת גבוהה יותר דווקא כשהם מטופלים ביעילות.

ההפרעה תורמת ליצירתיות בשלבים המוקדמים של המאניה.

כשהיא במלוא עוזה, המאניה דווקא משבשת את היצירתיות ואת מהלך החיים כולו. מקצת הסובלים מהמחלה חווים דיכאונות עמוקים ואפיזודות מאניות מתונות. אחרים סובלים מדיכאונות מתונים וקצרי טווח, אבל ממאניה בעלת עוצמה הגוררת הזיות.
האפיזודות הדיכאוניות של וירג'יניה וולף היו מחזוריות. לעתים הן היו עונתיות, לעתים הן אירעו לאחר שסיימה לכתוב ספר.
בין הדיכאונות והאפיזודות המאניות היא הצליחה להיות מאוד פורייה ויצירתית ולעתים קרובות הפגינה חיות וקסם.
אם וולף אכן לקתה בהפרעה דו-קוטבית, היא השתייכה לחברה טובה.

זה למעלה משני עשורים טוענת קבוצה גדלה והולכת של פסיכולוגים, פסיכיאטרים ומדעני מוח, כי ההפרעה הדו-קוטבית מגבירה באופן כלשהו את היכולת ליצור.

על הקשר בין יצירתיות למאניה דיפרסיה

אבירמה גולן מדברת עם מומחים על הקשר בין שיגעון ליצירה

מתמודדים מדברים

חולים, שביניהם מטפלים, מדברים על ההתמודדות שלהם עם מחלת הנפש שלהם, כשחלקם משני עברי המתרס - מטפלים ומטופלים.
נפשות - קהילה שקמה לפני כמה שנים - אירועים שקשורים בבריאות הנפש במרחב הציבורי.
בשדה האמנות בישראל כמעט ולא מתקיים שיח על מוגבלות וא.נשים עם מוגבלות נעדרים ממנו כאמנים.ות, כאוצרים.ות וכקהל.
סדרת ימי עיון חדשה במקרר מפנה זרקור לאנשים עם מוגבלות ולשיח אודות מוגבלות מתוך אמונה שהעיסוק בכך רלוונטי לכל אדם באשר הוא, לכלל החברה ולשדה האמנותי בפרט. ביום העיון הקרוב נתמקד באמנים.ות ובאקטיביסטים.ות אשר מתייחסים להתמודדות הנפשית ביצירותיהם ובפועלם וכן בסוגיות חברתיות ופוליטיות בעולם בריאות הנפש והממסד הפסיכיאטרי.

דוברות.ים:

18:45 -19:00 ד"ר רונאל קרן: האופרה שכתב "אלוהים במחלקה הסגורה" וההחלטה לבצע אותה בבית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב בהשתתפות מטופלים, מטפלים והקהל הרחב.
 
19:00 -19:15 עמרי מרידור: "נפשות" קהילה המעודדת ומקיימת ארועי תרבות אמנות ושיח ועל מקומו של המתמודד מול הקהילה, על קהילתיות ונקודות חיבור מאפשרות.
 
19:15 - 19:30 הדר הירש: דברים שרציתי להגיד על ירדן - הדר הירש על בנה ירדן הירש, אמן רב תחומי (ציור, פיסול, קומיקס, אנימציה, פרפורמנס) ששם קץ לחייו בטרם היה בן עשרים. על עבודתו וחייו כאמן יוצר.
 
19:30 - 19:45 רינת שניידובר: הקושי להפריד בין אמנות לחיים והאופן בו ההתמודדות הנפשית מתבטאת בספריה ובעבודות האמנות שלה.
 
19:45 - 20:00 קרן גלר תדבר על מיצב וידאו "סינדרום פירנצה" המעלה שאלות אודות התנהגות אנושית, הפרעות נפשיות ועוסק בהקשרים בין מילה ודימוי, הגדרה והתנהגות, תופעה וקטגוריה.
 
20:00 -20:15 מיכל היימן: הצלם והשומרת, 1880-1855
 
20:15 סיכום, סדנה והזמנה לפעולה: רות ביגר ואיריס פשדצקי


*בין ההרצאות ענבל אשל כהנסקי תקרא משיריה שמו של יום העיון לקוח מאחד משיריה אלה *האירוע ילווה בתמלול סימולטני

התופעה הזאת מועצמת על-ידי "היוריסטיקת הזמינות", הטיה שגורמת לנו להעריך עד כמה מקרה מסוים הוא נפוץ על סמך הקלות שבה אנו שולפים אותו מהזיכרון.

אם הדימוי שלנו לאדם יצירתי מתבסס על הקשר בין גאונות להפרעות נפש, יהיה קל יותר לזכור אנשים יצירתיים שסובלים מהפרעת נפש מאשר אנשים יצירתיים ללא הפרעת נפש. כך נדמה לנו שהקשר בין שני הדברים האלה נפוץ יותר משהוא בפועל. שתי ההטיות האלה אינן מודעות ולעתים קרובות אינן בשליטתנו. רק באמצעות מחקר מדעי שבמסגרתו נגביל את ההטיות שלנו עד כמה שניתן, נוכל לבחון לעומק אם יצירתיות אכן קשורה להפרעות מצב רוח.

עד כה לא נערכו מחקרים רבים הבוחנים את הקשר הזה.

יש הרבה יותר סקירות ופרשנויות הבוחנות את הסיבות האפשריות לקיומו של קשר כזה, מאשר מחקרים שבוחנים בפועל אם הוא אכן קיים. והמחקרים שבכל זאת שואלים את השאלה היסודית הזאת, נגועים לעתים תכופות בבעיות מתודולוגיות והטיות שונות, הנובעות בין היתר מהשיטות הקיימות למדידת יצירתיות והפרעות מצב רוח, ומחוסר הבהירות הבסיסי של המונחים האלה. חשוב להבין שמאוד מסובך להוכיח קשר כזה בכלים מדעיים.

מהי יצירתיות?

חוקרי יצירתיות נוטים להגדיר "יצירתיות" על סמך השילוב בין חדשנות (מקוריות או ייחודיות) לבין תועלת (התאמה לצרכים קיימים).
על כן "אדם יצירתי" הוא אדם בעל היכולת ליצור מוצרים או רעיונות חדשניים ומועילים, ו"תהליך יצירתי" הוא אוסף התהליכים המנטליים המובילים לפיתוחם של מוצרים או רעיונות יצירתיים. עם זאת, כיוון שאף אחד מהמושגים האלה אינו ניתן למדידה ישירה, החוקרים חייבים למצוא מדדים ליצירתיות, שמהם יהיה אפשר להסיק אם אדם הוא יצירתי או עוסק בתהליך יצירתי.

מדובר בתחום מחקר מתעתע ביותר.

יצירתיות היא דבר מורכב, והכלים להערכתה מוגבלים. לרוב הם מתמקדים במדד אחד (כמו תכונות אופי טיפוסיות של אנשים יצירתיים או דירוגים סובייקטיביים ליצירתיות של תוצר כלשהו, כמו שיר) ובתחום אחד בלבד (מדע ולא אמנות, למשל). אם אנחנו מבקשים מאדם לכתוב שיר כדי למדוד את היצירתיות שלו, אי אפשר להסיק מכך עד כמה יצירתי הוא יהיה אם יעסוק במדע. יש לשקול היטב את השיטה שאנו משתמשים בה כדי להעריך יצירתיות, משום שסוגים אחדים של הפרעות מצב רוח עשויים להיות קשורים לסוגים אחדים של יצירתיות אך לא לאחרים.

המחקר העוסק בקשר בין יצירתיות להפרעות מצב רוח מתחלק לשלוש קטגוריות מובחנות.

  • הראשונה משווה בין הפרעות מצב רוח אצל אנשים יצירתיים ואצל אנשים יצירתיים פחות;

  • השנייה משווה בין היצירתיות של אנשים הסובלים מהפרעת מצב רוח ובין היצירתיות של אנשים ללא הפרעת מצב רוח;

  • והשלישית מנסה לזהות מתאם בין תסמינים של הפרעות מצב רוח ובין יצירתיות (לרוב בקרב כלל האוכלוסייה או בקרב אוכלוסייה של סטודנטים).

כל גישה עונה על שאלה אחרת. לדוגמה, השאלה "האם אנשים יצירתיים סובלים יותר מהפרעות מצב רוח?" שונה מהשאלה "האם אנשים עם הפרעות מצב רוח הם יצירתיים יותר?" הסקת מסקנות שגויה לגבי האחת מתוך ראיות התומכות או פוסלות את האחרת, היא תופעה הידועה בשם "הכחשת הפותח" והיא נפוצה מאוד במחקרים מסוג זה, וזאת אחת הסיבות לכך שהם בעייתיים.

האם הפרעת מצב רוח הופכת אותנו לאנשים יצירתיים יותר?

זאת השאלה השכיחה ביותר שאני נתקלת בה בכל הקשור לנושא שלפנינו.
אבל מכיוון שאי אפשר לכבות ולהדליק את הפרעת מצב הרוח כרצוננו ולמדוד את היצירתיות של האדם איתה ובלעדיה, השאלה שצריך לשאול היא:

"האם אנשים עם הפרעת מצב רוח מפגינים יצירתיות רבה יותר מאשר אנשים ללא הפרעת מצב רוח?"

מחקרים המנסים לענות על השאלה הזאת על-ידי השוואה בין אנשים עם ובלי הפרעות הניבו עד כה תוצאות מעורבות.

מחקרים שמבקשים מהנבדקים לענות על שאלונים שנועדו לזהות אישיות יצירתית, התנהגות יצירתית או הישגים יצירתיים, או למדוד את החשיבה המסתעפת שלהם (במבחנים שבהם הם מתבקשים לייצר רעיונות רבים) מוצאים לעתים תכופות שאין הבדל בין אנשים עם ובלי הפרעת מצב רוח. עם זאת,

מחקרים המשתמשים ב"מקצוע יצירתי" כסימן ליצירתיות (על בסיס ההנחה שבממוצע, אנשים המועסקים במקצועות אלה הם יצירתיים יותר מאחרים) נוטים לזהות ייצוג יתר של אנשים עם הפרעות דו-קוטביות במקצועות יצירתיים.

מחקרים אלה אינם מודדים באופן ישיר את מידת היצירתיות של הנבדקים, אלא משתמשים בתיעוד חיצוני (כמו מפקדי אוכלוסין ורשומות רפואיות) כדי לקבוע כמה מהאנשים הסובלים מהיסטוריה של הפרעות מצב רוח דיווחו שהם עבדו מתישהו במקצוע יצירתי כלשהו. המחקרים האלה בודקים מספר עצום של אנשים ומראים בבירור שאנשים שפנו לקבלת טיפול בהפרעות מצב רוח עוסקים במקצועות יצירתיים יותר מאשר אנשים שלא קיבלו טיפול בהפרעות מצב רוח. אבל האם "מקצוע" יצירתי הוא מדד אמין ל"יכולת" יצירתית?

הרוב המכריע של המקצועות היצירתיים שנבדקים במחקרים האלה הוא מתחום האמנות, שהעוסקים בו נהנים בדרך כלל מחופש פעולה רב יותר וממבנה ארגוני נוקשה פחות ממי שעובד בעבודה משרדית. זה אומר שתעסוקה במקצועות האלה מסייעות להצלחתם של אנשים הסובלים מחוסר עקביות בביצועיהם כתוצאה מהפרעת מצב רוח.

הפסיכיאטר האמריקני ארנולד לודוויג (Ludwig) טען שרמת הביטוי הרגשי הנדרשת כדי להצליח במקצועות שונים יוצרת "סחף עיסוקי" (occupational drift), והראה שהקשר בין מקצועות הדורשים ביטוי רגשי רב ובין היקרות גבוהה יותר של פסיכופתולוגיות הוא דפוס החוזר על עצמו.

לדוגמה, הקשר בין מקצועות אמנותיים לבין פסיכופתולוגיה חזק יותר מאשר הקשר בין מקצועות מדעיים לפסיכופתולוגיה.
בין המקצועות האמנותיים, בקרב אדריכלים יש היקרות נמוכה יותר של פסיכופתולוגיות לאורך החיים מאשר אצל אמנים חזותיים, ובתחום האמנות החזותית, אצל אנשים העוסקים באמנות מופשטת יש היקרות נמוכה יותר של פסיכופתולוגיות מאשר אצל אמנים שעיסוקם דורש ביטוי רגשי פומבי.

לכן, ייתכן שרבים הסובלים מהפרעות מצב רוח נוטים למקצועות מהסוג הזה, בלי קשר ליכולתם היצירתית או לנטיותיהם היצירתיות.

לשאלה הבאה:

האם אנשים יצירתיים סובלים יותר מהפרעות מצב רוח?

כדי לענות על השאלה הזאת, חוקרים צריכים להשוות בין שכיחותן של הפרעות מצב הרוח אצל אנשים יצירתיים ובין שכיחותן אצל אנשים שהם מחשיבים יצירתיים פחות. אף שמחקרים כאלה מאששים בעקביות את הקשר בין יצירתיות והפרעת מצב רוח, בפועל הם מאוד שנויים במחלוקת בקרב חוקרי יצירתיות.

ראו למשל את שיטת המחקר המכונה "אבחון לאחר המוות" (autopsy diagnosis). החוקרים בוחנים תיעוד ביוגרפי והיסטורי כדי לבצע מין נתיחה לאחר המוות של אנשים יצירתיים במובהק. אבל הניסיון לזהות הפרעת מצב רוח אצל אדם שמת מזמן רווי באי-ודאות. כדי שנוכל להגדיר אדם כגאון יצירתי, הוא זקוק לא רק ליצירתיות אלא גם לתכונות המיוחסות ליצירתיות בתקופתו. לכן ההקשר ההיסטורי הוא בעל חשיבות מכרעת. לדוגמה, היו תקופות שבהן נטייה לדכדוך ואי-רציונליות נחשבו ראיות לגאונות, בייחוד אצל אמנים.

סופרים בתקופה הרומנטית טיפחו לעצמם לעתים "הילה של שגעון" כדי ליצור את הרושם שיש להם יכולות יוצאות דופן.

רבים מבין האמנים האלה נחשבו יצירתיים להפליא ולכן הם תועדו במקורות שחוקרים רבים משתמשים בהם כיום.
אבל אין לנו דרך לדעת אם האמן אכן סבל מהפרעת מצב רוח. אז בין אם תכונותיו של אדם יצירתי תאמו את דימוי הגאון של תקופתו ובין אם התכונות האלה היו רק הצגה שנועדה לעשות רושם (כפי שחוקרים אחדים טוענים), סביר להניח שהייצוג של בעלי התכונות האלה בתיעוד ההיסטורי יהיה גבוה מהייצוג שזוכים לו אנשים בעלי כישרון ויצירתיות שווי ערך, שלא התאימו לדימוי המקובל של הגאון.

יש בעיות נוספות בגישת האבחון לאחר המוות.

כדי שאדם מהעבר ייכלל במחקרים הנערכים כיום, צריך היה לכתוב עליו מספיק כדי לבסס את דמותו ואת אופיו, ומובן שעל אנשים בעלי חיים סנסציוניים כותבים יותר. חיים מיושבים אינם מביאים רייטינג.

ג'ודית שלזינגר (Schlesinger), בספרה The Insanity Hoax (משנת 2012), נותנת דוגמה שממחישה את הטענה הזאת: ביוגרפים רבים נטשו פרויקטים העוסקים בסקסופוניסט האמריקני באד שאנק (Shank) כי הם לא הצליחו למצוא בחייו שום עדות להרפתקאות מיניות.
מעבר לכך, ביוגרפים צריכים לספר סיפור, ולכן בלתי נמנע שהם ישימו דגש על פרטים מסוימים בחיים של מושא כתיבתם – ואף יעוותו את הפרטים האלה – כדי לעורר עניין אצל הקוראים (ואולי כדי להתאים את הדמות לתפישות הרומנטיות שלהם בנוגע ליצירתיות).

לבסוף, אמינות אבחנתית – מידת ההסכמה בין מטפלים וחוקרים שונים בנוגע לאבחנה נתונה – היא דבר שקשה לבסס גם אצל מטופלים חיים, ואצל אנשים שמתו לפני מאות שנים על אחת כמה וכמה.

חוקרים רבים חושבים שוואן גוך סבל מהפרעה דו-קוטבית, אבל רבים אחרים טוענים בתוקף שהוא סבל דווקא מסכיזופרניה, מאפילפסיה של האונה הרקתית, מעגבת, ממחלת מנייר, או מהרעלת אבסינת או עופרת.
רק בשנה שעברה, באירוע שאירח מוזיאון ואן גוך באמסטרדם, חדר מלא רופאים והיסטוריונים של האמנות לא הצליחו להסכים על הסיבה לסבלו של האמן (כדאי לציין גם שכלל גולדווטר של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה אומר שאסור לפסיכיאטרים לאבחן אנשים שאותם לא בדקו בעצמם).

בסופו של דבר, הניסיון להוכיח קשר בין יצירתיות והפרעת מצב רוח על-ידי בחינת העבר, קשה אף יותר מהניסיון להוכיח זאת על-ידי בדיקת מטופלים בהווה.

ומה בנוגע למחקרים המשתמשים בראיונות אבחון אישיים כדי להוכיח שהפרעות מצב רוח נפוצות יותר אצל אנשים יצירתיים מאשר אצל אנשים שאינם יצירתיים? גם הם עלולים להיות נגועים בהטיות, כיוון שלעתים קרובות הם נעשים ללא דגימה אקראית ו/או סמיוּת כפולה.
אף על פי שבמקרים רבים חוקרי פסיכולוגיה מסוגלים לייצר הערכה מקורבת של דגימה אקראית, המטרה היא להבטיח שלכל אדם באוכלוסיית המחקר יש סיכוי שווה להיבחר להשתתף בו, וזה לא מה שקורה. רוב האנשים שנבחרים להיכלל בקבוצות הנבדקים היצירתיים הם סופרים או אמנים, ואילו הנבדקים בקבוצות הפחות יצירתיות הם בדרך כלל אנשים ממוצעים, שחיים בסמיכות למקום שבו המחקר נערך. זוהי בעיה, כי עלולים להיות הבדלים מערכתיים בין הקבוצות: לדוגמה, אנשים שהשיגו הצלחה יצירתית אמיתית נוטים להיות חשופים לאור הזרקורים, מה שמוסיף לרמת הלחץ שלהם, ואילו האדם הממוצע אינו צריך להתמודד עם הבעיה הזאת. הרכיב הזה לבדו עשוי להסביר כל מיני הבדלים בהיקרות של הפרעות מצב רוח, כיוון שלחץ הוא גורם מרכזי להתפרצות הפרעות אלה.

יתרה מזאת, סטטוס אבחנתי נקבע על-ידי חזרה של ההפרעה לאורך החיים, או על-ידי הופעתם של התסמינים המיוחסים לה.
אחת הבעיות בראיונות אבחון שבהם מתבקשים הנבדקים להיזכר בתסמינים שלהם, היא הטיית זיכרון (recall bias) – כשאנשים יצירתיים מתבקשים להיזכר אם הם חוו תסמינים של הפרעות מצב רוח, עולה הסיכוי שהם ייזכרו בתסמינים שמשפיעים בעיניהם על היצירתיות שלהם, ואילו לאנשים "הפחות יצירתיים" שבקבוצת הביקורת יהיה קשה יותר להיזכר בתסמינים כאלה מעברם.

וכעת אנו מגיעים למשוכה הגבוהה ביותר בכל הקשור לזיהוי קשר אפשרי בין יצירתיות והפרעות מצב רוח. מכיוון שאין דרך אובייקטיבית מוסכמת למדוד אף אחת משתי התופעות האלה, המסקנות הנוגעות לקשר ביניהן מתבססות בסופו של דבר על תסמינים. שימו לב מדוע זאת בעיה: מרץ מוגבר, שטף של רעיונות, צורך מופחת במזון או בשינה ושקיעה מוחלטת בעיסוק שלפנינו – כל אלה עשויים לתאר במדויק גם פעילות יצירתית סוחפת וגם אפיזודה (היפו)מאנית. את איזו מהן התסמינים האלה מתארים בפועל? זאת החוקרים מתקשים לומר.

מחקר אחד מצא ש-89 אחוז מהסופרים והאמנים היצירתיים במדגם דיווחו על תסמינים המתארים גם אפיזודות (היפו)מאניות וגם פעילות יצירתית (כמו למשל שטף של רעיונות),

אבל רק 10 אחוז מהם אמרו שהם חוו אפיזודות של בזבזנות מופרזת ואימפולסיבית – התנהגות המאפיינת אפיזודה (היפו)מאנית אבל לא פעילות יצירתית. מעבר לכך, חשיבה יצירתית מוגברת נחשבת לעתים בעצמה תסמין של היפומאניה, כפי שצוין למשל במהדורה השלישית של מדריך האבחון DSM משנת 1980. נכון שהחפיפה הזאת בתסמינים עשויה להצביע על קיומן של סיבות משותפות לשתי התופעות, אבל קשה לבחון זאת כי תסמינים דומים עשויים להיגרם מסיבות שונות בתכלית. הרי אף אחד אינו טוען ששפעת קשורה איכשהו להיריון, ובכל זאת שני הדברים גורמים תשישות, כאבי ראש ובחילות.

המטרה שלי במאמר הזה אינה לזלזל בעבודתם של חוקרים אחרים. מחקר פסיכולוגי דורש הרבה זמן ומשאבים, ואף מחקר אינו מושלם. אבל חשוב מאוד להבין איך הקשיים המלווים את המחקר המדעי של הנושא הזה עלולים להשפיע על המסקנות. אם הממצא העולה מניתוח-העל שלי, לפיו אנשים יצירתיים סובלים משיעור גבוה מהממוצע של רוב סוגי הפרעות מצב הרוח, משקף תופעה אמיתית, ייתכן כי הדבר מצביע על כך שאנשים העוסקים בתחומים יצירתיים אינם מקבלים תמיכה מספקת ומשאבים מספיקים לשמירה על בריאותם הנפשית. אם הממצא הזה משקף בסך הכול את ההטיות שלנו ואת תפישותינו הרומנטיות בכל הקשור ליצירתיות ולהפרעות מצב רוח, יש להוכיח זאת באמצעות מחקרים בעלי מתודולוגיה תקינה. כך או כך, הסטריאוטיפ שאומר כי הפרעות מצב רוח מגבירות את היצירתיות, הוא מסוכן, גם עבור אנשים הסובלים מהפרעות מצב רוח וגם עבור אנשים העוסקים בתחומים יצירתיים.

המחשבה שיצירתיות נובעת מגורם יסודי בלתי נשלט מחזקת את ההנחה לפיה מעטים בלבד ניחנים ביצירתיות אמיתית, והיא מונעת מאנשים רבים לממש את הפוטנציאל שלהם. היא גם מפחיתה מערך המיומנות וההשקעה שפעילויות יצירתיות דורשות, כיוון שהיא מרמזת לכך שיצירתיות היא תוצאה של הפרעת נפש ותו לא. יתר על כן, הקשר בין הפרעות מצב רוח ויצירתיות משפיע על האופן שבו אנו תופשים יצירות אמנות: כשסיפרו לסטודנטים איך ואן גוך חתך לעצמו את האוזן - לפני שהתבוננו בחמניות שלו (1888) - הם ראו את הציור באור חיובי יותר מאשר סטודנטים שלא שמעו את הסיפור לפני ההתבוננות. במקרה אחר, סטודנטים העריכו יצירת אמנות במחיר גבוה יותר כשהביוגרפיה הבדויה של האמן הזכירה בקצרה שהוא "תואר לעתים תכופות כטיפוס אקסצנטרי מאוד".

זהו מסר מסוכן לכל מי שעוסק בתחום יצירתי – וגם ליוצרים שבאמת סובלים מהפרעות מצב רוח: הם עלולים להימנע מלפנות לקבלת טיפול, מחשש שהטיפול יפחית את יכולתם היצירתית. זאת הסיבה שבבואנו לבחון את נושא היצירתיות והקשר בינה ובין הפרעות מצב רוח, יש להקפיד להימנע מהטיות ולאמץ אמות מידה מדעיות מחמירות. זאת אינה משימה קלה.
_______________________________________________
כריסטה ל' טיילור (Taylor) היא פוסט-דוקטורנטית במרכז לחקר אינטליגנציה רגשית של אוניברסיטת ייל.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

______________________________________

איך מתמודדים הורים עם התאבדותו של בנם, אמן מבריק בן 19, שהצהיר על כוונתו במשך שנים?

בפברואר 2016 תלה את עצמו ירדן הירש בעת שלמד במכללת ספיר. הוא השאיר אחריו גוף עבודות מאוירות שמפעים את כל מי שנתקל בהן, והורים שנקרעו בין הרצון למנוע בכל מחיר את התאבדות בנם, לבין ניסיונם לעודד את יצירתו ודרכה את רצונו לחיות. כעת הם מוציאים ספר אמן שלו, פותחים תערוכה מעבודותיו ומדברים בכנות ובכאב על החיים עם ילד שלא רוצה לחיות


 
מאת נירית אנדרמן | פורסם ב"הארץ" | 27.07.18ירדן הירש ז"ל
צילום: באדיבות הדר ומייק
 
שנתיים וחצי חלפו מאז אותו ליל חורף, שבו החליט ירדן הירש לסיים את חייו. דמותו התזזיתית והצוהלת, כפי שהיא משתקפת בסרטון אנימציה שיצר זמן קצר לפני כן כדי לחגוג את הפרידה מבית הספר התיכון, מבלבלת. העליצות, הצבעים העליזים והדמיון המתפרץ באלפי יצירות אמנות שהותיר אחריו מתעתעים. הירש, אמן בשל בן 19, ידע להנציח בעבודות שלו את המסיבה המטורפת שהחיים האלה מציעים, אבל הנער הרגיש והפגיע שבתוכו לא שרד את אחורי הקלעים האפלים של החגיגה הזאת. שנים רבות הוא תיכנן את הרגע שבו ישים קץ לחייו. שנים ארוכות הוא הכין את בני משפחתו ליום הזה. ואז, בפברואר 2016, קם וחיסל במו ידיו את ההבטחה שזועקת מתוך העבודות שלו, את הזינוק המתבקש אל השורה הראשונה של יוצרי הקומיקס והאנימציה בישראל. "היצירה המגוונת, הפראית, הטוטאלית, שנוצרה ברובה בילדות ובשנות העשרה שלו, יכולה לרמוז על הפוטנציאל הענק", אומר האמן ויוצר הקומיקס זאב אנגלמאיר, שנפגש עם ירדן ואף שיתף עמו פעולה ביצירה. "אני מנחש שכמו שהיצירה היתה לא צפויה ורבת התגלויות, ככה היא היתה ממשיכה. היתה בו תשוקה יצירתית מידבקת".

ההורים, מייק והדר, הוציאו לאחרונה ספר עב כרס שנמכר באתר האינטרנט של ירדן הירש, והם מתכוונים להציג אותו לקהל הרחב בשוק הקומיקס של פסטיבל אנימיקס, בסינמטק תל אביב, החל ב־7 באוגוסט. יומיים לאחר מכן תיפתח תערוכה מיצירותיו של הבן ב"מקום לאמנות" בקרית המלאכה בתל אביב. יותר מ־300 עמודים יש בספר, שנקרא בפשטות "ירדן הירש – עבודות", והוא עמוס ביצירות אמנות מגוונות, משרבוטים אגביים במחברת, דרך סקיצות ורישומים, ועד איורים מושקעים, פסלים, קומיקס וסטוריבורדים לסרטי אנימציה. יצירות שמערבלות יחד סוריאליזם, פנטזיה והומור שלפעמים הוא שחור ולפעמים צבעוני וסוער. יש שם פרצוף שעיניו ואפו נוזלים מטה ומגירים חלב כמו עטיני פרה, או נער על גלגיליות סילון שהרוח סוחפת את פרצופו ומפזרת אותו לכל עבר, והיטלר מוצג כנער פרחים פותה, מוקף פרפרים וסמלים של שלום. האיור לסיפור "אליעזר והגזר" מציג את שליפתו של הירק מהאדמה כסצינת אימה מבעיתה, קומיקס של כיפה אדומה הופך את הילדה המתוקה ליצור המצחין בעולם, וקריקטורה ססגונית במיוחד מתעדת נער רופס למדי שמספר לשתי אמהותיו במבוכה מתנצלת: "אני סטרייט".

איורים של ירדן הירש
איור של ירדן הירשצילום: ירדן הירש

הגודש עצום. המבחר מסחרר. אבל בחודש שעבר, בביקורי בחלל שהיה חדרו של ירדן הירש לאורך רוב ימי חייו, מתברר שכל זה הוא רק קצה הקרחון היצירתי של הנער הזה. כמה ארגזי קרטון ענקיים מסודרים בפינת החדר, ניצבים זה על גבי זה, ומאחסנים לא רק את הררי העבודות שהירש הותיר אחריו, אלא גם את שאריות נפשו הפרומה של אמן טוטאלי ומבטיח במיוחד. האמן גיל יפמן, שאצר את ספר העבודות של הירש, הכיר אותו מגיל 12. הוא נתקל באמו בבית "עלמא" בתל אביב, התיידד איתה, הגיע לבקר בבית המשפחה, והתמלא פליאה כשנחשף לחדרו של ירדן ששיקף את אותה אינטנסיביות מורכבת. "זה היה חדר פלאות. העבודות כמו יצאו אליך מתוך הנייר, או מתוך עצמן, כמו ביקשו לפרוץ החוצה ולחטוף אותך פנימה. מדהים היה לראות את הביישנות של ירדן, לעומת התקשורתיות המוגברת של העבודות שלו", הוא מתאר את הממלכה המתועדת בפתיחת הספר בצילומים שקשה להתיק מהם את המבט: קירות החדר מאיימים לקרוס תחת הדמיון והיצירתיות שמכסים אותם – את חלון החדר עיצב ירדן כחלון Windows בהשראת מיקרוסופט, מעל המיטה תלה קונסטרוקציה של מכונית שכאילו מתפרצת מתוך הקיר, ליד שולחן העבודה הציב פסל גדול של "ג'ינג'רברד מאן", עוגיית ג'ינג'ר בצורת אדם, והקירות מכוסים באיורים, ציורים, קולאז'ים. יפמן אומר כי כאב האובדן תפס רק חלק מזערי במניע להוצאת הספר. המוטיבציה העיקרית היא הקדחתנות שבה עבד הנער הזה, האיכות הבלתי מתפשרת של יצירותיו. "כל מי שנחשף עד כה לספר מופתע איך זה שאדם בן 19 הספיק לעשות כל כך הרבה דברים, ובאיכות כזאת. המרקם המנטלי של העבודות מאוד בוגר לגילו. וגם מאוד מתקשר, מפתיע ומעורר השראה. יש שם כמה עבודות שכוללות פרטים ביוגרפיים שהם כל כך שובי לב ושוברי לב, ומעידים על הרצון שלו להיות חלק מהחברה. אבל למרות שהיה מאוד ילד של עצמו, ביחד עם מצבו על הספקטרום, אין מדובר בילד בועה. יחד עם המשפחה שלו ירדן גדל להיות אדם עשיר ומלא ונדיב".

ד"ר עמרי הרצוג, ראש המחלקה לתרבות במכללת ספיר, שירדן הספיק ללמוד בה רק כמה חודשים, ביקר בשבעה בבית המשפחה ונדהם גם הוא מחדרו. "זה לא חדר של נער, זה סטודיו של אמן. היה מפתיע דווקא בתוך השבעה שלו להיות מוצף בחיות של הבחור הזה. זו היתה חוויה יוצאת דופן. התבלבלתי מהסיטואציה. ביצירות שלו יש משהו מלא ארוס, תאווה, אפילו זללנות ברמת הסקרנות, העניין, התגובה והמחשבה. ובקונטקסט של השבעה זו היתה חוויה מרעישה ומוזרה."

המודעות הנוכחת ברבות מהעבודות של הירש היא לדברי יפמן דבר די נדיר ביצירות של אמנים צעירים. "עבודותיו מלוות בתחושה שכל הזמן הוא מתבונן בהן מן הצד ולועג לרצינות שלהן. צעירים הרבה פעמים לוקחים עצמם ברצינות, זה חלק מהמסע שאתה עובר כאמן, אבל בעבודתו של ירדן יש משהו משחקי, מלא באירוניה, וזה נדיר", מבהיר הרצוג. "לאמנים נדרשות בדרך כלל המון שנים לקבל פרספקטיבה ולהתבונן באירוניה על עצמם ועל עבודתם. אבל אצלו אין אפילו צל של יומרנות, או אפלה קיומית. יש בהן שילוב נדיר בין משהו שמפעיל מבחינה אינטלקטואלית ורגשית, אבל גם מבדר. יש בהן כל כך הרבה חיים וחוכמה והומור ותשוקה וחשיבה ביקורתית. זה אמן שלחלוטין לא מתמסר לקלישאות."

 
עטיפת ספר
עטיפת ספר האמןצילום: איור העטיפה: ירדן הירש

אחת העבודות הביוגרפיות שיפמן מתייחס אליהן לעיל נמצאה בין חפציו של ירדן רק לאחר מותו. זה איור שכותרתו "פורים 2016". ירדן אהב מאוד את פורים, השקיע בתחפושות מקוריות ויצירתיות במיוחד, שאותן תפר והרכיב בעצמו, כפי שניתן לראות בשורה של תצלומים שמופיעים בספר. באיור הזה מצוירת קשישה כפופה רתומה לגלגיליות ואוחזת בידיה שני גלגלים גדולים, עם שלט שמכריז "אילו לסבתא היו גלגלים", ומולה ניצב רובוט שמנמן הנושא את הכיתוב "סוף סוף יש לי רעיון לתחפושת". מעליהם ילד עליז עם גלימה אדומה שואל את מי שמולו, "ולמה אתה התחפשת?" רק שמולו לא ניצב אף אחד. במקום שבו אמור היה ירדן לעמוד נותר רק נייר לבן. בועת הדיבור מדבררת את השטח הריק, את דמותו של ירדן שאמורה היתה להיות שם, אבל איננה, ונותנת לו קול, שעונה לילד, "שום דבר". בפורים 2016 ירדן הירש כבר לא נדרש לתחפושת.

התאבדות על השולחן

ירדן הירש נולד ב־1996 בירושלים, הבכור מבין ארבעה ילדים, וכעבור זמן קצר עברה המשפחה למושב משמר השבעה. אמו הדר מורה, אביו מייק עובד בהייטק. ההתפתחות של הבן הבכור חרגה מעט מן הרגיל. באותם ימים רופאים עדיין לא השתמשו במונחים כמו "אספרגר בתפקוד גבוה", מספרים ההורים, אבל לימים זה היה האבחון שהצמידו לירדן. עד גיל ארבע הוא לא דיבר, ועד אותו גיל הוא גם סירב לאחוז בעפרונות ולקשקש על דף כמו ילדים אחרים.

"הוא היה מבקש ממני שאני אצייר. הוא לא רצה לעשות זאת בעצמו", מספרת הדר. "יש משהו עקשני בלא להיעתר להפצרות סביבך לצייר. בדיעבד, העקשנות הזאת גם הרגה אותו. ערב אחד כשירדן היה בן ארבע יצאתי מהבית והוא נשאר עם אמא שלי, וכשחזרתי היא הראתה לי את הציור הראשון שלו, שהיה ציור מובהק לגמרי של ארבעה אנשים, שניים גדולים ושניים קטנים – המשפחה שלו. הוא פסח לחלוטין על שלב השרבוטים."

מאז אותו ציור ראשון ירדן לא הפסיק לצייר וליצור. זה היה "כאש בוערת בעצמותיו", אומרים הוריו בשיחה בביתם במשמר השבעה. בשנותיו הראשונות הוא לא למד אמנות במסגרות מסודרות. הוא צייר ללא הרף, איורים קריקטוריים ברובם, שמצליחים לחלץ מכל דמות את הגרוטסקה והגיחוך. הם עמוסים בפרטים, מתפקעים מרוב אינפורמציה, ומייצרים מסיבה גועשת של צבעים ותנועה ויצירתיות שמתפקעת על הדף. הם שואבים אייקונים מן התרבות הפופולרית ומוסיפים להם אינטרפרטציה פרועה, או סוחפים את הצופים למסע בתודעתו המשתוללת של נער מתבגר חסר מנוח. לעתים הם עוטפים הכל במעטה של ציניות ואירוניה, מחלצים מן המתבונן כמעט בבלי דעת חיוך משועשע, אבל לפעמים גורמים לחיוך הזה לקפוא כאשר הם עוצרים לרגע את כל החגיגה הזאת לטובת דימוי אלים, קשה, שמעיד על מאבק קשוח שמתחולל בנפש היוצר. ירדן צפה באובססיביות בסרטי אנימציה, הריץ אותם שוב ושוב לנגד עיניו, ולימד את עצמו עקרונות תנועה והנפשה של דמויות. הוא למד להשתמש בתוכנות אנימציה, שיכלל בהן את הכישורים שרכש, והתחיל ליצור סרטונים בעצמו. בגיל 13 השתתף בתחרות ה"מרטון", שבה נדרשים המתמודדים ליצור סרטון אנימציה בתוך חמישה ימים בלבד, על פי נושא מסוים. כל יתר המשתתפים היו מבוגרים. ירדן השלים את המשימה, כולל לימוד התוכנה הרלוונטית, בתוך שלושה ימים.

ירדן הירש ז"ל
ירדן עובד עם תוכנת אנימציהצילום: באדיבות הדר ומייק

הוריו חילצו אותו ממסגרת של חינוך מיוחד והעבירו אותו לבית הספר הדמוקרטי בקרית אונו, ושם הפך למאייר והמקשט הרשמי שהתגייס לכל טקס, אירוע ומשימה אמנותית. הוא היה עסוק כל הזמן ביצירה, וזה חייב אותו לסרוק בלי הרף את העולם שסביבו, מסביר מייק. "הוא היה עסוק כל הזמן בהתבוננות. בנוף, באנשים, בסרטים, בהתנהגויות, ואמר לי פעם שזה כל כך מתיש. בערב שבו סיים את לימודיו בי"ב, למשל, אחרי ההקרנה של סרטון האנימציה שיצר כפרידה מבית הספר, נסעתי איתו הביתה במכונית. הוא החזיק מחברת שבה כתבו לו ברכות, ומישהו כתב לו 'ירדן, תמשיך להיות מי שאתה'. הוא הסתכל עלי ואמר, 'אבא, תראה כמה זה מפגר, הם באמת לא מבינים כמה זה קשה? זה אומר שכל דבר מגיע במנות גדושות, הייתי מת לא להיות עצמי. לא להיות כזה שכל דבר שעובר לידך אתה מנסה להבין מה זה'."

כשאמר "הם לא מבינים כמה זה קשה", הוא התכוון שמתיש להסתכל כל הזמן על כל הפרטים, או לקושי רגשי שליווה את ההתבוננות הזאת?

מייק: "זה בעיקר היה מעייף מבחינתו, אני חושב. הוא התכוון שהכישרון זה לא מתנה, זה עול. הוא הולך לישון איתו, והוא מתעורר איתו בבוקר, והוא תמיד היה שם. וירדן תמיד היה מתעורר מוקדם, תמיד, ומיד מתחיל יצירה".

כשרואים את העבודות שלו, התיאור הזה של "עול" ו"קושי" מעט מפתיע, כי יש בהן כל כך הרבה שמחה, הומור, משחק.

מייק: "זה מורכב. זה לא שהוא לא נהנה מהיצירה. בסרטוני היוטיוב שהכין, 'המופע של ירדן הירש', רואים המון הומור: הוא טיגן אבטיח במחבת ושתה תה מספל כמו אנגלי בזמן שניתר על טרמפולינה."

מייק והדר הירש
הוריו של ירדן, הדר ומייק הירש. לא הצלחנו לשכנע אותוצילום: מגד גוזני

לאורך הראיון הדר ומייק מדברים בפתיחות על הבן שהתאבד. ניכר שהם נהנים להיזכר בו, להראות את העבודות שלו, לספר עליו. הם מצליחים לחייך ואפילו לצחוק תוך כדי, אבל לפעמים לא מצליחים להסוות את הקול שנסדק ואת הגעגוע שמציף. הם נותנים מקום לאבל, אבל נחושים להמשיך לחיות. הם מסבירים שיש להם עוד שלושה ילדים, והם לא יכולים להרשות לעצמם לעצור. את החדר של ירדן הם אמנם פינו והעבירו לרשותה של אחותו, אבל על דלת הכניסה הותירו כמה יצירות שהוא תלה שם. לאורך השיחה הם מציינים שוב ושוב שלא היה בדיכאון, אלא אקטיבי ופעיל ובפרץ יצירה אינסופי, וכשאני מתעקשת להבין במה התבטא הקושי שלו, הסבל היומיומי, הם מתקשים להסביר. בשלב מסוים הם פשוט מצביעים על אחת העבודות בספר. מככבות בה שתי דמויות אלגנטיות, שופעות לבבות וחיוכים, וביניהן ניצבת דמות מיוסרת, נוטפת זיעה, מערכת תופים רועשת פורצת מתוך ראשה. "מה לא ברור? זה שובר את הלב הדבר הזה. מה עושים עם זה?", אומרת הדר, רומזת לאפשרות שירדן צייר פה פורטרט שלו עם שני הוריו. " הבחורה והבחור מאוד מפוקסים, מאוד דומים, אבל ביניהם יש קקופוניה מטורפת. זה שבאמצע יודע שהכוונות שלהם מאוד ברורות, אבל הוא, בתווך – מת."

ירדן היה ילד מוגן ואופטימי, משחזרת אמו, אבל בגיל ההתבגרות משהו השתנה. "הוא החליט שזהו, שאין צורך יותר, שהוא רוצה להתאבד. כבר כשהיה בן 15 הוא התחיל לדבר על זה שאין טעם בחיים, תודה רבה ושלום. זה נמשך שנים, זה היה דיבור מתמשך, והוא התבצע פה ממש, סביב השולחן הזה, מול ההורים שלו ומול האחים שלו".

מה הוא אמר לכם בשיחות האלה?

הדר: "אני אתאבד, אין טעם. הוא אמר זאת לא כאיום, פשוט אמר".

ואיך הסביר את הרצון הזה?

הדר: "הוא היה אומר שהעולם מלא בסבל וקושי והתמודדויות, ושבסוף ממילא הכל נגמר, אז למה לא לגמור עם זה ודי. למה לא להגביל את הצורך להתעסק עם זה. דיבור כזה, במיוחד בגיל נעורים, יכול להיות קריאה לעזרה. זה כמו ילדים שחותכים את עצמם כדי לקבל עזרה. אופציה אחרת היא שדיבור כזה מגיע מאנשים שפשוט קיבלו החלטה, וקמו ועשו את המעשה באופן דיסקרטי ומפתיע, והשאירו מאחור משפחה המומה ורצוצה ומופתעת וכואבת. אבל ירדן לא בחר באף אחת מהאפשרויות האלה. הוא בחר לדבר איתנו ועם האחים שלו על הנושא הזה במשך שנים, והדיבור הזה נתן הזדמנות לכל אחד מאיתנו להגיב לו. בדיעבד, אני נפעמת מהנדיבות שלו, מהאלגנטיות ורוחב הלב והאהבה, שהיו בבחירה הזאת".

נדיבות? למה נדיבות?

הדר: "כי יש משהו נורא נדיב באמירה 'אני אומר לך, אמא יקרה, זה מה שאני חושב שנכון לעשות', ובלאפשר לי להגיב לזה. כל אחד מאיתנו הגיב אחרת. הוא היה אומר, למשל, 'ממילא זה נגמר אחרי כמה עשרות שנים, ואני סובל – חם לי, קר לי, ואני צריך לנסוע באוטובוסים, והנהגים כן עוצרים לי, או לא עוצרים, ומבקשים ממני כל מיני תעודות, ואני צריך להשלים בגרויות, ואני שונא ללמוד היסטוריה'. ואני הייתי שוברת את הראש איך אני צריכה להגיב. באחת הפעמים אמרתי לו, 'תשמע ירדן, בכל התרבויות התאבדות זה לא משהו שנגמר טוב. בתרבות מסוימת המתאבדים נענשים ככה, במקום אחר נענשים אחרת, אז אולי נכון לחשוב על העובדה שמתייחסים להתאבדויות דווקא ככה. הוא אמר, אוקיי, בסדר. ואני אמרתי לעצמי שהנה יכול להיות שפתרתי את הבעיה", היא מחייכת. "לא באמת כמובן, ובכל זאת. אחרי כמה ימים הוא חזר אלי ואמר, 'אמא, חשבתי על מה שאמרת, ואני רוצה להגיד לך שאין אלוהים, ואין גן עדן, ואין גיהנום, וכשמפסיקים לחיות פשוט מפסיקים לחיות, פשוט נמצאים בכלום, ולכלום הזה אני שואף. אני לא רוצה להיות פה'".

איורים של ירדן הירש - שער גלריה שישי
איור של ירדן הירש. התחיל לדבר על התאבדות בגיל 15צילום: ירדן הירש

לאשפז או לחבר לחיים

מהרגע שירדן התחיל להשמיע אמירות כה נחרצות, החליטו הוריו באורח מתבקש שלא לסמוך רק על עצמם. הם פנו לעזרה מקצועית, גייסו לצדם מערך של תמיכה נפשית, ונעזרו בפסיכולוגים ופסיכיאטרים (הם ניסו לשכנע שני פסיכולוגים שטיפלו בו לשוחח אתי, אבל שניהם סירבו – נ"א). "אני זוכר שכשלקחנו אותו למפגש ראשון עם פסיכולוגית, אחרי הפגישה היא קראה לי ואמרה שאם יש לנו בבית חבלים, אקדחים, רעל או משהו כזה, צריך להיפטר מהם", מספר מייק. "אז אמרתי, אוקי, נעשה את זה ונקבע עוד פגישה, וכשנכנסתי לאוטו אמרתי לירדן, 'לא חסכת ממנה, נכון?' והוא אמר, 'מה, לא ברור לך? אני משתף פעולה, אבל זה מה שהולך לקרות, אני הולך להרוג את עצמי'. אז אמרתי לו, 'טוב, אני לא מתווכח, רק בוא נסכים על דבר אחד, שכאשר אתה מגיע להחלטה הזאת אתה משתף אותי, אתה מרים טלפון, אתה אומר, 'אבא, אני עכשיו במצב כזה'. אני זוכר שהוא הסתובב, הסתכל עלי ואמר, 'אבא, לא'. ובדיעבד זה היה מאוד נדיב, כי הוא הרי היה יכול למרוח אותי, לתת לי תחושה שעשיתי וי על העניין הזה, שיש לי עוגן, אבל הוא לא עשה את זה".

ירדן הירש ז"ל
ירדן הירש בילדותו | צילום: באדיבות הדר ומייק

לצד הפנייה למטפלים מקצועיים, אביו של ירדן מספר שחיפש לא פעם בעצמו עצות והכוונה כיצד יש לנהוג כשמישהו מאיים בהתאבדות. הוא קרא מאמרים, חרש את האינטרנט, והמסקנה לדבריו, בכל מקום, היתה תמיד אחת: לקחת את המאיים בהתאבדות לבית חולים פסיכיאטרי ולאשפז אותו. "בכל מקום כתבו שאם אדם אומר לך שהוא הולך להרוג את עצמו, אתה חייב למנוע את זה. בכל העולם הנאור, האופציות הן תמיד של בחירה בחיים. מעל הסמטה היחידה בחברה חילונית שמציעה אופציה אחרת ומובילה החוצה מן החיים האלה – מתנוסס שלט של אין כניסה. וירדן התנגד לכך. הוא טען שגם לשם מותר ללכת. למי שנשאר מאחור, האופציה הזאת נוראית, קשה ביותר, אבל יש תרבויות שבהן היא נחשבת פחות דרמטית מאשר אצלנו. קשה לי מאוד לומר את זה, כי אני מאוד מתגעגע אליו ומאוד עצוב שעשה מה שעשה, אבל אני יודע שחלק מהבעייתיות קשורה לשלט 'אין כניסה' שתלוי מעל לנתיב הזה. בתרבות שלנו הכל מכוון למניעת הדבר. ובמקרה של ירדן זה אומר שמאז גיל 15 היינו צריכים להחזיק אותו פיסית, כל שנייה".

גיל יפמן
גיל יפמן. חדר פלאות | צילום: Mazen Saggar
 
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג. מוצף בחיותצילום: תומר אפלבאום

הוריו של ירדן לא רצו לכלוא אותו בבית חולים פסיכיאטרי. הם העדיפו לתת לו לגעת בחיים, והמשיכו לכוון אותו אל הדברים שהוא כל כך אהב - פעלתנות, יצירה, צבע והומור. כשהיה בן 16 פנתה אמו לזאב אנגלמאיר ושאלה אם יסכים להנחות את ירדן בפרויקט יצירתי. אנגלמאיר מספר שכבר כתב את המייל שבו התנצל בנימוס שהוא עמוס ולכן לא יוכל להתפנות לעניין הזה, אבל אז צנחו אצלו במייל צילומים של כמה עבודות של ירדן, והוא מיד שינה את דעתו. "היה שם מקבץ איורים פרועים, קריקטוריים, מוגזמים, שרבוטים וקומיקסים בטושים צבעונים, עם קו משתנה ומשכנע, וצילומים של תלבושות שתפר, באחת התמונות הייתה תלבושת שלו מחופש לתיאטרון, עם וילון סגול ועל הידיים דמויות ששיחקו בהצגה, את הכל יצר ותפר בעצמו. זה כל כך סיקרן אותי, שנראה לי שהייתי להוט להיפגש אתו לא פחות ממנו", הוא אומר.

השניים יצרו יחד שני סרטוני אנימציה פרועים ומלאי שמחת חיים. "ירדן היה מופנם ומשולח רסן בו זמנית. במבט ראשון הוא נראה לי שקט וביישן, יחסית לדמויות הגרוטסקיות והמוקצנות שיצר", הוא מספר. "העשייה איתו היתה לגמרי שיתוף פעולה בין שני יוצרים. אחרי הפגישה השנייה איתו אמרתי להדר שאני לא מנחה אותו יותר מאשר הוא מנחה אותי. כשהוא עבד הוא לא היה נער, אלא אמן בוגר, והיתה לנו חדוות יצירה משותפת, כיפית ומלהיבה".

זאב אנגלמאייר
זאב אנגלמאיר. פוטנציאל ענקצילום: תומר אפלבאום

בעבודותיו, ירדן התייחס לא פעם למוות ולסמלים של מוות, אבל המשיכה שלו למקומות האלה מעסיקה אמנים רבים, מציין אנגלמאיר. "כך שלא ראיתי את זה כמשהו אישי. במפגשים שלנו, הקושי שלו היה גלוי במובן שהוא היה מאוד מופנם ומכונס. אבל אני יותר חוויתי את הצד היצירתי שלו. כשהוא בא אליי הוא זרח, היצירה היה מרחב שבו הרגיש בטוח. בסרטונים שלו אפשר לראות שהיה בו משהו פראי ומאוד אנרגטי, אבל בצד האישי היה כנראה איזה קושי".

יפמן מעיד שירדן היה אדם מאוד חשוף, עם חשיבה מעמיקה ורגישות רבה. המפגשים ביניהם נערכו בדרך כלל בפורום משפחתי, ולא באינטימיות, ובכל זאת, גם הוא מעיד שהבחין אצל הנער שמולו באיזה קושי. "הוא היה אדם ששום פרט לא מתפספס מעיניו, ורואים את זה בעבודות שלו - בפרטים, בווליום של העבודות, בהמון עדינות והמון רגישות. רגישות יתר כזאת יכולה להוביל לסבל נוראי ולכאב. ואמנם חלק מהנושאים בעבודות שלו קשים, יש בהם הרבה אלימות, אלימות שמופנית כלפיו ואלימות שפורצת ממנו", הוא אומר. "מצד שני, ירדן היה בכזאת סביבה משפחתית שמחה ותומכת ונדיבה. הוא היה במקום הכי טוב שיכול היה להיות בו, זה בטוח. יש אנשים שיאמרו שהיו צריכים לקשור אותו לכיסא, יש אנשים שחושבים שזאת אהבה. אבל בשביל אחרים אהבה אמיתית זה להיות איתו שם, מבלי לכבול אותו באזיקים".

התאבדויות נתפשות תמיד כתוצאה של דיכאון. באופן נקודתי יותר, מחקר שנערך באוניברסיטת קיימברידג' ותוצאותיו פורסמו ב 2014, מצא כי מחשבות אובדניות נפוצות פי עשרה אצל מבוגרים הסובלים מתסמונת אספרגר. מתוך 374 משתתפי המחקר, שני שלישים דיווחו שיש להם מחשבות אובדניות, 35 אחוזים דיווחו על ניסיונות התאבדות או מחשבות על כך, ו־31 אחוזים - על דיכאון. אביו של ירדן טוען שבמקרה שלו זה לא היה המצב. "זה לא שלא היו לו תקופות קשות, כמו בסוף בית הספר למשל, אבל הוא לא היה דיכאוני – הוא היה קם מוקדם בבוקר, היה עסוק כל היום בעשייה, ולא היתה לו איזו פינה פרטית שאליה הלך ובכה, או משהו דומה. וכמו הדר, גם לי קרה שחשבתי שהנה מצאתי תשובה טובה. הוא אמר לי, 'אבא, אין משמעות לחיים', ואמרתי לו, 'כן, אבל החיפוש אחרי המשמעות, זה העניין'. וברגע ששמעתי את עצמי אומר את זה, הייתי מבסוט", הוא אומר.

הדר פורצת בצחוק ספונטני, והוא מצטרף. פירוק של מתח שמצטבר אצלם לאורך הראיון, הכרה בתמימות עבר, וגעגוע לילד שלא חשש לשוחח איתם על הנושא שבדרך כלל מושתק, מוסתר ולא מדובר. "אני חושב שהוא ריחם עלי קצת, שהייתי כל כך מבסוט מעצמי", מוסיף מייק.

אתם טוענים שלא היה בדיכאון, אז איפה בכל זאת היה הקושי? במה היה נעוץ הסבל שלו?

הדר: "לפני כמה ימים חשבתי על השיר של לאה גולדברג, 'למי שלא מאמין קשה לחיות השנה'. וזה נכון, קשה לחיות בלי אמונה. וישנם האנשים שאומרים לעצמם שכל זה בכל מקרה הולך למקום אחד. אני זוכרת שכשהייתי מדברת איתו על הקשיים, הייתי אומרת לו, 'בסדר, אני מבינה, אבל יש גם דברים שאתה מאוד אוהב: אתה אוהב את היצירות שלך, אתה אוהב לעבוד, אתה אוהב לאכול, אתה אוהב את דיסנילנד'. והוא אמר, 'נכון, אבל רגעי השיא האלה, שבהם אתה נגיד אוכל המבורגר טוב, לא שווים את כל הדרך עד שאתה מגיע אליו'".

אקט של נדיבות

אחרי יותר משנתיים של פרידה כפויה, הוריו של ירדן מכירים לו טובה על השיחות הממושכות שערך איתם ועם שלושת אחיו על רצונו להתאבד, על הדיאלוג שהוא איפשר בנושא. זה אולי לא מקל על הכאב, האובדן והגעגוע, אבל לפחות לא הותיר אותם באפלה המומה. הם מרגישים שלפחות הם מבינים את הרציונל שלו להתאבדות, את המניעים שלו, את הטיעונים. הם לא מסכימים איתו, הם חושבים שהמסקנה שלו היתה שגויה, אבל לפחות לא עסוקים בחיטוט אובססיבי בכל זיכרון, בכל זכר שהותיר אחריו, בניסיון להבין מה לעזאזל גרם לילד הכל כך מוכשר שלהם להרוג את עצמו. את זה הוא טרח להסביר להם בעצמו, שוב ושוב, בסבלנות ובפתיחות, ומבחינתם, זה היה אקט של נדיבות. למרות זאת, כל השיחות וההכנות לא חסכו מהם את ההפתעה. וגם לא את הכאב כמובן.

זה קרה דווקא בתקופה שבה נדמה היה שירדן עשה קפיצת דרך, שהתחיל בהצלחה שלב חדש בחיים, שהוא נמצא בתנופה. חודשים ספורים לפני כן הוא יצא מן הבית, עבר לגור בשדרות, בדיור מוגן המספק תמיכה לאנשים עם מוגבלויות, והחל ללמוד כסטודנט מן המניין במחלקה לתרבות במכללת ספיר. מורים שלו וסטודנטים שלמדו לצדו מספרים שהוא נאבק בביישנות הטבעית שלו, החל ליצור קשרים חברתיים, תירגל חיים עצמאיים הרחק מהבית וההורים, המשיך ליצור אמנות מסביב לשעון, והכישרון שלו זיכה אותו בהערכה מצדם של מרצים וסטודנטים גם יחד. ספיר אפריים שלמדה איתו בשנה א', מספרת: "בהתחלה היה נורא נחבא אל הכלים, שקט, אבל ישר ראינו את היצירתיות שלו, מדהים. למרות שהיה בן 19, פשוט ראית שיש פה אמן. באחד התרגילים הראשונים, לכולנו יצא לא מי יודע מה והוא עשה פסל קטן של רובוט בדיוק של עד לרמת הריסים. היינו קבוצה רק של בנות, אז בהתחלה היה מרוחק ועם הזמן נפתח והיה יושב איתנו. ההיכרות היתה קצרה אבל מאוד משמעותית. הרגשתי שכל פעם חלק ממנו קצת נחשף אלינו. היינו מעטים בכתת האמנות אז נוצר קשר יותר אישי. בתקופת המבחנים דיברנו הרבה, והרגשתי שעברנו משהו. כשהרגיש בנוח להתקשר ולבקש חומר זה היה צעד של 'איזה כיף'. כשדיוויד בואי מת הוא עשה רישום שלו ודיבר עליו, היו לו רגעים של פתיחות שפתאום ראית אותו. ההתאבדות היתה הלם טוטאלי. לא האמנתי. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה במבחן ומשהו היה שם קצת שונה. לא יודעת להגדיר. לא אבוד או עצוב אבל הרגיש לי מוזר, משהו בשיחה נראה לי פתאום יותר סגור. עד היום יש לי פינה עליו בלב. חושבת אם היה ממשיך."

איורים של ירדן הירש
איור של ירדן הירש | צילום: ירדן הירש

ב־1 בפברואר 2016, בעיצומה של חופשת הסמסטר, יצא מבית הוריו בדרך לשדרות, כדי להסדיר איזה עניין ביורוקרטי במכללה. "באותו ערב דיברתי איתו בטלפון לפני שהלכתי לישון. לדעתי זה היה דקות לפני המעשה", מספרת אמו. "השיחה היתה מאוד מעשית. אמרתי לו תחזור מתי שבא לך, זה קל, אתה יכול אפילו מחר. הוא סיפר לי על היום שלו, דיבר על דברים שהוא צריך לעשות, ואחרי שסגרנו את הטלפון כתבתי לו שאני כבר מתגעגעת אליו, ושזה מאוד נחמד שאני מתגעגעת אליו. כתבתי גם שאני אוהבת אותו, שיחזור מתי שהוא רוצה, והלכתי לישון".

למחרת בבוקר יצאו שני ההורים לעבוד, כרגיל. "בשלב מסוים התקשרתי אליו כפי שאני עושה תמיד, והוא לא ענה", נזכרת הדר. "התקשרתי עוד ועוד, והוא לא ענה. אז התקשרתי למדריכים שלו (בעמותת "כנפיים" שמפעילה את הדיור שבו התגורר, נ"א), ואמרתי למדריך שלו לך לבדוק מה קורה. חיכיתי לטלפון מהמדריך, אבל זה לא הגיע. ואז התקשרתי לכל מי שיכולתי, ובשלב מסוים אמרתי למנהלת בית הספר שבו עבדתי אז, 'אני מצטערת, אני צריכה לנסוע'. מהאוטו התקשרתי למד"א בשדרות ולבתי חולים. לא רצו להגיד לי כלום באופן חד משמעי, אבל מהגמגום של מי שהיתה בצד השני של הקו הבנתי שכבר יש אמבולנס בכתובת הזאת".

ירדן הירש תלה את עצמו בדירה שבה התגורר. זה היה ניסיון ההתאבדות הראשון שלו אי פעם, ולמרבה הצער הוא הוכתר בהצלחה מלאה. ירדן לא פיזר סימנים שמשהו חריג עומד לקרות, הוא לא השאיר מכתב. "גם זה נדיב בעיני, כי אין מלים שתוחמות את העניין, הכל הרי כבר נאמר, הכל דובר, וככה שום דבר עכשיו לא יתמסגר ויוגבל לאותיות ולמלים", אומרת הדר.

אנשים שקרובים למישהו שהתאבד מתמודדים עם תחושות אשמה, מנסים לחפש איפה טעו, מה היו יכולים לעשות כדי למנוע את המעשה. האם השיחות הארוכות שניהלתם איתו על הנושא איפשרו לכם לחמוק מהתחושות הללו?

"לחמוק לא הייתי אומרת. לא צריך להגזים", מחייכת הדר. מייק מבהיר שלפחות לא נותר עם התחושה שהיה משהו שהוא יכול וצריך היה לומר, ולא אמר. "תמיד יכולתי להתכונן לשיחה הבאה, לחזור עם גישה אחרת, ותמיד הוא היה מוכן לדבר. זה אף פעם לא הגיע לכדי איומים מצדו, אבל זה תמיד היה על השולחן. קיוויתי שהוא לא יעשה את זה, אבל זה לא שבדיוק הכנתי איזה טיעון ברזל שיכול היה להכריע את הוויכוח".

הדר: "גם אני לא. הרעיון של להסתכל על בן אדם גם אם הוא בגובה 60 ס"מ, ולהבין שהוא אדם שלם, יש לזה משמעות. לכבד אותו, להביט עליו בגובה העיניים, ולהבין שיש עניין של בחירה ותקשורת והסבר. דיברנו, המון דיברנו, דיברנו את עצמנו, וזהו. כמו שלו מותר לחשוב דברים, גם לי מותר. לא הייתי רוצה לכלוא אותו, לא הייתי רוצה לכפות אותו בכתונת משוגעים, לא הייתי רוצה למנוע ממנו את מה שהוא היה. ומה שהוא היה זה הילד שלנו, שהרג את עצמו".

מייק: "מה היו האפשרויות שלנו? להתנפל עליו ולהחזיק אותו ולא לתת לו לזוז. או להמשיך לדבר על זה, ובמקביל להיעזר בסיוע מקצועי ופסיכולוגי. וזה מה שעשינו. ניסינו לכוון אותו תמיד לבחירה בחיים, וזה היה הכלי הכי חזק שלנו, להבטיח שיהיו עוד אתגרים שהוא יצליח בהם, שיגלה עוד יכולות שלו. היה לי ברור לחלוטין שנגיע לכך שינהל אורח חיים של מבוגר, כולל זוגיות, עבודה, רישיון נהיגה. נכון, בגלל האספרגר היו אצלו יותר שלבים בסולם, יותר צעדים, אבל בסופו של דבר הוא היה מגיע לכל זה. יש תחושה של פספוס, אנחנו מתגעגעים נורא. חד משמעית, הוא לא היה אמור לעשות מה שעשה. אבל ברגע שכבר עשה, אני מכבד את זה. הוא הרי לא עשה את זה כדי לנצח בוויכוח. היה לנו ויכוח מתמשך בעניין, ואנחנו לא הצלחנו לשכנע אותו. המעשה שלו הוא עדות לכך שהנושא הזה הסתיים, נסגר. הסוגיה הוכרעה." 

גם מוצרט היה ביפולרי | מפורסמים ביפולריים

מתברר שלא רק אני ביפולרית.... גם ואן גוך היה, וצ'רצ'יל ומרלין מונרו וקורט קוביין וג'ימי הנדריקס ווירג'יניה וולף ובריטני ספירס ושינייד אוקונור וקתרין זיטה ג'ונס.... וזאת רק ההתחלה.