לפני למעלה מחמישים שנה צעדה הסופרת וירג'יניה וולף מביתה ברודמל שבמחוז ססקס באנגליה אל הנהר הסמוך אוס. היא הרימה אבן גדולה, שמה בכיס מעילה והמשיכה ללכת. האבן עשתה את שלה: כעבור שלושה שבועות צפה גופתה בחוף. על אדן האח השאירה וולף פתק לבעלה, ליאונרד:
"יקירי, אני חשה בביטחון שדעתי נטרפת עלי שוב: אני מרגישה שלא נוכל לעבור עוד אחת מהתקופות האיומות הללו. הפעם לא אחלים. אני מתחילה לשמוע קולות, איני יכולה להתרכז. לכן אני עושה מה שנראה לי כמוצא הטוב ביותר. הענקת לי את האושר הגדול ביותר שניתן להעניק. היית בכל מובן כל מה שאדם יכול להיות לזולתו. אני לא חושבת שהיו עוד שני אנשים מאושרים מאתנו עד שהמחלה האיומה הזאת ירדה עלי. אני לא יכולה להילחם יותר. אני יודעת שאני הורסת את חייך, ושבהעדרי תוכל לעבוד. ותעשה זאת, אני יודעת. אתה רואה שאיני יכולה אפילו לכתוב את זה כראוי. איני יכולה לקרוא. מה שאני רוצה לומר הוא שאני חייבת את כל אושרי בחיי לך. היית סבלני כלפי עד קצה גבול היכולת, וטוב מעל לכל שיעור. אני רוצה לומר את הדברים - הם ידועים לכולם. אם מישהו יכול היה להציל אותי זה היית אתה. התרוקנתי מהכל מלבד הביטחון בטוב לבך. איני יכולה להמשיך ולהרוס את חייך. איני חושבת שהיו שני אנשים מאושרים יותר משנינו..."
היומן שוולף כתבה משנת 1915 ועד ארבעה ימים לפני מותה מצביע על כך ש"המחלה הנוראה" שלה היתה ככל הנראה מאניה-דפרסיה.
וירג'יניה וולף נולדה בשם אדליין וירג'יניה סטיבן (Adeline Virginia Stephen) בלונדון.
אמה הייתה ג'וליה ג'קסון דקוורת' (אנ'), בת למשפחת ג'קסון, שבבעלותה הוצאת ספרים מכובדת.
אביה, לזלי סטיבן (Leslie Stephen), היה מבקר ספרות, מייסד "המילון של הביוגרפיה הלאומית", ועורך כתב עת הספרותי.
שני הוריה היו נשואים בשנית, ובביתם שבלונדון גדלו ילדים משלוש מערכות נישואים, אלו הקודמות של שני הוריה ועוד שלושה אחים מאותם הורים.
עד גיל שלוש לא הצליחה וירג'יניה לדבר כהלכה.
במשך שבע עשרה שנות נישואי הוריה הייתה אמה עסוקה בעיקר במילוי צרכיו של בעלה.
וירג'יניה האמינה כי היא ואחיה הצעיר "נרמסו עוד ברחם אמם תחת משקל הכרכים של המילון החשוב".
אביה השפיע על עיצוב דמותה הרוחנית, עודד אותה לקרוא והעמיד לרשותה את ספרייתו, אך גם סבל מהתקפי חרדה, היה מוטרד בענייני פרנסת המשפחה, והאם ג'וליה קרסה תחת העול, ונפטרה בשנת 1895.
מות האם היה כדברי וולף "האסון הגרוע ביותר שיכול לקרות", אך האסון המתמשך יותר היה הקדרות הכאוטית שירדה על הבית.
ב-1894 סבלה וולף מהתמוטטות עצבים בפעם הראשונה.
יש הסבורים שוירג'יניה סבלה לאורך חייה מהפרעה דו-קוטבית.
ב־1912 נישאו וירג'יניה ולנארד.
זה זמן רב שעצביה הרעועים של וירג'יניה היו מקור דאגה למשפחתה.
עכשיו היה על לנארד לשאת זאת בצורה מוחרפת: היא שקעה בדיכאונות, סירבה לאכול, וב־1913 ניסתה להתאבד.
נתונה לטיפולו המסור, היא החלימה בהדרגה, כשרוב הזמן היא מתגוררת בבית הכפר שחכרה טרם נישואיה, אֶשַׁאם בסאסֶקס.
לאחר פרוץ המלחמה ב־1914 הייתה בריאה דיה לחזור ללונדון - נכון יותר, לפאתי העיר.
באוקטובר עברו היא ולנארד להתגורר בדֶה גְרין 17, ריצ'מונד על התמזה, אצל בעלת בית בלגית, גברת לֶה גְריס, והחלו לחפש בית משלהם.
עוד בחדר הילדים החליטו האחיות סטיבן שוונסה תהיה ציירת וּוירג'יניה סופרת, ואף לא אחת מהן זזה מהחלטתה באשר לייעודן הנבחר.
מ־1904 ואילך פרסמה וירג'יניה רשימות ביקורת ומאמרים, בעיקר במוסף הספרותי של הטיימס.
וירג'יניה וולף כתבה את היומן שלה בדֶה גרין 17, ריצ'מונד, מדי יום בין האחד בינואר לשניים בפברואר 1915.
עשרה ימים אחר כך נוספו כמה דפים, ואז הוא נקטע.
חייהם החברתיים של הזוג וולף היו עשירים מאוד.
יומניה מלאים בתיאורים מפורטים וצבעוניים של מפגשים מגוונים, נסיעות, התארחויות, נופים ויחסים אנושיים מורכבים עם סביבתם הסוערת.
עם זאת חלתה וולף לעיתים קרובות, פיזית ונפשית.
היא סבלה מכאבי ראש, מחלות עונתיות וחום גבוה במשך ימים, ובתקופות רבות הייתה מושבתת לגמרי מפעילות.
ב-1912 ניסתה להתאבד.
הרומן הראשון שלה, "המסע אל החוץ", התקבל בידי אחיה למחצה ג'רלד דאקווֹרת ב־1913, אלא שהוצאתו לאור התעכבה עד מרס 1915 עקב התמוטטותה הנפשית,
והיא החלה לעבוד על הרומן השני, "לילה ויום".
במאי 1936 לא הרשה לה רופאה לכתוב יותר מארבעים וחמש דקות ביום.
בינואר 1938 ביקרו בני הזוג וולף אצל זיגמונד פרויד בהמפסטד.
בספטמבר 1939 ניזוק ביתם של הזוג וולף בהפצצות הגרמניות על לונדון, והם לא יכלו להגיע אליו.
וירג'יניה המשיכה להיאבק בדיכאון, ובני הזוג נסעו לברייטון כדי להיוועץ ברופא נוסף בדבר מצבה.
ב-28 במרץ 1941 התאבדה וירג'יניה וולף
כאשר מילאה כיסיה באבנים והטביעה עצמה בנהר אוס (אנ') ליד ביתה בסאסקס.
"כמה חריפה כתיבתם של אנשים לעומת הווייתם הבשר-ודמית", כתבה וירג'יניה וולף ביומנה ב-12 במארס 1924 והוסיפה, "היינו כולנו חדלי אישים חביבים חסרי שיניים חסרי חשיבות - אנחנו הסופרים אנשי השם". במקום אחר קבעה:
"כל הסופרים אומללים. משום כך תמונת העולם בספרים קודרת מדי. חסרי המלים הם המאושרים".
אפשר שחסרי המלים הם המאושרים, אבל וולף, וזה אולי אחד הממצאים המרעישים ביומניה, ידעה אושר רב בחייה.
אמנם ייתכן שהיומנים מוטים מבחינה זו, מכיוון שבתקופות חולי ודכדוך משתק המעיטה לכתוב בהם, אבל עדויות על אושר בהחלט גודשות אותם. בכתיבה ידעה אושר. בידידות ידעה אושר. בנישואיה ידעה אושר. בטבע ידעה אושר.
כמובן, היא גם ידעה אומללות גדולה, ותיאורי הדיכאון המבעית אינם נחסכים מקוראיה, אבל נדמה כי אלמלא הכרת הסוף, אלמלא נקראו בצל ההחלטה שבה חתמה את חייה, היה אפשר לקרוא ביומנים כבסיפור גבורה של אשה החותרת אל האושר וכובשת אותו.
שאלת האושר האישי, יש להדגיש, העסיקה את וולף מאוד
כמעט כפי שהעסיקו אותה השאלות הבוערות של זמנה, ענייני החברה, הנשים והספרות. ואולם אין בכך, במה שאפשר לפתור כנטייה בורגנית, לאשש את קביעתה כי הווייתם היומיומית של הכותבים ידועי השם חריפה פחות מניצחונות הרוח שלהם. נדמה אפילו כי ההיפך הוא הנכון. ככל שוולף מדקדקת בתיאורי היומיום שלה, על שלל טלטלות הנפש והסתירות והחולשה והעוצמה שלה, המנותחות בעט חד כתער, בכנות חסרת רסן, כבמין אנליזה עצמית נטולת הדחקות אך לא חסרת אירוניה, נדמים דפיה אלה, חייה אלה, ואולי חיי האדם בכלל, כהישג עצום של הרוח.
אפשר אפוא כי צדק קוונטין בל, בן אחותה של וולף והביוגרף שלה, כשטען כי יומניה עומדים בשורה אחת עם הרומנים הגדולים שלה. "חירות של רגע", קובץ יומניה הערוך בקפידה ובעידון עילאי שראה עתה אור בעברית, אכן נקרא בנשימה אחת ובהתרגשות שכמותה מעוררת ספרות גדולה.
וירג'יניה וולף כתבה את יומניה החל ב-1915 וכלה במותה ב-1942.
הם מקיפים את התקופה שבין המשבר הנפשי הגדול הראשון שלה, שהוליך לניסיון התאבדות כושל, ובין תקופת השיא שלה כסופרת פורה ומפורסמת. זו גם התקופה שבה העולם נע ממלחמת עולם אחת לשנייה ואף התגבשה בה מהפכת הספרות המודרניסטית.
יומניה, שהמהדורה המלאה שלהם החזיקה חמישה כרכים, מציעים מבט אינטימי, חי ומקיף על כל אלה, כפי שהשתקפו בחייה של וולף, בתודעתה ובהווי התרבותי שגיבשו ידידיה וחבריה הקרובים, בני חוג בלומסברי בעיקר. וכמובן, היומן, גם בגרסתו המקוצרת, מציע דיווח מיד ראשונה על התהליך הממושך והמייסר שבו חצבה וולף בחומרי חיים אלה את אמנותה שלה, את "גברת דאלוויי" ואת "חדר משלך" ואת שאר יצירות העיון והפרוזה ששינו במידה לא מעטה את פני הספרות, ואולי גם את החברה, של המאה ה-20.
גברת דאלוויי
(באנגלית: Mrs Dalloway | פורסם ב-14 במאי 1925)
רומן מאת וירג'יניה וולף המתאר יום בחייה של קלאריסה דאלוויי לאחר מלחמת העולם הראשונה.
הספר עוסק בקלאריסה דאלוויי המטיילת בלונדון בשעות הבוקר ומתכוננת למסיבה שהיא מתכננת באותו ערב.
ספטימוס וורן סמית, חייל משוחרר ממלחמת העולם הראשונה, מבלה את יומו בפארק עם אשתו לוקרציה.
הוא סובל מהזיות תמידיות ובלתי מובנות. הוא מתאבד בקפיצה דרך החלון.
למסיבה של קלאריסה באותו ערב מגיעים לשם רוב הדמויות שהיא פגשה במהלך הספר, כולל אנשים מעברה. היא שומעת על התאבדותו של ספטימוס במסיבה, ובהדרגה מגיעה למסקנה שהיא מעריצה את המעשה- היא מחשיבה אותו כמעשה שבא לשמר את הטיהור של אושרו.
ספטימוס, גיבור המלחמה בעל הפרעת הדחק הפוסט-טראומטית פועל בספר כביקורת ליחס והטיפול למחלות נפשיות ודיכאון.
וולף מצליפה במערכת הרפואית דרך ההתדרדרות של ספטימוס והתאבדותו.
רופאיו שופטים את מצבו, הם מדברים איתו אך ורק דרך אשתו, ומבטלים את הווידויים הדחופים שלו לפני שהוא בכלל מספיק לבצע אותם.
יש דמיון בין מצבו של ספטימוס למאבקה האישי של וולף עם הפרעה דו-קוטבית שהיא סבלה ממנה
שניהם הוזים שציפורים שרות ביוונית, וולף פעם ניסתה לזרוק את עצמה דרך החלון כפי שספטימוס עושה לבסוף.
וולף בסופו של דבר הטביעה את עצמה.
"פתחתי בעבודה על הספר הזה מתוך מין מחשבה שאולי אומר דבר-מה על כתיבתי אני, אבל מה אני עצמי מרגישה לגבי הכתיבה שלי? על הספר הזה?
חייב אדם לכתוב מתוך רגש עמוק, כך אמר דוסטויבסקי.
ואיך אני כותבת? אולי אני רק מתקינה מלים, כי אני אוהבת אותן כל-כך?
לא, נדמה לי שלא.
בספר הזה יש לי הרבה רעיונות, כמעט הרבה מדי.
אני רוצה לתת את החיים ואת המוות, את השפיות ואת הטירוף; אני רוצה לבקר את הסדר החברתי ולהראותו בפעולתו, במלוא עזותו. (...)
האם אני כותבת את השעות מתוך רגש עמוק?" שואלת וולף ביומנה, "מובן שהחלק על הטירוף מעמיד אותי בניסיון קשה כל-כך (...)"
מאמרותיה של וירג'יניה וולף
"רק חיים דמיוניים הם חיים נלהבים."
"העיניים של אחרים הם בתי הכלא שלנו."
"אתה לא יכול למצוא שלווה על ידי הימנעות מהחיים."
"מה שחשוב הוא להשתחרר, לגלות את ממדינו הנכונים ולסרב לכבלים."
"חשבתי כמה זה לא נעים להיות נעול בחוץ, וחשבתי שזה גרוע יותר, אולי להיות נעול בפנים."
"לכל אדם יש עבר חתום בתוכו, כמו דפי ספר עתיק שהוא יודע בעל־פה, שחבריו מסוגלים לראות את כותרתו בלבד."
מתוך גברת דאלווי (1925):
"קיימת בדידות, אפילו בין אישה וגבר; נבכי הנפש שעלינו לכבד."
אל המגדלור (1927)
"האם אין אנו מקלקלים את הדברים כשאנו מנסים להביעם?"
אורלנדו (1928)
"החיים הם חלום; מה שהורג זו היקיצה."
במידת מה, "חירות של רגע" בונה גשר בין הישג עצום זה ובין חייה הממשיים של האשה האחת, השברירית והאיתנה, שעמדה מאחוריו. הגשר הזה נבנה על מערך אינסופי של פערים באישיותיה ובנסיבות שפעלה בהן. אפשר להצביע על כמה מהמשעשעים או המתמיהים שבהם. וולף ההומניסטית היתה לעתים מיזנטרופית לא קטנה:
"אני מתחילה לתעב את בני מיני, בעיקר לאחר שאני מביטה בפניהם ברכבת התחתית, בשר בקר אדום חי ודג מלוח כסוף מסבים לי יותר הנאה כשאני מביטה בהם"
כאחת מאימהות הפמיניזם, היא מתארת קבוצת נשים כ"המון שושנות ים אפורות חיוורות הדבוקות אל הסלע שלהן" ועל עצמה כתבה, "תענוג עילאי להיות רצויה: רעיה".
עמדתה המיוחדת של וולף כהוגת דעות חריפה וכאשת עיתונאי ופוליטיקאי המקורב לשלטון מעניקה לה נקודת מבט מיוחדת על המלחמה:
גם תפישה היסטורית כוללת, לפני ומאחורי הקלעים, וגם דיווח ישיר על חיי היומיום של אזרחית בצל ההפגזות וסכנת המוות והחיים הנמשכים בנינוחות מוזרה, למרות הכל. על רקע זה מרשה לעצמה וולף לסכם את חייה בגאווה: "אני את שלי עשיתי למען המין האנושי בעזרת עט ודיבורים";
"הצבא הוא הגוף, אני המוח. חשיבה היא המלחמה שלי".
ואולם וירג'יניה וולף ובעלה לנארד תיכננו להתאבד בחנק בגז מנועי המכונית שלהם, אם אנגליה תיפול בידי היטלר. וכאן נכתבים דברים מפורשים: וולף אינה רוצה למות. "לא, איני רוצה שהמוסך יראה את סופי. משאלתי היא לחיות עשר שנים נוספות ולכתוב", הצהירה ב-15 במאי 1940.
כיצד זה החליטה לשים קץ לחייה פחות משנה לאחר מכן בטביעה בנהר?
רמזים למאבק שהתחולל בנפשה בין יצר החיים ליצר המוות פזורים לאורך היומן כולו, והוא אחד מעיקריו.
בעניין זה, הפערים מתגלים בשיא חריפותם: החופש היצירתי והתלות בביקורת, למשל, או אהבת הטבע והאמנות לעומת התחושה שנגזר עליה להתבונן בהוויה מבחוץ.
אבל אלה נדמים רק כסימפטומים. ברגע של עונג ביתי לצד האח הבוערת מסכימים וולף ובעלה כי "חיים שמסתכלים בהם ללא אשליה הם עניין מבעית".
הכתיבה היא אמנם מרפא לדכדוך המתגבר, ומקור לאושר עילאי, אבל גם לשיפוט עצמי מחמיר ולטלטלות נפש בלתי נסבלות.
כל ספר חדש מוביל לאקסטזה שבסופה ריקנות ותחושת דיכאון עזה.
"זו הקללה של חיי הסופר", היא כותבת. התרופה, שוולף מצטטת מהנרי ג'יימס, נדמית כמו הוראות למדיטציה זן:
"התבונני בלי הרף, התבונני בזקנה המתקרבת, התבונני בחמדנות. התבונני בייאושך שלך... אלחם עד הסוף המר".
היום בוודאי היתה מאובחנת וולף כסובלת מהפרעה דו-קוטבית ומטופלת בהתאם, אבל בזמנה התמודדה עם סבלה באמצעי העיקרי שעמד ברשותה, הכתיבה. אולי, בעצם, זהו סוד כוחם של יומניה. הרי חרף הגדרותיה המצמצמות של הפסיכיאטריה, האדם הוא יצור דו-קוטבי מעצם טבעו. בהתאם, וולף העמידה דיוקן אנוש מאלף בחוכמתו, מרחיב לב בנדיבותו ומרהיב בפרטיו. "המוות הוא החוויה היחידה שלעולם לא אתאר", כתבה ב-1926. את כל השאר, מקוטב עד קוטב, תיארה באופן מזהיר, והקריאה ב"חירות של רגע", בתרגומה הראוי לכל שבח של אלינוער ברגר, היא אושר גדול.
A Moment's Liberty: The Shorter Diary \ Virginia Woolf
____________________________________________________________
חשתי שגם אני שוקעת בגלים
"יקירי, אני חשה בביטחון שדעתי נטרפת עלי שוב: אני מרגישה שלא נוכל לעבור עוד אחת מהתקופות האיומות הללו". על מחלתה של וירג'יניה וולף
ב-18 באפריל 1941 החליטו כמה צעירים שהיו בטיול אופניים לעצור לפיקניק לצד הנהר אוז שבקרבת אשהם, ססקס. הם הבחינו במה שנראה להם כקורת עץ הצפה במורד הנהר, ויידו בה אבנים כדי להשיטה אל החוף. אחד הנערים פילס את דרכו במים ואז נתגלתה גופת אשה במעיל פרווה. הצעירים הזעיקו את המשטרה, והיא שלתה את הגופה מהנהר משם נלקחה לניוהייבן לזיהוי. השעון שעל ידה של האשה עצר ב-11:45.
ליאונרד וולף, סופר ומו"ל בעל שם, זיהה את גופת אשתו שנעלמה מאז 28 במארס. בכיסי המעיל היו אבנים. הוא מסר למשטרה את פתקי ההתאבדות שמצא לאחר שנעלמה. הפתקים שנכתבו בהפרש של עשרה ימים היו כמעט זהים, והם מכתבי הפרידה הנודעים של וירג'יניה לבעלה, שהיה עמוד התווך של חייה.
העיתונים המקומיים ציטטו את הפתקים והסבירו את ההתאבדות על רקע הדיכאון שנתקפה בו והחשש שאבד לה כוח היצירה. הם ציינו את ההיסטוריה הרפואית שלה, את התמוטטויות העצבים שעברה. והוסיפו: "כולנו הכרנו אותה ואת כתיבתה, ואדם אחראי כמוה ודאי חווה את המלחמה ואת הזוועה הכללית יותר מרוב בני האדם, ואלה ודאי הביאו עליה את המחלה הישנה".
כל חייה סבלה וירג'יניה וולף ממחזורים של מאניה-דפרסיה מלווים בסימפטומים פיסיים ונפשיים של חולי: תחושות חרדה, בדידות גדולה, חוסר אונים, רגשי אשמה, הזיות, שמיעת קולות איומים וכן אובדן תיאבון ומשקל, כאבי ראש קשים, חום, דופק מואץ ועוד כהנה וכהנה, שהיא מתארת בבהירות רבה ביומניה ובמכתביה. לפי דיווחי המקורבים אליה, בני משפחה, ידידים ובראש וראשונה בעלה, היו לה חמש תקופות קשות כאלו בין הגילים 13 ל-33, וכמעט בכולן ניסתה להתאבד. פעם אחת ניסתה לקפוץ מחלון ביתה.
הגדרת מחלתה בחייה והטיפול בה ארוגים ללא הפרד במוסכמות המדעיות והחברתיות של תקופתה לגבי מטורפים בכלל ונשים מטורפות בפרט. הדעה בדבר הקשר בין טירוף מורש לבין פיגור שכלי ששלטה אז השפיעה על החלטתה של וולף ובעלה לא להביא ילדים לעולם. כשקוראים על אמצעי הריפוי שהשתמשו בהם במחלתה, עולה לעתים הספק, ממה באו לה הסימפטומים האיומים: מן החולי או מהתרופות שהולעטה בהם (בין השאר, למשל, עקרו כמה משיניה, האכילו אותה ברומיד, סמי הרגעה ושינה, שבמנות גדולות עלולים לגרום לסימפטומים מאניים, להתפרצויות אלימות, להתקפי זעם, לדברנות בלתי נשלטת, לאופוריה, להזיות וכן הלאה).
לא בכדי רחשה וולף איבה לרופאים, שלא היה להם שמץ של מושג מה הוא שורש מחלתה וכיצד לעזור לה.
לאמיתו של דבר, רק לאחר מלחמת העולם הראשונה וחוויות הלם הקרב שליוו אותה, הגיע עידן הפסיכיאטריה המודרנית לאנגליה. הביוגרפית של וולף, הרמיון לי, מתארת כיצד ההיסטוריה הקלינית של וולף משקפת את ההתפתחות ההיסטורית של הרפואה האנגלית וגישתה למחלת הנפש (בחייה טיפלו בה לפחות 12 רופאים שונים). אשר לפסיכואנליזה (הוצאת הספרים של בעלה, ליאונרד וולף, היתה הראשונה שהוציאה לאור את כתבי פרויד באנגלית) - התנגדותה של וולף לה היתה לשם דבר. במסתה על "ספרות פרוידיאנית" היא כותבת: "חולה שמעולם לא שמע זימרת קנרית מבלי לצנוח בהתקף יוכל מעתה להלך בשדרה מלאה כלובי קנריות ללא שמץ של רגשה, מאחר שהתעמת עם העובדה שאמו נשקה לו בעריסתו". כאשר "ניצחונות המדע מיושמים בבדיון", היא כותבת, "כל הדמויות הופכות למקרים והמפתח החדש משטח במקום להעמיק, מדלדל במקום להעשיר" וגו'. מאחורי הביקורת ניכרת גם, כמובן, התגוננותה המבוהלת מפני הצמצום האנליטי, שחששה שיפגום ביצירתה.
אבל אותנו, כיוצרים וכקוראים, מעניינת לא כל כך הדיאגנוזה המדויקת של המחלה, כמו הקשר המסתורי בין המחלה לתהליך היצירה שלה, וכיצד המחלה הותמרה ליצירה באמצעות שפתה של הסופרת. על הקשר המוזר בין התקפי "הטירוף" לבין התקפי היצירה מדווחת וולף ביומניה ובמכתביה, כמו בקטע המרתק הבא:
"פעם או פעמיים חשתי אותו משק מוזר של כנפיים בראש שבא לעתים כה קרובות כשאני חולה... אני מאמינה שמאפייני החולי הזה במקרה שלי - איך אומר זאת? - הם בחלקם מיסטיים. משהו קורה במוחי. הוא מסרב להמשיך להגיב על רשמים. הוא נסגר. הוא הופך לגולם. אני שוכבת קהת-חושים לגמרי, לעתים בליווי כאב פיסי עז. ואז לפתע משהו מזנק... רעיונות מציפים אותי; לעתים זה קורה בטרם אוכל לשלוט במוחי או בעטי".
הביוגרפית לי כותבת: "וולף היתה אשה שפויה שהיתה לה מחלה. לעתים קרובות היא היתה חולה, אבל היא לא היתה קורבן. היא לא היתה חלשה, או היסטרית, או מרוכזת בעצמה, או אשמה או מדוכאה. להפך: היא היתה אדם בעל אומץ יוצא דופן, אינטלגנציה ועמידות, שעשתה את השימוש הטוב ביותר שיכלה במצבה, והגיעה להבנה המעמיקה ביותר האפשרית לה של מצבה. היא סבלה, באופן מחזורי, סבל נפשי רב וכאב גופני קיצוני, במעט רחמים עצמיים הראוי להתפעלות".
כמתרגמת של וולף אני יכולה להעיד על משהו מהכוח הדרוש כדי "לעשות את השימוש הטוב ביותר" במצבה. בתהליכי התרגום אני נוטה להזדהות גדולה עם המודל שאני מתמירה לשפתי. חלק מרכזי בתהליך הוא התאמה למקצב, למוסיקה, לקול העולים מן המקור. אפשר לומר שתחילת התהליך הוא בקשב מקסימלי לנשמת המשפט. אך "נשמת המשפט" מקפלת בחובה את נפשו של הכותב, כשמדובר בכתיבה ממעמקים כשל וולף. וכך אירע לי, שכאשר התחלתי לתרגם את "הגלים", חשתי כיצד אני שוקעת יותר ויותר בדיכאון והקרקע נשמטת מתחתי. הפסקתי. ביקשתי להיאחז בדברים קונקרטיים - גופי, החפצים שמקיפים אותי, האנשים בקרבתי - כספטימוס ב"מרת דאלוואי" הנאחז בכובע הקש שבידי אשתו הכובענית. לא חזרתי לתרגם את הטקסט הזה. חשבתי על התיאור המפורסם ב"הגלים" שבו רודה חווה רגע של מחיקה עצמית, כאשר אינה מסוגלת לחצות שלולית ברחוב:
"'ישנה השלולית', אמרה רודה, 'ואיני מסוגלת לחצות אותה. אני שומעת את דהרת האבן המשחזת הענקית במרחק אינץ' מראשי. שאונה שואג בפני. כל צורות החיים המוחשיות נשמטו ממני. אם לא אצליח להימתח ולגעת בדבר מה קשה, אסחף במורד המסדרונות הנצחיים עד עולם. במה אם כן אוכל לגעת? באיזו לבנה, איזו אבן? וכך להעביר את עצמי על פני התהום הענקית אל תוך גופי בשלום?" -
החוויה הזאת מבוססת על זיכרון ילדות של וולף.
ונזכרתי במה שרשמה במקום אחר:
"האיזון בין החוץ והפנים הוא, אחרי הכל, עניין שברירי עד אימה. הם תלויים זה בזה מתוך קירבה יתרה".
היכולת להלך על הגבול הדק הזה וליצור שפה חדשה ורבת השראה היא כוחה הגדול של וירג'יניה וולף. הוא עמד לה 59 שנים והעניק לאוהבי הספרות כמה מהטקסטים המקוריים, המרתקים והיפים ביותר שנכתבו במאה העשרים.
______________________________________________
וירג'יניה וולף: איך נראו שעותיה האחרונות ולמה החליטה להתאבד?
המלחמה שבחוץ, הטירוף שבפנים, הקולות, הזיכרונות, השדים והמכתב שבו היא מסבירה את ההחלטה לשלוח יד בנפשה: חייה ומותה של אחת הסופרות הבריטיות הגדולות מכולן
מאת עופרה עופר אורן | פורסם: 03.08.1412:01
על מה חושבת אישה שצועדת בדרך לנהר, אחרי שמילאה את כיסי מעילה באבנים כבדות כדי להיטיב לשקוע? אילו מחשבות מקננות ברגעים כאלה במוחה של אישה, ששנים קודם לכן אמרה: "מותי יהיה החוויה האחת שאותה לא אתאר לעולם"?
שמה וירג'יניה וולף. היא סופרת שמרבה לתאר את חייה במכתבים, ביומנים, בפרוזה. כתבה תשעה רומנים, שישה קבצי סיפורים, ארבע ביוגרפיות, 14 ספרי עיון, מחזה, תרגומים. כל זאת, לפני גיל 60. כתיבתה הספרותית חדשנית. היא נמנית עם מחדשי הסגנון האמנותי הנקרא "זרם התודעה": ניסיון לשחזר במילים את שטף המחשבות החולף במוחה של הדמות כדי לחדור עמוק ככל האפשר אל נפשה. באחד מחיבוריה, "חדר משלך", בדתה דמות – אחותו של שייקספיר, שהייתה לא פחות כישרונית מאחיה, אבל לא הצליחה לממש את הישגיה כי תנאי החיים שלה לא איפשרו זאת. "אני אחותו של שייקספיר", נוהגות פמיניסטיות לומר עד היום.
בדרך אל המוות היא חוצה שדה מוכר: השדה שאליו יצאה כל יום במשך שנים לצעדת הבוקר. האדמה עסיסית וספוגה במים, הנוף ירוק אך השמיים אפורים. עדיין קר כאן, בדרום אנגליה, באביב של 1941. ביתה שבלונדון נהרס בהפצצות. גם כאן, בכפר הקטן שבו היא גרה עם בעלה ליאונרד, נפלה פצצה לפני ימים אחדים. היא פגעה בגדת הנהר הסמוך לבית. נוצר אגם קטן שמושך אליו עופות מים. צווחותיהם יהיו הצלילים האחרונים שתשמע.
אם הרוע ישתלט על העולם
מלחמת העולם השנייה פרצה שנתיים וחצי קודם לכן. הסופרת ובעלה, יהודי אתאיסט, דור רביעי באנגליה, כבר החליטו שאם היטלר ימשיך לנצח, אם הרוע ישתלט על העולם, הם יתאבדו ביחד. יש להם אפילו תוכנית: הם ירעילו את עצמם באמצעות צינור המפלט של מכוניתם. לצורך כך הם מקפידים תמיד להשאיר ברשותם כמות מספקת של דלק. אבל הבוקר החליטה וולף לא לחכות. היא יצאה לדרכה לבדה, בחרה לעצמה מוות אחר. אולי היא רואה בעיני רוחה את אופליה הטבועה, העטורה בפרחים. אולי היא חסה על בעלה, שימשיך לחיות בלעדיה עוד 28 שנים, באותו בית, באותו כפר.
היא לא העלתה על דעתה שליאונרד וולף ייזכר אך ורק בשל נישואיו לה. היא גם בוודאי לא שיערה בנפשה שהתאבדותה תעורר פולמוס ציבורי שיגיע עד לכתיבת מכתבים לעיתונים: באיזו זכות, תקפו אותה, הרשתה לעצמה להתאבד? ומדוע הוצגה כאדם רגיש יותר מאחרים, שגם הם סובלים מהמלחמה, אולי אף יותר ממנה, אבל חסים על יקיריהם וממשיכים להתמודד במקום לטעון כי אינם יכולים עוד?
בעלה, האיש שאהב והעריץ אותה, חש צורך להתנצל בשמה, להגן עליה ולהסביר שלא הזוועות החיצוניות, אלא הפנימיות הן שהכריעו אותה.
את המגע הראשון שלה עם המים, כובדם על גופה, הקור, הבעתה הבלתי נמנעת, ההתגברות עליה, השקיעה האטית – את כל אלה מוטב לא לנסות ולדמיין. גם לא את שדי הטירוף "השחורים, השעירים", שתיארה במכתביה. אין צורך לחשוב על ילדותה: אמה שמתה כשהייתה בת 13, אחותה המפגרת שנותקה מהמשפחה ונכלאה בחדר עד שנשלחה למוסד. מומלץ גם לא לחשוב מה עבר עליה כששני אחיה החורגים פגעו מינית בה ובאחותה.
אפשר להניח לאלה, לחייה ולמותה, ופשוט לשוב ולקרוא את ספריה.
