"חייו של האדם - לצד דרכה של עבודתו - נקבעים בסופו של דבר דווקא באמצעות רגעי אי השקט,
העוגמה, השכנוע הפנימי העמוק וההתלהבות התזזיתית. כל אלה מגבשים גם את המשמעות של
אהבותיו ושל חברויותיו."
"לעתים קרובות התלבטתי בשאלה, אם הייתי בוחרת להיות חולת מאניה דיפרסיה, לו ניתנה הברירה בידי... למרבה ההפתעה התשובה היא חיובית. הייתי בוחרת בה. ההסבר הוא מורכב למדי. הדיכאון הוא בלתי נסבל... אין מילים, קולות או מראות שיתארו את מלוא נוראותו... אם כך, נשאלת השאלה, מדוע שאבחר במחלה? תשובתי: אני מאמינה בכל לבי כי בזכות המחלה הרגשתי דברים רבים יותר, עמוקים יותר, חוויתי הרבה יותר, ובאורח אינטנסיבי יותר;לבשתי את גלימת המוות כאילו הייתה ג'ינס צמוד, ולמדתי להעריך טוב יותר את החיים. ראיתי את המיטב שבאדם ואת שיא שפלותו... נורמלית או מאנית, רצתי מהר יותר, חשבתי מהר יותר, ואהבתי מהר יותר מאשר רוב בני האדם שהכרתי בימי חיי. כל זאת נבע לדעתי בעיקר ממחלתי - האנרגיה העצומה שבה נטענו כל הדברים."
ביפולרית, ששרדה את ניסיונות ההתאבדות שלה, וממשיכה, בחסות הליתיום, להיות מרצה וחוקרת מצליחה.
מתוך הספר:
לא הייתי מוכנה לעבור שוב מצב ממושך של דיכאון עמוק.
הוא מקיז את הדם ממערכות יחסים, בגלל החשדות, היעדר האמון והביטחון העצמי, אי היכולת ליהנות מהחיים, להנות או לדבר או לחשוב בצורה נורמלית, התשישות, ביעותי הלילה, פחדי היום.
אי אפשר לומר אפילו דבר אחד בזכות הדיכאון, למעט זאת שהוא מאפשר לך לחוות איך זה להיות זקן, איך זה להיות זקן וחולה, לגסוס, להיות איטי במחשבה, להיות חסר חן, ליטוש וקואורדינציה, להיות מכוער, להיות חסר אמונה באפשרויות של החיים, בהנאות המין, בנפלאות המוסיקה, או ביכולת לגרום לעצמך או לאחרים לצחוק.
אנשים אומרים לפעמים שהם יודעים איך זה להיות בדיכאון, מפני שעברו גירושין, איבדו את מקום העבודה, או נפרדו ממישהו אבל החוויות האלו מלוות ברגש. הדפרסיה לעומת זאת היא שטוחה, חלולה ובלתי נסבלת. היא גם מעייפת מאד. אנשים אינם מסוגלים להיות במחיצתך כשאתה בדיכאון.
הם אולי חושבים שהם מוכרחים, והם עשויים אפילו לנסות, אבל אתה יודע והם יודעים, שאתה מייגע בצורה שלא תיאמן.
בכתב העת של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, גיליון אפריל 2000, נכתב על ספר זה:
"אם יש לך קשר כלשהו למחלות נפש אינך יכול לקרוא את נפש לא שקטה ללא שייקָווּ דמעות בעיניך או ללא תחושת הכרת תודה על רהיטותה של ג'יימיסון ועל האומץ שבגילוי לִבה"
"דבר לא נותר כשהיה" מאת קיי רדפילד ג'יימיסון | כואב אבל פחות
הארץ | ספרים | מאת מאיה מיכאלי | פורסם ב-24.08.11
על אף שהספר עוסק בהתמודדות עם מחלה ואבל ונכתב ע"י פרופסור לפסיכולוגיה, אין זהו ספר פסיכואנליטי המיועד לבעלי מקצוע. הוא מעמיד באופן מרגש וחכם את החוויה האנושית שבמרכזו
בלילה שקדם למותו של בן זוגה ממחלה ארוכה וקשה נאלצה קיי רדפילד ג'יימיסון לקבל החלטה: האם להישאר עמו בשעותיו האחרונות או לעבור את הלילה בגפה? כדי להכריע נעזרה ג'יימיסון, פסיכולוגית וחוקרת בעלת שם, שסבלה שנים רבות ממאניה-דפרסיה, בקולו המרגיע והאוהב של ריצ'רד, אותו, כך גילתה, הפנימה עד שהיה לחלק ממנה. "לו הייתי כפופה להרגלי הישנים, אלה שהיו לי לפני שריצ'רד נעשה חלק מהאופן שבו אני מתמודדת עם העולם ועם הדאגות שלי, הייתי נשארת לצדו כל הלילה, ולא רוצה או לא מסוגלת להירדם... עם זאת, ריצ'רד העניק לי במתנה את היכולת לחשוב כפי שריצ'רד היה חושב, לא כפי שחושבים אחרים ולא כפי שאני נהגתי לחשוב".
לו היתה נשארת לצדו, ידעה ג'יימיסון, לא היו לה כוחות להתמודד עם מותו הקרב, והיא אף היתה מסתכנת בהתדרדרות אל פי התהום של מחלתה, הנוטה להתעורר בסיטואציות קיצון. קולו המופנם של ריצ'רד, רופא ומדען, סייע לה אפוא לקבל את ההחלטה הנכונה לה, ולשלם את המחיר שנלווה אליה: "אם אני חותרת לעתיד נסבל, עלי להפנות את הגב לאדם שאיפשר את העתיד שלי מלכתחילה. זהו שיקול תועלתני ומעשה בגידה; רציונלי כמו שהיה ריצ'רד; זה משמר".
דומה כי במרכז הספר המרגש הזה עומדות ההכרה במגבלותיה והיכולת לשמור על עצמה, לדבוק בחיים, לאהוב אהבה בוגרת, לראות את האחר ואת צרכיו, אך לא למחוק מתוך כך את צרכיה. שני חלקיו הראשונים של הספר עוסקים בהתמודדות המשותפת של ג'יימיסון ובן זוגה עם מותו הקרב וחלקו השלישי מתאר את התמודדותה של ג'יימיסון עם אובדנו של מי שהיה עבורה "יועץ בשעת בלבול וידיד בשעת שמחה". אף שהוא עוסק בהתמודדות עם מחלה ואבל ונכתב על ידי פרופסור לפסיכולוגיה, אין זהו ספר פסיכואנליטי המיועד לבעלי מקצוע. התובנות הפסיכולוגיות אינן חלקו המרכזי, והוא גם אינו מנתח באופן שיטתי את שלבי האבל. ספריה הקודמים של ג'יימיסון העמידו במרכזם חוויות אישיות: "נפש לא שקטה" עסק בחקירה אמיצה ואישית של מצבי הרוח המאנים והדפרסיביים, ו"הלילה ממהר לרדת" התמקד בהתאבדויות של אנשים צעירים, ביניהם גם בניסיון ההתאבדות שלה עצמה. בדומה להם, גם ספרה הנוכחי כתוב בתנופה וברגש ונקרא במהירות, לעתים גולש לתובנות מעט בנאליות ופשטניות, אך לרוב מדויק, מרגש וחכם.
בחיבורו המפורסם "אבל ומלנכוליה" הבחין פרויד בין שני סוגי תגובה לאובדן: בניגוד לאבל, תהליך בריא, שבמסגרתו המתאבל מפנים את דמותו של המת ונפרד ממנה בהדרגה, המלנכוליה היא מצב מתמשך ופתולוגי, שאינו מאפשר למתאבל לעבור תהליך של פרידה. בדומה לכך, ג'יימיסון יוצרת בספר השוואה בין הדפרסיה המאפיינת את ההפרעה הדו-קוטבית לבין היגון המאפיין את האבל. אחד ההבדלים המעניינים שהיא מוצאת בין השניים נוגע ליכולת להשתמש במלים, או במלותיה של ג'יימיסון ל"נחמה שבשפה". בעוד שהדיכאון מערפל, מקפיא ואינו מאפשר תקווה, היגון ממוקד ויש בתוכו תנועה ומקום למלים, שבתורן מאפשרות להתרחק מהסבל, להטמיע אותו במארג הנפשי ולהמשיך לחיות עם הכאב, במקום לתת לו להשתלט על הנפש.
מהספר עולה כי ההתמודדות הבריאה של ג'יימיסון עם מותו של ריצ'רד קשורה באופן פרדוקסלי דווקא לגודל האהבה שחשה כלפיו וליחסיהם הטובים והמצמיחים. זוהי אהבה בוגרת, שאינה ניזונה מריגושים חולפים אלא מתמיכה, הבנה, נחמה ואמון. דומה שהאהבה הזו היא שאיפשרה לשניהם לעבור תהליך מרגש מרגע שריצ'רד התבשר כי לא נותר לו זמן רב לחיות; לאחר שנעזרו בחבריהם המדענים כדי לקבל את הטיפולים החדשניים ביותר, והצליחו להאריך את תוחלת חייו, הבינו כי עליהם לקבל את המוות ולהתכונן לקראתו. התהליך הוביל לשיאים חדשים של קירבה: "האינטימיות שבלהיות יחד בצל המוות הקרב היא בלתי ניתנת לתיאור. ידענו שמה שעובר עליו הוא דבר סופי. שכבנו במיטה צמודים כל כך זה לזה, עד שהיינו מודעים לכל דבר שקורה בגופו של האחר. זו היתה פרידה ארוכה ופרטית". הגסיסה והמוות אמנם קירבו ביניהם, אך גם הדגישו את הנפרדות שבאהבה. הסבל והחרדות אכן משותפים לשניהם, אך רק ריצ'רד סובל כאבים, רק הוא ימות, ואילו היא תישאר ותמשיך לחיות בלעדיו.
בעיניי השאלות המעניינת ביותר שהספר מעלה נוגעות לכל פרידה באשר היא: מה מהאדם שאהבנו נשאר בתוכנו? האם כשאנחנו נפרדים ממנו אנחנו נפרדים גם מחלקים בעצמנו שהתפתחו וגדלו יחד איתו ובעזרתו? האם נדע להפנים קול אהוב ומרגיע ולהיעזר בו גם כשאינו נשמע מבחוץ? התשובה שג'יימיסון מספקת בספרה היא פשוטה, חד-משמעית ונוגעת ללב: "מלים ומחשבות ומעשים נשמרים. הם נשמרים אחרת משהיינו רוצים, אבל נשמרים". מתברר, כי דווקא האהבה הגדולה לריצ'רד וההפנמה של דמותו הן שסייעו לג'יימיסון להתאבל עליו בכאב גדול, אך לקבל בסופו של דבר את מותו ולהמשיך ולמצוא טעם גם בחיים בלעדיו. אמנם אי אפשר להקפיא את הזמן והאהבה, גדולה ככל שתהיה, היא בת חלוף, כמו החיים עצמם, אך קיומה, כשהוא רווי בקבלת הסופיות, יכול לאפשר גם לכאב העמוק ביותר להיות איכשהו נסבל.
Nothing was the same / Kay Redfield Jamison
קטעים מ"דבר לא נותר כשהיה"
"מחלת המאניה־דפרסיה (דו־קוטביות) שלי שגרמה לאי־ההבנות ולצרימות הגדולות ביותר ביני לבין ריצ'רד. עד שהתייצבה לבסוף, המחלה גבתה מאיתנו מחיר כבד, ולולא מגעו הרך של ריצ'רד, תבונתו המדהימה ודרכו המיומנת להתמודד עם המחלה ואיתי - לא היינו עומדים בזה. בכוחה של מחלת נפש לחבל גם במערכות היחסים הטובות ביותר וגם באיתנות ביותר שבהן. היא מביאה לרפיון איברים עיקש. היה לנו קשה כבר בהתחלה. מצבי רוח הם דבר מידבק; הם עוברים מאלה שנתונים בהם לאלה שלא. אפילו מטפל קליני - נדיר שנותר אדיש לנוכח מטופל מאני או דיכאוני. עבור אלה שאין להם את הגנת ההכשרה המקצועית, ועבור אלה שמעורבים רגשית, כמעט בלתי אפשרי לשמור על שלוות נפש. "הייאוש מוליד ייאוש; חשד וכעס מובילים לפרנויה ולזעם. הגביע הקדוש במקרים כאלה הוא התנתקות מתוך דאגה, אבל קשה לקיים מצב כזה ולהחזיק בו מעמד; לרוב לא ניתן להישאר אטומים לפרובוקציה, ואי־אפשר לצפות מהטבע האנושי שיפעל בצורה כזאת.
מצבי הרוח שלי המשיכו להתנדנד בשנים הראשונות של מערכת היחסים של ריצ'רד ושלי. הן המאניה והן הדיכאון לא היו אז במלוא עוצמתם כפי שהיו כשרק התחלתי לטפל במחלה - בזכות הליתיום - אבל מדי פעם הייתי נסחפת למאניה קלה, מרוממת ושובת לב, ואז היא היתה מתבזבזת בתקופת דיכאון קצרה אך מסוכנת ומעצבנת במיוחד. קוצר התקופה כשלעצמו אינו מבטיח הגנה. גרהאם גרין ציין שאף שסערה בים התיכון עשויה להסתיים בתוך שעות ספורות, כל עוד היא נמשכת היא הרת אסון דיה כדי להטביע ספינה עמוסה באנשים.
כזו היא האכזריות של מצבי הרוח. יכולתי לחיות עם מצבי הרוח ההפכפכים שלי, אך לא היה מובן מאליו בעיני שגם מישהו אחר יכול לעשות זאת או צריך לעשות זאת.
ריצ'רד, טירון לא רק באהבה אלא גם במציאות היומיומית הנלווית לאהבה זו, הביא עמו כוחות ייחודיים למצב.
הוא היה בקי מבחינה קלינית ומדעית בתחום המאניה־דפרסיה, והיה מודע להיותה גנטית; הוא לא ייחס לאישיות את מה שידע שמקורו במחלה. הוא היה סקרן מטבעו, מורגל בהשגחה זהירה, וראה התנהגויות משונות בעין אוהדת. הוא הצליח להצחיק אותי בעיצומם של מצבים איומים ממש, ולא פקפקתי באהבתו כלפי.
"פעם, במהלך ויכוח סוער על משהו שנראה חשוב בזמנו ועכשיו איני זוכרת מהו, נטלתי ארנבון חרסינה קטן שקיבלתי במתנה מדודתי והשלכתי אותו על קיר חדר השינה שלנו. הארנבון, שנשא את השם כדור־שלג, התנפץ לרסיסים לבנים קטנטנים, בלתי ניתנים לזיהוי מלבד חלק מהאוזן, שהיה בו זכֶר של ורוד, וכפה קטנה. ראיתי את ריצ'רד מזווית עיני כשהבעת תדהמה על פניו. כעבור רגע הוא חייך. הוא השתדל שלא לשלהב אותי עוד יותר, ולכן הסתובב כשגבו אלי וניסה לעצור את הצחוק. ללא הצלחה. ככל שניסה יותר, כך היה קשה לו יותר שלא לצחוק; ראיתי את הכתפיים שלו רועדות. "יותר מדי ליתיום," אמר כעבור רגע ארוך, "פספסת את המטרה. זה היה אבוד. ניסיתי להתאפק שלא לצחוק עד כמה שיכולתי, אך לבסוף נפלנו שנינו על הרצפה בהתקפי צחוק. הזעם שלי הוא יריב עלוב לשנינות של ריצ'רד. בערב שלמחרת, כשריצ'רד חזר מהעבודה, הוא נתן לי חבילה קטנה; היא הכילה ארנבת חֵמר קטנה שנקנתה בחנות מקומית לאביזרי גן. ריצ'רד קשר פתק סביב צוואר הארנבת, "לזכר כדור־שלג," נכתב בו, "שגם כן נשבר לרסיסים." פתית־שלג, כפי שקראנו לה, ניצבת על שולחן הכתיבה שלי עד היום, בלתי מושלכת.
ריצ'רד התמודד עם בעיית מצבי הרוח שלי באמצעות מדע והומור. הוא ניהל רשימות דקדקניות של כל דבר שרק אפשר למדוד; הוא דירג ושרטט את מצבי הרוח שלי ביחס לרמות נסיוב הליתיום שלי; מצבי הרוח ביחס למחזור הווסת; מצבי הרוח ורמות הליתיום ביחס לעונות השנה; תוצאות בדיקות המעבדה של בלוטת התריס ביחס למינוני הליתיום ותרופות לטיפול בבלוטת התריס. במהלך תקופה סוערת במיוחד הוא דירג את מצבי הרוח שלי בבוקר ובערב, ותיעד אותם בתרשים שהתמלא לבסוף בנקודות אדומות, ירוקות ושחורות. אין ספק שנעשיתי פרויקט עבורו - כזה שמועיל להבנת הדפוסים של המחלה שלי וגם מעניין מספיק כדי שיעסיק את מוחו. כך יצר מרחק בינו לבין מצבי הרוח שלי, מרחק שסייע באילוף חיית הבר.nnריצ'רד ליווה אותי לכמה פגישות עם הפסיכיאטר שלי. הוא בא כדי ללמוד ולפעמים כדי להציג את נקודת מבטו על הדברים; הוא לא בא במטרה לערער על דברי הרופא. הוא כיבד את יכולותיו של הפסיכיאטר שלי, ומעולם לא שמעתי אותו מציע שינוי בטיפול התרופתי או בתוכנית הטיפולית. מה שכן, הוא ביקש מהרופא שלי שייעץ לו כיצד להתמודד עם הדיכאון והעצבנות שלי.
הוא ייחס חשיבות מיוחדת לשינה בכל הנוגע לשמירה על יציבות מצב הרוח שלי. הדבר נבע גם מהעובדה שחקר את הביולוגיה של השינה וכתב על כך הרבה, אך בעיקר משום שהיה עד ממקור ראשון למה שקורה לי כשאני עובדת עד מאוחר או כשאיני ישנה מספיק. המאניה העדינה מחלחלת בשקט ובלי משים כשאני נשארת ערה אחרי חצות. אם לא מרסנים אותם בתרופות - שאותן היה על ריצ'רד לשכנע אותי לקחת - מצבי הרוח המרוממים וההתלהבויות הבלתי נשלטות שלי עלולים להפוך במהירות לבעיה קלינית חמורה. כשנסעתי לאנגליה או לסקוטלנד או כשנמצאתי במרחק אזורי זמן רבים, ריצ'רד היה מתקשר אלי ושואל, "את כבר ישנה?" הייתי ערה לחלוטין כמעט תמיד ועניתי, "ברור שאני ישנה. הערת אותי." הוא היה צוחק ואומר, "לכי לישון." ואז, כעבור כשעה, היה מתקשר אלי שוב, והיינו מנהלים את אותה השיחה בגרסה אחרת. השיחות התנהלו ברובן בבדיחות הדעת - הן לא היו מציקות ולא עוקצניות - והיה להן חלק משמעותי בהחלמה שלי. עם זאת, למרות כל זה, המחלה שלי הקשתה עלינו מאוד לפעמים. לא סתם העדפתי לחיות לבד מלהתמודד עם תגובותיו של מישהו אחר אליה. לפעמים לא היתה דרך נוחה להתמודד עם מציאות המחלה שלי.
יום אחד מצאה קיי מזרק בין חפציו של ריצ'רד.
"לא הייתי צריכה לשאול. המזרק היה מיועד לי, למקרה שאכנס להתקף מאניה. הוא עורר בי זיכרונות של טיפולים בכוח בתקופת ההתקף הפסיכוטי הראשון שלי, שאירע לפני שנים. הרגשתי לכודה ואף יותר מזה, נבגדת. הסתובבתי וראיתי את ריצ'רד שנראה, בדיוק כמוני, כמי שאין לו לאן לברוח. הוא היה בעל אך גם רופא, והיה עליו להתמודד עם מחלה שעלולה להתעורר שוב, אף על פי שהסבירות לכך נמוכה. המחלה הזו עגומה, ושנינו כבר שבענו ממנה.
לאחר שתיקה ארוכה הוא דיבר בקור רוח מטריד. "קיי," אמר. "אני לא יודע מה לעשות." הוא דמם למשך זמן רב. "הרפואה לא מושלמת." הוא עצר שוב. "אני לא מושלם," אמר. "את לא מושלמת." הוא התיישב אל שולחנו במבט עגום ועייף. שנינו לא פצינו פה במשך זמן רב, לכודים במציאות הקרה של הברירות שעומדות בפנינו. ואז הוא הוסיף בשקט, "האהבה לא מושלמת." זה היה הדבר הנכון והמצמרר ביותר ששמעתי אי פעם בנוגע לחוסר הוודאות שבמחלה כמו שלי. ריצ'רד פעל כמיטב יכולתו; כך עשינו שנינו. האהבה אינה מושלמת, אבל זה מה שיש לנו.
באותו ערב הכול השתנה במידה קיצונית עבורנו, עבורי. היה עלי להאמין שהכוונות של ריצ'רד טהורות, וששיקול הדעת שלו תקין. הוא מעולם לא נתן לי סיבה לחשוב אחרת.
עם הזמן גילינו, ריצ'רד ואני, מה דרוש לנפש שלי כדי שתשגשג וכדי לרסן את השיגעון. את הידע הזה רכשנו שנינו בדם, יזע ודמעות, ידע לא מושלם שנשמר בקנאות. המוח שלי, כפי שריצ'רד הסביר לעצמו ולי, הוא מערכת אקולוגית עדינה, ברֵכה של אלקליוּת שברירית שמתוחזקת באמצעות שילוב מדוקדק של ליתיום, אהבה ושינה או, כפי שדמיין לעצמו, "עשבי מים ושפיריות וחילזון או שניים שישמרו על הניקיון." בדומה לסנופי, מושא הערצתו, הוא סידר מחדש את עולמו המנטלי ואת עולמי ללא הרף, במטרה להוסיף עניין לחיים.
מפעם לפעם ובהתאם למצב רוחו הוסיף ריצ'רד פריטים חדשים לברֵכה הנפשית שלי. אולי נוסיף איזה דג קוי מתישהו, אמר פעם בלי קשר לכלום לפני שהלכנו לישון. בהזדמנות אחרת שאל מה דעתי על דובון מים. יכול להיות שהקוי ודובון המים יסתדרו או שהקוי יטרוף את דובון המים. אי־אפשר לדעת. נקודה למחשבה. שינה ותרופות, אהבה ועבודה - כולן באיזון מיוחד - הן דגי הקוי והשפיריות של נפשי. ריצ'רד תִחזק את הברֵכה הזו באמצעות שילוב של מדע וגחמנות ושמר עליה, כל עוד היה בחיים, בריאה ושלמה.
ריצ'רד קיבל אותי קבלה עמוקה אך לא מוחלטת.
לעתים זעם כשחליתי; לעתים היה נבוך או קריר ומרוחק. עם זאת, הוא לא היה שיפוטי ביסודו. הוא ראה במחלה שלי משהו בלתי רצוי, כואב, משהו שהשתדלתי מאוד להתגבר עליו. הוא האמין שהמאניה־דפרסיה היא אינטראקציה מורכבת בין העצמי למחלה, ולא הפחית מערך מורכבותה מעבר למה שהיה הכרחי לצורך הבנתה.nn"להפרעות או למחלות יש אישיות משל עצמן," כתב לי פעם בתום תקופה קשה במיוחד, "אבל הן נוכחות באישיות. הן אינן מתקיימות מחוץ לישות כלשהי. שחפת אינה אלא חיידק, עד שהיא משתכנת בריאותיו של מישהו. באופן דומה, אישיותו של אדם מקבלת על עצמה את אישיותה של מחלה. המקרה שלך מסובך יותר ממקרה שחפת, כי המחלה נמצאת בגנים שלך - ולכן מעולם לא חיית בלעדיה ולעולם לא תחיי בלעדיה. היא שזורה בך כמו אטרייה בקערת פסטה. לא מתאהבים בגנום, אלא במכלול שיש בקערה, כל מה שעבר עליה וכל מה שהשפיע עליה."
הוא תיאר במכתבו את הטיפול המתיש שעבר שנים קודם לכן כשחלה בלימפומת הודג'קינס, שילוב תוקפני של כימותרפיה והקרנות שאמנם ריפאו אותו ממחלתו, אבל במחיר לא מבוטל.
"כולנו כמהים להיות מעין ישות שלמה שנדמה לנו שהיינו לפני שחלינו," כתב. "המחלות וקליעי הקסם הותירו זכר או צלקות, אבל אינם חלק ממני כפי שהם חלק ממך. יתרה מזאת, הם חלק מהאישיות שלך. לכן התמזל מזלי יותר ממך; אני יכול לאהוב מאניה־דפרסיה באופן שאת אינך יכולה לאהוב לימפומת הודג'קינס."
זרועותיו של ריצ'רד בלמו נפילות רבות עבורי. היו פעמים, בהתחלה במיוחד, שבהן נתקפתי ייאוש נטול סיבה וחסר רחמים שרוקן ממני כל קמצוץ של תקווה. "בעיצומו של אושר שלא ייאמן איתך, בלונדון, בחיים, אני מוצאת את עצמי במצב רוח נוראי וקודר ומתמלאת מחשבות ורגשות עגומים," כתבתי לו כשחייתי באנגליה. "זה תקף אותי כפי שזה תוקף תמיד, מלווה בתחושת עייפות, בעננים גדולים ואפורים ולבסוף סתם בייאוש. למה שוב? מה הטעם? נולדים רק כדי למות; ההרגשה הטובה אינה אמיתית וכל ייעודה ללגלג ולרדוף את החולים. ולרגע קט חשבתי, יש לי את ריצ'רד, ואילו היה פה היה מחבק אותי ועושה איתי אהבה, מכין לי כוס תה, נותן לי כדור שיעזור לי לישון עד שהחלק הקשה יעבור. אתה משרה מתיקות ואמונה ברגעים מסוימים, ואז החשכה חוזרת. לבסוף תגיע פעם שבה כבר לא יהיה לי סיכוי. אעשה מה שאעשה, המחלה תכניע אותי תמיד. אני צוברת צער ויגון שרק מחכים להזדמנות הבאה לפרוץ מתוכי, כדי שיזכירו לי איך כל מה שנכנס יוצא בסוף החוצה."
התקופות שבהן הדיכאון חזר היו קשות, אבל חיינו המשותפים בהחלט לא היו עגומים. להפך. הייתי בריאה ובמצב רוח מרומם לאורך מרבית השנים שבהן הכרתי את ריצ'רד. ההנאה היתה רבה כל כך, עד שלא ידענו מה לעשות איתה.
"אני מטפלת קלינית ואשת אקדמיה, ומתוקף היותי כזו אני מודעת לתחושת החורבן שמרגישים חולים במחלה כמו שלי. הפניתי את מבטי פנימה, ואז אל הסובבים אותי: הבנתי במהרה שפרטיות ואיפוק, תכונות מעוררות הערצה ככל שיהיו, מקשות את החיים מעבר לנדרש. השתיקה סביב מחלת נפש מולידה כיעור שקט שמקבע את התנאים לסבל ולמוות מיותרים. עבורי השתיקה סביב המאניה־דפרסיה נעשתה בלתי נסבלת מרגע לרגע. אמנם הורי חינכו אותי שאת הכביסה המלוכלכת לא מכבסים בחוץ, אך חינכו אותי גם לחשיבה.
"ידעתי שעלי לתאר את חיי ואת המחלה בפרוטרוט, אחרת אין טעם בכתיבה עליהם. פירוש הדבר שעלי לשחזר, לתאר ולפרסם חיים מופרעים ומעוררי מחלוקת. לא פעם סבלתי מהזיות וממחשבות שווא, והדיכאון שיתק אותי במשך חודשים אין־ספור. לעתים התנהגתי באופן מוזר ומטריד. המחלה שלי חמורה על פי כל קנה מידה. ניסיתי להתאבד וכמעט מתּי ממנת־יתר של ליתיום, התרופה שעליה כתבתי בירחונים רפואיים ועודדתי נמרצות את השימוש בה. בשלבי המחלה הראשונים שלי נטלתי אותה באופן גחמני ובחוסר רצון.
"אותו שילוב של יגון ורוחב לב ניכר בעיקר בקרב סטודנטים שנלחמים במחלת נפש. היה חשוב לי מאוד שהספר שלי ייגע ללבם של צעירים, הן משום שהשנים הללו הן המסוכנות ביותר - גיל ההתפרצות הממוצע של ההפרעה הדו־קוטבית הוא שמונה־עשרה - והן משום שכשהייתי אני באותו הגיל, חוויתי על בשרי את הבדידות שבחוסר הוודאות ואת האימה המלוות את המאניה־דפרסיה. עבור סטודנטים מדוכאים או חולים במחלת נפש אחרת, הניגוד בין הרגשתם שלהם לבין החיוּת והשמחה שהם עדים להן בקרב סטודנטים אחרים הוא ניגוד חד כתער. שחקן פוטבול; נשיא אוניברסיטה או חבר בוועד הנאמנים; סטודנט למוזיקה או בלימודי קדם־רפואה; סטודנט למנהל עסקים בחליפה ובעניבה - זה עלול להגיע לכולם.
כשאני מדברת עם תלמידים, שרבים מהם ניסו להתאבד, אני נוהגת לשאול אם דיברו על כך עם ההורים שלהם. מעטים אומרים שכן. הם שואלים אותי תמיד אם אני חוששת שאחלה שוב, ואיך הצלחתי להישאר בריאה. ואני אומרת שכן, מובן שאני חוששת. אני חוששת מדי יום ביומו. אבל טוב לחשוש. אני מספרת להם שקשה להבריא, ושקשה להישאר בריאים, אבל זה אפשרי. אני משתמשת פתאום במילים של ריצ'רד: קחו את התרופות שלכם. לִמדו על המחלה שלכם. הטילו ספק בדברי הרופא שלכם. שימו לב לשינה. היזהרו בצריכת סמים ואלכוהול. דברו עם אחרים.
"בחיפוש אחר אמת מוחלטת אנו חותרים אל הבלתי מושג," אמר סר וויליאם אוסלר, אבל עלינו להסתפק ב"שברים מן השלם".
"באחת הנסיעות היומיות שלנו ציין ריצ'רד בפני שהקמפור שימש לטיפול במאניה לפני מאות שנים. הוא התעקש שנעצור ונאסוף עלים: "ליתר ביטחון," אמר בחיוך. אמרתי לו שהקמפור נשמע לי עדיף על הזרקת החומר האנטי־פסיכוטי שנשא בתיק השחור שלו, ואספתי חופן עלים מבריקים. הנחנו אותם בסלסילה כדי להרחיק את השיגעון".
"היה מעין איזון עדין בין המזג של ריצ'רד למזג שלי בשנים שחיינו עם מחלת הלב שלו, הלימפומה וסרטן הריאות. היו בינינו מתחים לסירוגין; כעת הטבע הבסיסי שלנו שירת אותנו טוב יותר. הרגישויות והמוזרויות שלנו התפתחו למשהו משותף ומורכב יותר, משולב יותר. עוצמת מצבי הרוח וההתפרצויות שלי דעכה עם הזמן וככל שהחמירו הנסיבות. התנהגותו המאופקת של ריצ'רד הפכה למשהו רב עוצמה, מוחצן ומעודן יותר. הוא נענה יותר לרגשותיהם של אחרים ולא שמר על רגשותיו באותה הקנאות שבה שמר עליהם עד כה. תמיד היה חם כלפי מבחינה גופנית, אבל עכשיו חיפש את קרבתי יותר מתמיד. כשנכנסתי לחדר, אפילו אחרי היעדרות קצרה, הוא נצמד אלי כפי שלא נצמד אלי מעולם. רק כדי להרגיש. לחוש. לספוג.
בהמשך, כשכבר לא עמד לו כוחו להתקלח, הוא ניסה להפנים את העולם בדרכים חדשות. היה מבקש, אחרי שהתקלחתי, לשאוף את הניחוחות מזרועותי או מצווארי, לספוג ריח יערה או פורטולקה, מלחי פריחת הליים או האקליפטוס.
""עצובים?" שאל המשורר דאגלס דאן על הימים האחרונים שלו עם אשתו, "כן. אך גם יפהפיים./ דממה שררה בעולם. הזמן פסק."
"המתנה השנייה שריצ'רד נתן לי היתה העתק של מכתב שכתב לי לפני יותר מחמש־עשרה שנים. גרתי אז בלונדון, והייתי בעיצומו של דיכאון עמוק ומשתק. לילה אחד התקשר אלי ריצ'רד מוושינגטון והזדעזע מעומק הייאוש שלי. הוא ביקש לדעת מה ביכולתו לעשות כשאני מרגישה כל כך מנותקת, בסוף העולם ונטולת תקווה. הוא אמר שהוא מכיר את הדיכאון מבחינה קלינית אבל לא באופן אישי, ושהוא מפחד.
קראתי שוב את המכתב שנכתב לפני זמן רב כל כך וחשבתי על הדרך הארוכה שעברנו בכל הנוגע להבנתנו ההדדית, על כמה אנחנו בני מזל על שיש לנו זה את זה ועל איך ששגיאות הכתיב שלו עדיין מעלות חיוך על שפתי. "אני מעדיפה את איך שאתה מאיית 'להבות' יותר מאשר את האיות הנכון," אמרתי לו בין משיכות באפי"
"הצלחתי להרגיש אותה עכשיו. זה כמו חור שחור שיונק לתוכו קול שבריר של אור. בטלפון הרגשתי איך כוח החיים נשאב ממני דרך החוטים; מוענק בשמחה. למרבה הצער, לא התנהלה שיחה ממשית, ומה שעזב אותי לא נמצא בצד השני של הקו. זה היה כאילו קול החומר והאנרגיה הושמדו. זה עורר בי זיכרונות מסיוט הילדות הפרימיטיבי ביותר שהיה לי. נראה שהפתרון היחידי הוא להיות איתך. ככה אני יכול לראות את זה, לכסות את זה בשמיכה, להניח כוס מים ליד המיטה, למצוא את הליתיום ובלוטת המגן ולהזעיק עזרה במידת הצורך. אני זקוק לכמה הוראות בנוגע לשני. עלי לדעת מתי לדאוג. האם אורך הדיכאון או עומקו הוא העניין המהותי או שילוב של שניהם? אם אשאל אותך אם את לוקחת את התרופות שלך, כמה מפורט עלי להיות? אם אשאל אותך אם את אוכלת ושותה, עלי לשאול אותך קלוריה־קלוריה וכוס־כוס? איך אדע אם את רעילה? בלוס אנג'לס אני יכול להתקשר לדן אורבך. למי להתקשר בלונדון, לאנתוני סטור, לדרלינגטונים? אני לא שמח על קיומו של החור השחור, אבל אני שמח שראיתי אותו. כשמתאהבים בכוכב מקבלים גם לאבות סולריות, חורים שחורים והכול באהבה".
כדוגמה לכך ציינה את לורד ביירון (מגדולי המשוררים הרומנטיים האנגלים) ואבותיו, ואן גוך ווירג'יניה וולף.
כמו כן, דיווחה על מחקר הטוען כי 15 אחוז מהאנשים המאובחנים כלוקים בהפרעה דו-קוטבית מעולם לא חוו דיכאון, ולמעשה הם במצב קבוע של היפומאניה.
כדוגמה לכך ציינה את נשיא ארצות הבריתתאודור רוזוולט.
ב-1985 יזמה ג'יימיסון, בשיתוף התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס, תוכנית קונצרט המבוססת על חייהם ועל יצירותיהם של מלחינים שסבלו מהמחלה, ובהם רוברט שומאן, הקטור ברליוז והוגו וולף.
הקונצרט נחל הצלחה והפך בסיס לסדרת קונצרטים שבוצעו ברחבי ארצות הברית ושודרו בטלוויזיה הציבורית.
קיי רדפילד ג'יימסון, מחברת רב המכר נפש לא שקטה (בעברית בהוצאת מטר), מביאה אלינו עתה את הספר הלילה ממהר לרדת שהוא הספר הראשון והחשוב שנכתב ב - 25 השנים האחרונות בנושא ההתאבדות.
הספר מתמקד באופן מיוחד בבעיה זו ובהשפעה הנוראה שיש לה על צעירים, בתקופה שבה מתחולל פרץ מבהיל של התאבדויות המבוצעות על ידי ילדים, מתבגרים ומבוגרים בשנות העשרים לחייהם.
ההתאבדות נרשמה כסיבת המוות השלישית בקרב אנשים בני 19 עד 24, והשנייה בקב תלמידי מכללות בארצות הברית.
ג'יימסון, סמכות מוכרת בכל העולם בנושא תופעות הדיכאון והטיפול בהן, מכירה את הסוגיה ממקור ראשון.
בגיל 28, אחרי שנים של מאבק במאניה - דפרסיה, היא ניסתה לשים קץ לחייה.
העובדה שניצלה סימנה את תחילתו של מפעל חיים שתכליתו לחקור את מחלות הנפש וההתאבדות.
תוך שילוב של חקירה פסיכולוגית ומדעית על אודות ההתאבדות, עם התנסות אישית, הד"ר ג'יימסון מביאה את הספר הזה לא רק את חמלתה ואת כישרון הכתיבה שלה אלא את כל הידע, המחקר והנסיון הקליני שצברה כדי לשפוך אור על הבעיה ההרסנית הזאת.
תוך מעקב אחר מארג הסיבות העומדות ביסוד ההתאבדות, היא מביאה דוגמאות מהממות לשיטות ולמקומות שאנשים בחרו בהם כדי לאבד עצמם לדעת, ומבט מזעזע ליומנים, לציורים ולמכתבי הפרידה שלהם.
כמו כן היא מציגה לעינינו, בצורה חיה, את הממצאים האחרונים שהתגלו בבתי חולים ובמעבדות על פני העולם: השיטות החדשות הננקטות כדי ללחום בהם: והטיפולים רבי העוצמה שהרפואה המודרנית מספקת ואשר למרות זאת אין בכוחם להדביר את הבעיה. הלילה ממהר לרדת מסיר את מעטה השתיקה והבושה שלעתים קרובות מדי אופף את ההתאבדות.
הוא מסייע לנו להבין את נפשו של המתאבד, להכיר טוב יותר את האדם הנתון בסכנה, ולקלוט את עומקה המטריד של תחושת האובדן הנוצרת אצל אלה הנשארים מאחור.
קיי רדפילד ג'יימסון היא מרצה לפסיכיאטריה בבית הספר האוניברסיטאי לרפואה, ג'ינס הופקינס. בנוסף לרב המכר נפש לא שקטה, כתבה יותר ממאה מאמרים מדעיים על הפרעות נפשיות, פסיכותרפיה והתאבדות.
הד"ר ג'יימסון קיבלה מספר רב של פרסים, לאומיים ובינלאומיים, על חיבורים מדעיים, וביניהם פרס הקרן האמריקאית למחקר למניעת התאבדות.