התאבד על ידי: דימום עקב יריית אקדח בחזה, אם כי יש הטוענים כי הוא נורה בטעות על ידי שני נערים במהלך טיול בשדה
למה: דיכאון, ביפולריות
למי כתב: לאחיו, תיאו
מילים אחרונות:
שלושה ימים לפני מותו השאיר פתק, בו כתב - "אני מסכן את חיי בשביל עבודתי וההיגיון שלי כשל בעקבות זה. זה בסדר, אבל אתה לא מהסוחרים שבאנשים ככל הידוע לי, ואתה עדיין יכול לבחור צד, אני חושב, ולנהוג באנושיות. אבל במה אתה בוחר?".
מילותיו האחרונות-אחרונות, לעומת זאת, נאמרו על ידו ככל הנראה בפונדק אליו חזר לאחר הירי, ושם מלמל
"ניסיתי להרוג את עצמי, העצבות תימשך לנצח".
מי היו האנשים שסירבו לקבל במתנה ציורים מוואן גוך?
ספר חדש חושף גילויים מרתקים על שנת האשפוז של הצייר הגאון, שבה גם חתך את אוזנו
ספר שראה אור באחרונה בבריטניה חושף מידע חדש ומרתק על תקופה סוערת בחייו הסוערים ממילא של וינסנט ואן גוך. ב"Starry Night: Van Gogh at the Asylum" ("ליל כוכבים: ואן גוך בבית החולים הפסיכיאטרי"), בוחן העיתונאי וחוקר האמנות מרטין ביילי את השנה שבילה הצייר הגאון והמיוסר במוסד לתשושי נפש בצרפת, בין מאי 1889 למאי 1890.
בין היתר, הוא מציע כי התקרית המפורסמת שבה חתך את אוזנו ושלח אותה למאהבת נבעה מכך שוואן גוך סבל מהזיות קוליות עזות; בוחן את העושר היצירתי של ואן גוך באותה תקופה; ומשרטט את אורח חייו במוסד.
לצורך כתיבת הספר התעמק ביילי בין השאר במכתביו של ואן גוך, ביומן שמעולם לא פורסם של אמן מקומי שהיה מיודד עמו, ובמסמכים ארכיונים נדירים מהמוסד, במנזר סן־פול דה־מוסול, שבסן־רמי־דה־פרובנס.
מהתיעוד שנוצר עולה כי ואן גוך היה צלול יחסית במשך שהותו בבית החולים, ומוקף באנשים שמצבם גרוע משמעותית משלו — את רובם זיהה ביילי לראשונה בשמם. הוא מפרט על הכומר שסבל ככל הנראה מדמנציה, אדם עם מה שנדמה כפיגור שכלי שחי במוסד יותר מ–45 שנה, ואיש נוסף, שעליו כתב ואן גוך כי הוא "שובר כל דבר שנקרה בדרכו וצועק כל היום".
ואולם, גם הוא סבל ממשברים נפשיים חריפים בזמן שהותו: כך למשל ניסה להרעיל את עצמו באמצעות צבעיו וסבל מפראנויה..
כמו רבים אחרים, גם ביילי ניסה להסביר במונחים עכשוויים מאיזו מחלה סבל ואן גוך בדיוק, והעריך כי מדובר בהפרעה דו־קוטבית.
זו היתה תקופה פורייה במיוחד בשביל ואן גוך, וכ–150 ציורים שצייר בשנה הזאת שרדו, בהם כמה מיצירותיו המוכרות והחשובות ביותר, בהן גם "ליל כוכבים" המפורסם. הוא צייר את הנופים מחלון חדרו, פורטרטים עצמיים, וגם את צוות בית החולים — ביילי זיהה את הגנן שצייר ואן גוך ב–1889 כעובד המוסד ששמו ז'אן בארל.
עוד מתברר בספר, כי ואן גוך הציע לתרום כמה מיצירותיו לנזירות הקתוליות במנזר שניהל את בית החולים, אך אלה — כמו גם הרופא של ואן גוך, שהיה חביב עליו מאוד — חשבו שעבודותיו מטרידות מדי וסירבו להצעה.
הוא אושפז וטופל במשך השנים האחרונות לחייו במחלקות לבריאות הנפש, אך לא ידועה אבחנה ברורה למצבו הנפשי.
ואן גוך חווה תקופות של פריון יצירתי ויצר עבודות ללא הרף, ועם זאת העיד על עצמו במכתביו על הסבל אותו הוא עובר ודכאונו התמשך, הוא התנהג בהתנהגות לא הולמת, שתה לשוכרה, רב רבות עם הסובבים אותו, וסיים את חייו בהתאבדות בייריה.
ניכר שחווה דיכאון, ושלעיתים חווה עילוי נפשי – אנסה למצוא את ההבחנה המתאימה לו.
" ...הנה, ברגע שחזרתי לכאן נכנסתי שוב לעבודה, למרות שהמכחול החליק כמעט מבין אצבעותי, אך ידעתי בדיוק מה אני רוצה והספקתי לצייר מאז שלושה בדים גדולים. אלה משטחים של חיטה תחת שמים סוערים, ולא הצטרכתי לצאת מעורי על מנת להביע עצב ובדידות קיצונית"
(מתוך הספר"מכתבים לתיאו"/וינסנט ואן גוך,הוצאת שוקן ירושלים, 1992, עמ' 258).
בעיניי ואן גוך סבל מהפרעת מצב רוח דו קוטבית, ניתן לראות בחייו תקופות מאניות – המאופיינות ברגשות עזים ולא מציאותיים של התרגשות ואופוריה- אצל ואן גוך זה מורגש בהתייחסות שלו לצבעים וביצירה האינטנסיבית. גם תקופות קשות של סבל ודכאון הכרוך בהרגשות של עצב וייאוש יוצאי דופן, ניתן לראות אצל ואן גוך- רצונו להתבודד ולהתאבד.
מאחר ולא ידוע על הזיות ואירועים מאניים ברורים שמהם סבל- אני מניחה שהאירועים המאניים שמהם סבל יוגדרו בצורה נכונה יותר כאירועי היפומאניה.
ואן גוך לא מתאים לעניות דעתי להיכלל כסובל מציקלותימיה מאחר בעברו מספר אירועים חריפים – כאשר בציקלותימיה יש צורך שהתקופות השונות של מצב הרוח יהיו מתונות יחסית,
אצל ואן גוך – ידוע לנו על חתיכת האוזן כדוגמא אשר בולטת בחריפותה ושתיית הצבעים, איומיו בסכין על גוגן- כהתרחשויות מוקצנות.
באם הוא לא מתאים לציקלותימיה אך כן בעל אירועים מאניים – היפומאניה יכולה להיות אבחנה תואמת לתקופות בחייו.
הגיל בו ואן גוך חווה את הרגשות העזים עליו הוא מדווח במכתביו, והגיל בו הוא תורם את כל כספו ורכושו ללא הגיון (שהרי מיד אח"כ הפך לתלוי באחיו מבחינה חומרית), הינו בטווח הגילאים להתפרצות מאנית.
כמו כן, ניכר ממכתביו שהתייחסותו לצבעים יכולה להיות נובעת מהפרעה בתפיסה החושית.
מספר הציורים אותו הוא מצייר בתקופות מסוימות– מדגישה את פרץ היצירתיות שלו, הנתינה של רכושו ורוח ההתנדבות שלו להטפת דת ועוד מעידים על התרוממות הרוח שלו לפרקים והרעיון של פתיחת מוסד מעבר לאמנים – כאשר הוא נטול כל – ואין הוא מצליח ליצור קשרים חברתיים עמוקים דיים - גם רעיון זה נראה רעיון מופרך בהשפעת אירוע מאני.
לא ידוע לנו על הזיות ומחשבות שווא. ועל כן יש להניח שלא סבל סימפטומיים פסיכוטיים.
במאמר של פיטר ד. קרמר, הסוקר את הקשר בין יצירתיות לדכאון נאמר:
"אחרים התעלמו מהעובדה שוואן גוך היה באמת חולה. הם התייחסו להפרעת מצב רוח כמנה גדושה במיוחד של מזג אמנותי, ומכאן שכל שימוש בתרופות נגד דיכאון הוא בסופו של דבר קוסמטי, כעין עיצוב מחדש של האישיות לצורה קבילה יותר מבחינה חברתית. מבחינתם, דיכאון הוא פחות ממחלה."
ועל ואן גוך שידוע כשתיין אלכוהול, בהמשך המאמר :
"מחקרים עדכניים מצאו כי ייתכן שלהפרעה דו-קוטבית יש ייצוג יתר בתחום האמנות (ואן גוך מאובחן לעתים כמי שסבל דווקא מדו-קוטביות, או מאניה דיפרסיה, ולא מדיכאון). אבל קיימת אפשרות שמאניה ובת-דודתה המתונה היפומאניה מזינות יצרנות בתחומים רבים, לא רק באמנות."
במקום אחר:
"האם מאניה יכולה לגרום לכאלו מקרים של יצירתיות (מי יודע אם ון גוך היה מסוגל ליצור את האמנות שלו אם לא היה מאני), מדוע אנחנו מטפלים במאניה בכלל? מדוע למנוע מאדם את היכולת להיות יצירתי? האם אנחנו לא צריכים לסלוח לו על הדברים ”הרעים“ שעשה בגלל המאניה, ולתת לו את האפשרות להדהים את העולם."
ובכן קשה לי לענות על השאלה שהצבתי כי הרי מי שסובל מהתקפי מאניה יעיד שגם מצבים אלו כורכים סביב עצמם ייסורים רבים- לכן אניח לשאלה זו להשאר ללא תשובה.
"עם הזמן התחלתי להרהר בסוגיית ואן גוך באור שונה. איזו מין אמנות תהיה מרגשת או בעלת משמעות בחברה נטולת דיכאון? תעוזה והומור עשויים לזכות בהערכה רבה יותר. או שלא. חברה שתוכל להבטיח את חסינות המוח והנפש אולי תעדיף אמנות וספרות אופראיות. עולם ללא דיכאון יהיה מקום בטוח לטיפוסים נוירוטים במיוחד, אותם וירטואוזים של אמפתיה, קופצי הבאנג'י הרגשיים. הוא יהיה מקום בטוח בעבור ואן גוך."
ב1910, מבקר אמנות בשם רוג'ר פריי טבע מונח חדש באמנות : "הפוסט –אמפרסיוניסטים"
הפוסט אימפרסיוניסטים ראו באמנות פתח לביטוי רגשות.
בעוד שבאימפרסיוניסם חקרו בעיקר את האור בציור, הפוסט אימפרסיוניסטים הדגישו את הצבעים, דרך הנחתם על הבד, הקומפוזיציות והצורות ובכך היוו את התחלתו של הזרם האקספרסיבי שבא אחריהם.
ואן גוך השתייך לזרם הפוסט אמפרסיוניסטי ולעיתים משייכים אותו גם לזרם האקספרסיבי שכן ציורים רבים שלו משקפים את מצב רוחו- משיכות המכחול המהירות ומלאות החומר, הצבעים אותם הוא בוחר, נושאי הציור והקומפוזיציות.
אין ספק, שלואן גוך השפעה רבה על אמנים יוצרים שכן כיום לומדים עליו בכל בית ספר לאמנות – ויצירותיו שוות מיליונים.
לסיכום,
ואן גוך האגדי שזכה למעט מאד אושר ומנוחה בחייו, היה יכול כיום להתגאות בפועלו שלא הניב לו שכר ויוקרה בחייו.
על אף מצב רוחו ההפכפכך והסורר, ריביו עם חבריו ומעשיו שנראו מוזרים לרבים מסביבתו, כל אלו היוו דרך אל יצירתו המתפתחת אשר ללא ספק השאירה את חותמתה על עולמנו כיום לאחר יותר ממאה שנים.
וינסנט ואן גוך: מסתורי מצבו הרפואי בכלל והפסיכיאטרי בפרט
וינסנט ואן גוך (1853-1890) הוא אחת הדמויות המרשימות ביותר מבין אלה שכישרונותיהם היצירתיים והערעור במצבם הבריאותי השתלבו בהם; המיוחד במצבו הרפואי הוא הקושי העצום לקבוע את אבחנתו.
וינסנט ואן גוך נולד ב-30 למרץ 1853 באגף הכנסייה השמור לכמרים, שבזונדרט, עיירה קטנה בדרום הולנד. שנה בדיוק לפני כן נולד להוריו בנם הראשון, שבא לעולם ללא רוח חיים. הוא קיבל את השם וינסנט. יש המבקשים לפענח את אופיו הקשה ואת חייו המעורערים של ואן גוך כקשורים, חלקית לפחות, להיוולדו כממלא מקום אחיו "הבכור" – הוינסנט הראשון ולאבלם של הוריו.
אביו של ואן גוך, כומר פרוטסטנטי, תואר כאדם חמור סבר ונוטה להרהורים, חסר סבלנות כלפי אלו מילדיו שהעמידו בפניו קשיים.
וינסנט ("השני") מתואר כילד מצוברח, עקשן ומרגיז (5, ע' 519), מתוסכל ובלתי מובן, שאיש לא העריך את נטיותיו האומנותיות*. בסביבות גיל 9 הוא צייר את ציוריו הראשונים. כשהיה בן 11 נשלח ללמוד בעיר Zevenbergen, שם התגורר בפנימיית בית הספר. כעבור 5 שנים, בגיל 16, בעזרת דודו ששמו היה וינסנט גם כן, התקבל לעבוד בשלוחת האג של החברה הגדולה ""Goupil & Cie לסחר ביצירות אומנות. לתקופה זו בחייו של וינסנט הצעיר היבטים חיוביים ושליליים גם יחד. מעצם טבעה קרבה אותו המשרה במידה רבה לעולם האומנות, ושהייותו בהאג זימנה לו ביקורים רבים במוזיאונים של העיר; בה בעת, נחשפו קשיים באופיו ובהתנהגותו. מגעיו עם הסובבים היו בלתי נעימים, מביכים ונטולי רסן. מבחינה עסקית נתגלה ואן גוך כגורם נזקים של ממש. כך, למשל, מספרים שלא היסס להביע את דעתו השליליות לגבי עבודות אומנות מסוימות אותן היה מצופה לשבח כדי שיירכשו על ידי הלקוחות. כעבור כארבע שנות עבודה בסניף של האג, הוא הועבר לסניף החברה בלונדון, שם נשאר במשך שנה עד שהועבר לסניף החברה בפריס ומשם, לאחר מספר חודשים, הועבר שוב ללונדון.
חיי האהבה של ואן גוך כוללים היכרויות ופרשיות, בהן נדחה על הסף, מלבד פעם אחת. בהיותו בן 20, עת שעבד בסניף הלונדוני של ""Goupil & Cie, התאהב ב Eugenie, בתה של בעלת הפנסיון בו התגורר. יש המספרים שבאותה התקופה בערך היה מאוהב ב ,Caroline Haanebeek מכרת משפחה. הפרטים המצויים בספרות לגבי קשריו עם שתי נשים אלה אינם ידועים בוודאות. מה שודאי לגמרי הוא העובדה שהוא נדחה על ידי שתיהן.
בהיותו בן 23, פוטר מעבודתו ב "Goupil & Cie"בשל "חוסר מוטיבציה וחוסר התאמה לתפקיד". כ-3 שנים קודם לכן (בסביבות גיל 20) החל לגלות עניין בדת. עניין זה נמשך גם בשנות עבודתו בלונדון ותרם לפיטוריו. בגיל 24, לאחר כמה חודשים בהם עבד כעוזר הוראה במחוז קטן באנגליה, עבר לאמסטרדם; ושם התחיל בלימודי דת. כשנה לאחר מכן נטש את לימודי הדת ועבר לחיות באזור המכרות העני בורינחה – Borinage שבבלגיה.
תקופת בורינחה – Borinage, התמסרותו לדת; הפנייה לאומנות
בינואר 1878, כשהיה בן 25, התקבל ואן גוך כמטיף זמני בבורינחה, שתושביה התפרנסו בקושי מעבודתם ככורי פחם. ציורו המפורסם "אוכלי הבולבוסים" (שצויר ב-1885) משקף בצבעים אפלים וקודרים את אנשי הכפר ואת אומללותם. במקביל לתפקידו כאיש דת הוא התמסר להם מעל ומעבר. הוא וויתר למענם על מזונו ועל בגדיו וחי בתנאיי עוני מחרידים. התנהגותו ומנהגיו אשר לא נשאו חן בעיני אנשי הכנסייה, הובילה כעבור כשישה חודשים לפיטוריו. ואן גוך, שרחמיו כלפי תושבי הכפר, מילאו עדיין את ליבו, המשיך לשאת דרשות ללא תשלום. דיכאון כבד אפיין את מצבו הנפשי. ב-1879, כשהיה בן 26, נטו בני משפחתו המודאגים ואביו בפרט, לאשפז אותו במוסד הפסיכיאטרי ב-Geel – עיר במחוז אנטוורפן בבלגיה. למרות הכול וכנגד כל הציפיות, המשיך וינסנט בעיסוקו כמטיף ובעזרתו לעניים ואומללים, הפעם ב-Cuesmes כפר בלגי נוסף. אבל במהלך שהותו בו, החלה מסירותו הדתית לדעוך ועניינו בציור התחדש. באחד מימי חודש מרץ 1880 החליט להגיע רגלית לכפר, שהיה מרוחק כ-80 ק"מ ממקום מגוריו, על מנת לפגוש את הצייר הצרפתי Jules Bretonי(1827-1906), אך פחד ורתיעה של הרגע האחרון, גרמו לו לבטל את המסע. בסביבות חודש אוגוסט 1880, בעידוד אחיו תיאו ולאחר שנכשל שוב ושוב במקומות עבודה שונים ובקורסים למיניהם, החליט וינסנט להתמסר ברצינות להיותו אומן. לשם כך נסע באוקטובר 1880 לבריסל.
בשלב זה של המאמר, וגם אם זה לא יראה 100% קוהרנטי, ראוי להתייחס לתיאו ואן גוך, אחיו של וינסנט, שהיה צעיר ממנו בארבע שנים ועסק בסחר של יצירות אומנות. תיאו תמך באחיו כספית ורגשית לאורך שנים, במסירות רבה ובהתמדה, במיוחד לאחר פנייתו של וינסנט לאומנות ועד יומו האחרון. עיקר המידע על חייו של וינסנט ועל הפרעותיו ידועים בזכות התכתבותו עם אחיו תיאו. מספר מכתביו של וינסנט אל תיאו הוא 874, בהם מעל 850,000 מילים (6), שעל פי מספר מקורות כלולים ב-1809 עמודים (7). הם פורסמו לראשונה בינואר 1914 על ידי Jo van Gogh-Bonger, אלמנתו של תיאו. המהדורות השונות, שיצאו לאור במהלך השנים, כוללות 3 ולפעמים 4 כרכים.
תקופת בריסל הקצרה
נקודת מפנה בחייו של וינסנט אירעה בהיותו בן 27, כאשר, כמוזכר לעיל, הגיע לבריסל. בנובמבר 1880 הוא התקבל לאקדמיה והחל את לימודיו, שכללו אנטומיה ופרספקטיבה, אך בראשית חודש דצמבר של אותה שנה הוא נטש אותם ושב להתגורר עם הוריו.
עת מגוריו עם הוריו בעיר Etten
השנה 1881. וינסנט בן ה-28 התגורר עם הוריו בעיר Etten שבאזור המרכזי-מזרחי של הולנד כשהתאהב -Cornelia Adriana Vos-Striker (המכונה ביום יום Kee – קי). קורנליה הייתה בת דודתו מצד אימו, מבוגרת ממנו ב-7 שנים, אלמנה טרייה ואם לילד בן 8. סיכוייו לכבוש את ליבה נראו אפסיים. היא דחתה את חיזוריו על הסף. "אף פעם – אף פעם", במילים אלה חזרה בת דודתו על סירובה להימצא בקרבתו. כצפוי ובדומה לפעמים קודמות בחייו, היותו דחוי על-ידי נשים מלאה את וינסנט תחושת עליבות. על רקע זה, החמיר הקשר בינו לבין אביו. וויכוחים וחיכוכים סוערים הרעילו את יחסיהם ונוכחותם באותו הבית נעשה קשה מנשוא.
נראה היה שההצלה תגיע מכיוון המשפחה בהאג, שם התגורר הצייר הנודע אנטון מוב Anton Mauve (1838-1888), שהיה נשוי לבת דודתו של וינסנט ושבו הוא קיווה להיעזר.
ההעברה להאג, הקשר עם אנטון מוב, וסיפור יחסיו הזוגיים הראשוניים והיחידים שבחייו
בתחילה הייתה גישתו של מוב אדיבה ומעודדת מאוד כלפי ואן גוך. הוא השאיל לו ציוד, עזר לו להקים סטודיו וסייע לו לקשרים עם מוסדות ואנשי אומנות. וינסנט נהנה מקרבתו של מוב, שהייתה עבורו כחלום יפה שיימשך לנצח. אלא שתוך זמן קצר נחשף מוב להתפרצויותיו המפחידות של בן חסותו. הניתוק ביניהם היה בלתי נמנע.
ב-1882, כשהיה בן 29, הכיר ואן גוך (שנשאר בהאג) את קלסינה מריה הורניק Clasina Maria Hoornik, הידועה גם בשמה סיין Sien. סיין הייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים. בעת שהכירו היא הייתה בהיריון, אם לילד בן 5 והתקיימה מזנות. זמן מה לאחר מכן, ביוני 1882, אושפז ואן גוך בגלל גונוריאה, בה נדבק קרוב לוודאי מסיין. בשלב מסוים של הקשר הוא שקל להציע לה נישואין. הם עברו להתגורר יחד למרות התנגדות משפחתו לקשר, ובמשך יותר משנה שימשו לו סיין וילדיה כמודלים עבור ציוריו. לבסוף, רק הלחץ הבלתי מתפשר של אחיו תיאו הצליח להפריד בין השניים.
וינסנט עוזב את האג; הוא ממשיך לנוע ממקום אחד למשנהו ותוך כדי כך חווה סיפור אהבה חדש
ב-1883, לאחר שנפרד מסיין*, עבר ואן גוך לצייר במחוז דרנטה Drenthe שבצפון הולנד. בהיותו שם צייר ציורי נוף עגומים ודמויות איכרים עובדי אדמה. לקראת סוף השנה עבר לעיר נויינן Nuenen, שם התגורר עם הוריו. סטודיו קטן אפשר לו להמשיך ביצירותיו. באוגוסט 1884, כשהיה בן 31, הוא התאהב בבת של שכיני הוריו, שהייתה מבוגרת ממנו ביותר מעשר שנים. שמה היה מרגוט בגמן Margot Begemann. מבין כל הנשים שהכיר, הייתה מרגוט היחידה שהחזירה לו אהבה. וינסנט ומרגוט תכננו להינשא אך במהרה הפך אושרם לסיוט שכן משפחותיהם התנגדו לכך בתוקף. מרגוט ניסתה להרעיל את עצמה. וינסנט התמסר להבראתה. היא הבריאה אך השניים נפרדו. על אף התנסותו הקשה בפרשה זו והערעור הנפשי שבעקבותיה, המשיך ואן גוך בעבודתו האומנותית.
באותם הימים הוא נתמך במכר ששמו היה אנטון קרסמאקרס ,Anton Kerssemakers מעבד עורות בעיסוקו וחובב אומנות מושבע. במהלך שהותו בנויינן Nuenen היה קרסמאקרס לא רק חברו של ואן גוך אלא גם תלמידו.
ב-1885 עזב ואן גוך את נויינן. אחרי מות אביו במרץ 1885, הוא המשיך ליצור. יש המעריכים את תקופתו זו כפורייה ביותר. בין היתר יצר אז את "אוכלי הבולבוסים", שההשראה לציורה באה מתקופת שהייתו בבורינחה Borrinage כשחי כמטיף דת בקרב כורי הפחם העניים (סופר בע' 3). מנויינן עבר ואן גוך לאנטוורפן.
*סיין, שנעשתה לתופרת, נישאה ב-1901. ב 12 לנובמבר 1904 כשהייתה בת 54, התאבדה בטביעה.
"תקופת אנטוורפן", הוא שמה המוכר בספרות של אחת התקופות הסוערות והדרמטיות בחייו של ואן גוך. הוא הגיע לאנטוורפן בסוף חודש נובמבר 1885 (בן 32). כעבור חודשיים התקבל למגמת הציור של מודלים חיים ושל עיטורים באקדמיה של העיר. הוא היה פעיל מאוד אך גם לא פחות מוזר. להלן אחד מתיאורי מארק טראלבו* את דמותו:
"יום אחד נכנס כמו פיל בחנות חרסינה, והתחיל לפזר על הרצפה גליל עבודות שהחזיק בידו – שיטה מאוד יוצאת דופן, אם כי ידועה בין אומנים כאמצעי להצגת עבודות מול עיני אנשי מקצוע ... כול הנוכחים הצטופפו ונדחקו סביב האיש ההולנדי שרק הגיע, ואשר נראה היה יותר כמוכר שעווניות נודד, מגלגל ופורש... מאשר כאומן, מבלי שדמותו תוכל להזכיר את האומן, שהיה כבר ידוע בזכות אפיזודת נויינן Neunen עם ציורו "אוכלי הבולבוסים", המוערך בכל העולם. רוב הנוכחים הגיבו בצחוק".
קטע נוסף של טראלבו מתאר תקרית טרגי-קומית, כואבת יותר מאשר משעשעת, שאירעה אף היא בימי לימודיו של ואן גוך באקדמיה של אנטוורפן. הפעם היה הדבר קשור לונוס ממילו: "יום אחד, בכיתת הציור של האקדמיה של אנטוורפן, נתנו לסטודנטים להעתיק פסלון של ונוס ממילו. ואן גוך, שהיה הלום על ידי אחד מאפיוניו הבולטים של המודל, הדגיש חזק את רוחבם והפך את ונוס לקורבן של כיעור ... האלה היוונית היפהפייה הפכה למטרונה פלמית חסונה. בראה את ציורו, החל המורה לקרוע אותו בתנועות איפרונו הזועמות, ותוך כדי כך הזכיר לתלמידיו המזועזעים את קדושת האומנות שאין לחללה".
תקופת פריס והמעבר לארל Arles
לקראת סוף 1886 (בן 33), אחרי עזיבתו את אנטוורפן, עבר ואן גוך להתגורר בפריס עם אחיו תיאו, שם התחיל ללמוד אצל הצייר הצרפתי פרננד קורמוןCormon Fernand. בתקופה זו הכיר רבים מטובי הציירים דאז, ביניהם אנרי דה טולוז לוטרק, קלוד מונה, פייר רנואר, קאמי פיסארו, אדגר דגה, ג'ורג' סרה ואת פול גוגן אתו יתפתח קשר מיוחד, יותר לרע מאשר לטוב. שנת 1888 היוותה נקודה משמעותית ביותר בחיי ואן גוך. בפברואר של אותה השנה הוא עזב את פריס למען ארל – ,Arles עיר בחבל פרובנס שבדרום צרפת. בעידודו של אחיו תיאו, תוכננה הגעתו של גוגין לארל, אשר אמור היה להיות לו חבר ושותף להקמת "מושבת אומנים". על אף תקוות נלהבות אלה, העברתו לארל הייתה קשה עבורו ובריאותו התערערה מאוד.
אם עד פה, יכולנו להתרשם בעיקר מאישיותו של ואן גוך, מכאן ואלך נוכל לתת את הדעת להפרעותיו, הרפואיות ו/או הנפשיות. על פי מקורות מסוימים, אובחן ואן גוך במעל 100 אבחנות, אם כי וילפרד נילס ארנולד Wilfred Niels Arnold, מחברו של מאמר יסודי ביותר מ-2004, "פגש לא יותר מ-30 הצעות רציניות בלבד" (7, ע' 23). עיקרן יובא בפרק "אבחנות שנקבעו לאורך השנים עבור הפרעתו (או הפרעותיו") של ואן גןך", בע' 8-9 שבמאמר זה.
להלן קטע מתוך מכתב ששלח וינסנט לתיאו באחד מימיו הראשונים בארל: "עם עזיבתי את פריס הייתי בטוח שאני סובל משבץ. זה די פגע בי כאשר הפסקתי לשתות ולעשן כל כך הרבה, ובמקום זה התחלתי לחשוב על איך לסלק את המחשבות מראשי. אלוהים אדירים, איזה ייאוש ואיזו עייפות קשה חוויתי .... אם הסערה המגיעה רמה מדי, אני לוקח כוס נוספת כדי להמם עת עצמי...." (8). ב"לשתות" שבקטע זה מדובר בשתייה כוהלית מסוגים שונים, אבל משמעות מיוחדת מבחינת בריאותו של ואן גוך יוחסה לאבסינת. זהו משקה חריף, הכולל אחוז גבוה של אתנול. החומר הפעיל בו הוא תויון .thujone במשך שנים הוא נחשב כגורם להתקפים אפילפטיים, עירור יתר והזיות. הרעילות העצבית שבו נחשבת היום כשונה מאדם לאדם ותלויה במינון ובגורמים הסביבתיים. במכתב נוסף שוינסנט שלח
*רוב הפרטים המובאים בקטע זה לקוחים מהדיסרטציה של ד"ר מארק טראלבו Dr Mark Tralbaut "וינסנט ואן גוך בתקופת אנטוורפן שלו", שפורסמה ב 1948 באמסטרדם. טראלבו היה ביוגרף בעל שם.
לתיאו באותה תקופה, הוא כתב: "אני לא מסוגל לתאר בדיוק מה קורה אתי; התקפות זוועתיות של חרדה, הנראות נטולות כל סיבה או תחושות של ריקנות ועייפות בראשי... ולפעמים התקפי מלנכוליה וחרטות נוראיות" (8).
לראשונה בתקופת ארל קיבל מצבו הנפשי של ואן גוך ממדים פסיכוטיים, בהם נטה להתקפי זעם ולאלימות. הוא איבד כל עירור מיני. לעיתים קרובות התלונן על תחושת עילפון וסבל מ"הספקת דם חלשה ומכאבי בטן". על תלונות הקשורות למערכת העיכול ולפחות התקף אחד של עצירות קשה שתבע התערבות רפואית, ניתן לנו לדעת ממכתביו לתיאו (7, ע' 25). אבל עם חלוף החורף הקשה שלאחר הגעתו לארל, החלה מגמת פריחה ביצירתו. נופים ודיוקנים שצייר בתקופת ארל, הפכו למפורסמים; ביניהם: סדרת "החמניות", "מרפסת בית הקפה בלילה", "חדר שינה בארל", ו"הכרם האדום" – התמונה היחידה שמכר בחייו. תיאו האמין בגאוניות אחיו.
כמתוכנן, באוקטובר 1888 הגיע גוגן לארל. השניים התגוררו ביחד ב"בית הצהוב". זהו גם שמה של יצירה ידועה שצייר ואן גוך באותם הימים. מכאן ועד לסיפור חיתוך אוזנו המפורסם עברו לא יותר מחודשיים. היחסים בין שני האומנים, שנראו אידיליים בראשיתם, יהפכו לעכורים ביותר, ויובילו בסופו של דבר לניתוק בלתי נמנע.
בחודש דצמבר שלאחר הגיעו של גוגן לארל, ואן גוך היה תשוש. הוא שתה לעיתים קרובות, היה מעורער מאוד ופחד שגוגן ינטוש אותו. ב-23 בחודש, במהלך מריבה שפרצה בין השניים, התקיף וינסנט את גוגן עם תער, איבד לגמרי את שיפוטו וחתך את תנוך אוזנו הימנית*. הוא עטף אותו בחתיכת נייר עיתון ומסר אותו לרחלRachel , זונה שהכיר מבית הבושת המקומי, וביקש ממנה לשמור עליו; כך תוארה התקרית במשך שנים רבות, אולם יש הטוענים שפציעת אוזנו נגרמה על ידי גוגן ושואן גוך החליט לחפות עליו כדי למנוע את מעצרו. לגבי הזונה "רחל": שמה האמיתי, כפי שנתגלה כ-130 שנה לאחר התקרית, היה Gabrielle Berlatier. היא הייתה בת 18, בתו של חקלאי מכפר לא מרוחק מארל. זמן מה לפני הגעתה לבית הבושת ננשכה על ידי כלב חולה בכלבת ונדבקה במחלה. על מנת להציל את חייה נדרש סכום כסף שלא עמד לרשות משפחתה. בהוראתו של אביה "לבחור בכל עבודה אפשרית", היא החלה לעבוד כעלמה משרתת בבית הבושת של ארל. בשל היותה בת 18 בלבד, לא נדרשה לעבוד כזונה**. שוטר אשר זומן לבית הבושת לחקירת התקרית, הוביל את ואן גוך לאשפוז בבית החולים של ארל. ד"ר פליקס ריי Felix Rey, רופא פנימאי בן 23, שטיפל בו בנאמנות, אבחן את הפרעתו כ"סוג של אפילפסיה" ובהתאם למקובל בזמנו, טיפל בו בפוטסיום ברומיד. אבחנה נוספת שנקבעה עבורו בימי אשפוזו בארל הייתה "מאניה חריפה עם דליריום כללי "Acute Mania with Generalized Delirium" (9). בזמן אשפוזו הוגבל שימושו של ואן גוך באבסינת. אחרי שחרורו (במצב טוב), הוא לקה בשתי אפיזודות פסיכוטיות נוספות ועבר שני אשפוזים נוספים. חשוב לציין שהפרעותיו הפסיכוטיות אלה כפי שרוב הפסיכוזות בהן לקה לאחר מכן, היו ללא יוצא מן הכלל כמעט, קצרות טווח ושהרמיסיות שביניהן היו "נקיות" מסימנים פסיכוטיים. הטריגרים המדווחים היו: עבודת פרך, תזונה לקויה, צום, שתייה כוהלית ובעיקר אבסינת, ואולי חשיפה מופרזת לשמש; מוזכרת בספרות גם נטייה לאכילת קמפור וטרפנוידים trepenoids אחרים - תופעה המוכרת לנו בשם "פיקה" או "אכילה זרה", חומרים נגישים למשתמשים בצבעי ציור. התסמינים כללו הזיות שמיעה וראייה לפרקים קצרים, לעתים חום ולפחות בפעם אחת אפאזיה. ההתאוששות התפקודית שלאחר ההתקפים הייתה מהירה.
דמותו יוצאת הדופן ומצבו הנפשי של ואן גוך גרמו לגישה לעגנית ומשפילה מצד תושבים שנתקלו בו, ומצד בני הנוער בפרט. בתחילת שנת 1889 הוא היה שרוי בדיכאון. כך מניחים על סמך העובדה שבמהלך חודשיים צייר לא יותר מ-3 ציורים.
*על פי דיווחים מסוימים מה שנחתך מאוזנו היה הרבה יותר מתנוך מלבד.
**פרטים לגבי זהותה של רחל ניתן למצוא בספרה של Bernadette Murphy, ,"Van Gogh's Ear: The true Story" שפורסם במקור ביולי 2016.
האשפוז באסיילום "סן-רמי"
במאי 1889 וינסנט אשפז את עצמו בבית המחסה – אסיילום שבסן רמי דה פרובנס Saint Remy de Provence, הקרובה יחסית לארל. במהלך שהותו בו, שארכה כשנה, הוא לקה בשלוש אפיזודות פסיכוטיות קצרות, שלוו באמנזיה בולטת. הן פסקו עם הפסקת השימוש באבסינת. חברים ותיקים, "רחל" (מבית הבושת בארל, ששמה היה בעצם ,(Gabrielle Berlatier וכמובן תיאו אחיו, ביקרוהו לעיתים קרובות. לאורך כל תקופת אשפוזו בסן רמי העמיד בית החולים לרשותו תנאים שאפשרו לו לצייר. התוצאה הייתה 300 יצירות אומנות, ביניהן מספר עבודות בעלות תוכן דתי, ותמונותיו הנודעות "אירוסים" ו"ליל הכוכבים". אחד מציוריו מאותם הימים נמכר בשנת 2000 במכירת פומבית תמורת 2.1 מיליון ליש"ט.
ד"ר פיירון Peyron, מנהל האסיילום של סן רמי, דבק באבחנה של "אפילפסיה" אותה קבע עוד מקודם ד"ר פליקס ריי מביה"ח בארל; אלא שבאופן בלתי מובן, הטיפול בפוטסיום ברומיד שעזר בזמנו לריפויה, לא צלח הפעם.
הפסיכוזה האחרונה של ואן גוך, היחידה שארכה יותר מהאפיזודות האחרות, נמשכה כחודשיים - מפברואר עד אפריל 1890. היא התאפיינה בהזיות נוראיות ובאגיטציה קשה. בשלב זה הוחלט שוינסנט יעבור להתגורר בקרבתו של תיאו ויטופל על ידי ד"ר פול גאשה Paul Gachet, רופאם של אומנים רבים, שהומלץ בחום על ידי תיאו.
אובר סור אואז Overs sur Oise והסוף
במאי 1890, כשהיה בן 37 וחודשיים, עבר ואן גוך לאובר סור אואז Auvers sur Oise, כפר קטן וציורי במרחק של כ- 30 ק"מ צפונית לפריס. המעבר מילא אותו באנרגיות חיוביות לאין שיעור. בחודשיים בהם שהה שם, והאחרונים בחייו, יצר 80 יצירות. חייו היו בשליטה: ללא אבסינת או שתייה כוהלית אחרת וללא הזנחה מבחינת תזונה ושינה. הוא הבריא לחלוטין. לא מעט מזמנו נהג לבלות עם תיאו, רעייתו ובנם התינוק. נראה היה שסוף סוף הוא בריא ומאושר.
במקביל חלה ירידה במעמדו הכלכלי של תיאו, כשהוא גם מוטרד ממצבו הבריאותי של בנו הקטן. בתחילת חודש יולי, כאשר ביקר את אחיו, הרגיש וינסנט בקשייו ובמצוקתו, אך ניסה בכל זאת להמשיך ליצור. ניסיונו לשמור על בריאותו כשל. הוא נמלא רגשי אשמה לגבי הנזק שגרם לאחיו לאורך השנים ואלה כרסמו בנשמתו. ב-27 ביולי 1890, בעת שהלך בשדות, ירה בעצמו בחזהו; כך משתמע מן הגרסה המוכרת לנו לאורך שנים. הוא הצליח לשוב לבדו לפונדק בו התגורר. הרופא שהובהל לעזרה לא הצליח לשלוף את הקליע מחזהו של וינסנט. שרוע במיטה, כשהוא מעשן את מקטרתו, הוא נפטר כעבור יומיים. רגעי חייו האחרונים חלפו כשה תיאו היה צמוד אליו ואחז את ראשו בידיו. מבין מילותיו האחרונות של וינסנט היו: "הייתי רוצה להיות מסוגל לחלוף כך מן העולם"*.
בספר מ-2011, העוסק בחייו של וינסנט ואן גוך, מובאת השערה אחרת לגבי הגורם למותו (10): פרחח מקומי, נער בשם Rene Secretan, שנהג ללבוש בגדי בוקר, הוא שירה בואן גוך. נער זה וחבריו, אשר כרבים אחרים ראו בואן גוך טיפוס משונה ותימהוני, נהגו להציק לו. אם אכן גרסה זאת אמיתית, לא ניתן לקבוע אם הירייה בוצעה בשוגג או בכוונה. כלי הירי לא נמצא מעולם. קיימת הנחה שהוחבא או נזרק כדי שלא יאותר. על כל פנים, הדרך הארוכה שואן גוך עשה ממקום פציעתו עד למקום מגוריו, אינה תואמת את גרסת ההתאבדות.
מצבו הבריאותי של תיאו, אשר הוגדר לאורך מספר שנים כנוירו-סיפיליס, החמיר לאחר מותו של וינסנט. האבחנה שנרשמה בבית החולים בו נפטר, הייתה"Dementia Paralytica Caused by Heredity, Chronic Disease Overwork and Sadness" (11).
*מתוך מכתבו של תיאו אל רעייתו יוהנה, כפי שהיא דיווחה בדצמבר 1913 באירוע שהתקיים לזכרו של וינסנט.
כמה פרטים חשובים על משפחתו של וינסנט ואן גוך
אמו נפטרה בגיל 88 מבלי שנתגלו אצלה סימני חולי משמעותיים במהלך חייה. אביו, שסבל מיתר לחץ דם, נפטר בגיל 63 משבץ. רוב שנות חייו היה מצב בריאותו חלש. לימודיו הכנסייתיים נפסקו עקב מחלה קשה. תיאו, אחיו של וינסנט, חלה בגיל 19, אבל הידע הדל הקיים לגבי מחלתו זו, אינו מאפשר קביעת אבחנה. בהתכתבותם החליפו תיאו ווינסנט דעות ביניהם לגבי ה-"nervous problems" שלהם. בהיותו בן 29, סבל תיאו מתופעות קשות מסוג זה עד שלא היה מסוגל לנוע. קשה לדעת במדויק אם המושג ""nervous התכוון לתופעות "פסיכיאטריות", "נוירולוגיות" או לשתיהן. בהלוויתו של וינסנט הוא היה במצב בריאותי מתקבל על הדעת. חודשיים לאחר מכן, החל לסבול מכאבי רגליים ומהזיות שעל פי רופאיו התפתחו כתגובה לתרופה בלתי מזוהה שהותוותה לו נגד שיעול. הוא נעשה רגיז מאוד ואף אלים, ממלמל בקושי בשפות מעורבות, סבל מעצירת שתן והיה חסר הכרה לחלוטין. אחותו המועדפת על וינסנט, ויל – וילהלמינה Wilhelmina, אשר נפטרה בגיל 79, בילתה יותר ממחצית חייה ועד יומה האחרון, במוסד פסיכיאטרי. היא אובחנה כלוקה בדמנציה פרקוקס *Dementia Praecox, אם כי קיימת האפשרות שהפרעה אחרת, אולי
Acute Intermittent Porphyria – AIP, הייתה אבחנתה הנכונה. אחיהם הצעיר ביותר קון ,Con נפטר בגיל 33 בעקבות תאונה שעבר. בעת מותו סבל מחום גבוה. ייתכן שהתאבד. שתי אחיותיהם האחרות, אנה ואליזבת Elisabeth ו Anna חיו עד מעל לגיל 70 מבלי שסבלו ממשברים רפואיים.
אבחנות שנקבעו לאורך השנים עבור הפרעתו (או הפרעותיו) של וינסנט ואן גוך:
Acute Intermittent Porphyria – AIP:
הפרעה נוירופסיכיאטרית, שתסמיניה הפסיכיאטריים הם: חרדה, אי שקט, נדודי שינה, דיכאון, פסיכוזה. התקפיה האקוטיים מתאפיינים בהתנהגות אימפולסיבית, אלימה, דיכאון וניסיונות אובדניים. יש המתארים בה תופעות בעלות אופי סכיזופרני עם נסיגה, הזיות, מחשבות שווא של קיפוח ולפעמים קטטוניה. תסמינים אפשריים נוספים, שאינם פסיכיאטריים, הם: כאבים שונים, כאבי בטן, עצירות, הקאות, חולשת שרירים, יתר לחץ דם, טכיקרדיה, שיתוק נשימתי, עוויתות ואיבוד חישתי. הטריגרים האפשריים להתפתחות התקפיה האקוטיים של ההפרעה הם: תת תזונה או צום, תרופות מסוימות כמו סולפונאמידים, ברביטורטים, סולפיריד, תרופות נוגדות אפילפסיה, קוקאין, אמפטמינים, נוגדות דיכאון טריציקליות, תרופות משתנות, שתייה כוהלית מסוגים שונים ובמיוחד אבסינת, עישון סיגריות, זיהומים וסטרס. במקרה של ואן גוך נלקחה בחשבון גם האפשרות שהחשיפה המופרזת לשמש תרמה להתקפיו, בעיקר בהתחשב בהשפעת האקלים הקיצי של אזור ארל הצרפתי על ואן גוך ההולנדי.
הפרעת ה AIP תוארה לראשונה ב-1889, שנה בלבד לפני מותו של ואן גוך.
Acute Mania with Generalized Delirium; Bipolarism; Bipolar Disorder; Borderline Personality Disorder; Color Intoxication; Digoxin Intoxication:
העדפתו של ואן גוך את הצבע הצהוב, כפי שניתן להבחין בציוריו "הבית הצהוב", "שדה עם אירוסים בסמוך לארל", "ליל כוכבים" ואחרים, הביא מחברים מסוימים להשערה שהוא סבל מקסנטופסיהxanthopsia . זהו שמה הרפואי של תופעה בה העין קולטת את האובייקטים בצבע צהוב ולעיתים גם הילות צהובות סביבם. היא מצויה במצבים של הרעלת דיגוקסין. ההשערה לגבי אבחנה זו של ואן גוך נתמכת על ההנחה לפיה ד"ר גאשה, רופאו האחרון של ואן גוך, טיפל בו בדיגוקסין, תרופה שהייתה מקובלת אז נגד פרכוסים. בשניים משלושת הדיוקנים שלו, שצוירו על ידי ואן גוך, מחזיק ד"ר גאשה בידיו גבעול של הצמח אצבעונית - Purpurea Digitalis, ממנו מופקת התרופה. במאמר בו נשקלת בין היתר השערה זו, מכריז המחבר על היות ההשערה על הרעלת דיגוקסין "טיפשית" (7, עם 23).
*"דמנציה פרקוקס" תוארה לראשונה ב 1857 על ידי הפסיכיאטר הצרפתי בנדיקט מורל Benedict Morel. ב 1911 הוחלף שמה ב"סכיזופרניה" על ידי אויגן בלוילר.
Early Limbic Lesion; Epilepsy; Epilepsie Absintique; Larvate Epilepsy; Masked Epilepsy; Temporal Epilepsy; Fever; Impotence; Insomnia; Intermittent Dysphoric Disorder; Kind of Stupor; Lead Poisoning; Mania with Generalized Delirium Hallucinations; Meniere's Syndrome; Night Mares; Suicide; The Little Imitator Porphyria:
תחת כותרת זו ("The Little Imitator Porphyria") פורסם ב-1937 מאמר על .Porphyria כוונתו לכך שמדובר בהפרעה, המתאפיינת במגוון כה רחב של תופעות נוירופסיכיאטריות, עד שהיא "מסוגלת" לחקות מספר רב של הפרעות ולהקשות על קביעת האבחנה. חומר מעשיר מאוד על כך מצוי במאמרה של Helen Crimlisk, פסיכיאטרית, הקשורה לאוניברסיטת ,Sheffield שבאנגליה (12).
Toxic Psychosis; Turpentine Poisoning; The Van Gogh Syndrome:
אבחנה המופיעה (ללא נימוקים מקצועיים ממש) בכמה מילונים רפואיים ידועים באינטרנט; נראה שמקורה בסיפור חיתוך אוזנו של ואן גוך בעצמו, כשהיא מתייחסת למקרים בהם חולה הסובל ממחשבות שווא דיסמורפיות, מבצע מעשה של מוטילאציה עצמית. במקורות המוזכרים מוסברת "אבחנה זו" כשם נרדף ל"תסמונת מינכהאוזן".
ברשימת ה"אבחנות" שנקבעו לאורך השנים לגבי הפרעתו (או הפרעותיו) של ואן גוך ישנן כאלה שאינן שמות הפרעה, אלא של תסמינים: אין אונות, חום גבוה, נדודי שינה, סיוטי לילה ו xanthopsia. התסמין אפאזיה, שאינו רשום ברשימת האבחנות שלעיל, מדווח בספרות על ואן גוך כתופעה שהתלוותה לעיתים להפרעותיו (ע' 6 בכתבה זו); מספר טריגרים (ולא "אבחנות") מופיעים אף הם ברשימה זו: תת תזונה, צום, וחשיפה מופרזת לשמש – אפשרות, שכפי שצוין, נשקלת בהקשר להשפעתו האפשרית של האקלים הקיצי של ארל על ואן גוך. את "ההתאבדות" המוזכרת בספרות בין "אבחנותיו", קשה לסווג כאבחנה או כתסמין; מלבד זה ודאות שאכן אירעה.
לסיכום
אם נזכור שסיפור חייו ומצבו הרפואי של ואן גוך סופר כהמחשה לנושא הקשר בין יצירתיות להפרעות נפשיות, המובא בקצרה בראשית הכתבה, נוכל כעת להעלות מחשבות והשערות לגבי מקור גאוניותו והפרעותיו; וכן להעלות שאלות שהתשובה להן אינה חד-משמעית. אבחנה רפואית מדויקת? משימה לא פשוטה. לדעתי הצנועה, האפשרויות הן: פורפיריה אקוטית אינטרמיטנטית (AIP) ממקור, ייתכן, תורשתי, ואישיות פרה מורבידית גבולית. טריגרים אפשריים: שתייה כוהלית, אבסינת אולי בעיקר, עישון רב, תזונה לקויה וצום, הרגלי יום ולילה בלתי סדירים לחלוטין, אכזבות וכישלונות חוזרים בחייו הפרטיים ומתחים רבים; ואולי היו לו, לאומן הענק הזה, יותר מהפרעה אחת. בעשור האחרון לחייו, תקופה בה בריאותו התערערה באופן בולט, הוא יצר כ-2100 יצירות אמנות, הכוללות 860 ציורי שמן, רובן בשנתיים האחרונות לחייו*. במכתב לפני מותו, האחרון בחייו, הוא כתב: "האמת היא שאיננו יכולים לדבר אלא באמצעות ציורים".
ביבליוגרפיה
George Pickering, Creative Malady: Illness in the Lives and Minds of Charles Darwin, Florence Nightingale,
Mary Baker Eddy, Sigmund Freud, Marcel Proust, Elisabeth Barret Browning; Master, p. 1968-1975, 1974.
Eliot Slater, Review of "Creative Malady" by George Pickering. British Journal of Psychiatry, 127, p. 93, 1975.
Nancy C. Andreasen, The Creating Brain: The Neuroscience of Genius, Amazon, 2005.
Robert A Power et al, Polygenic Risk Scores for Schizophrenia and Bipolar Disorder Predict Creativity,
Nature Neuroscience, 18 (7), p. 953-955, 2015.
Dietrich Blumer, The Illness of Vincent van Gogh, The American Journal of Psychiatry, Vol 159, Issue 4, pp
519-526, 2002.
6. Vincent www. Vggallery.com The Letters.
Wilfred Niels Arnold, The Illness of Vincent van Gogh, Journal of history of the Neurosciences, Vol. 13, No. 1, pp.22-43, 2004.
Van Gogh-Bongers JG (ed): Vincent van Goghs Briefe an Seinen Bruder. Frankfurt am Main, Germany, Insel
Verlag, 1988.
Concordance, Lists, Bibliography. Documentation: Vincent Van Gogh; The Letters. Van Gogh Museum.
Steven Naifeh, Gregory White Smith, Van Gogh: The Life. Random House, 2011.
Van der Veen, Wouter; Van Gogh in Auvers: His Last Days. The Monacelli Press, pp. 260-264, 2010.
Helen Crimlisk, The Little Imitator-Porphyria: A Neuropsychiatric Disorder, Journal of Neurology, Neurosurgery and Psychiatry, 62:319-328, 1997.
_______________________________________
אולי לווינסנט ואן גוך לא הייתה הפרעה דו קוטבית או סכיזופרניה?
ועידה שהתכנסה באמסטרדם בתחילת החודש כדי לענות אחת ולתמיד על השאלה האם וינסנט ואן גוך סבל מבעיה רפואית כלשהי, כמו אפילפסיה, או הפרעה נפשית, כמו מאניה דיפרסיה, במהלך חייו.
אחרי הכל, האמן המפורסם של האימפרסיוניזם חתך את אוזנו כשחברו החליט להפסיק להיות השותף שלו לדירה.
ואן גוך בילה את השנים האחרונות בחייו בבית חולים לחולי נפש.
ועידת 30 מומחים רפואיים בינלאומיים פרסמה את ממצאיה.
הסימפוזיון, שהתקיים ב -14 וב -15 בספטמבר 2016 במוזיאון ואן גוך באמסטרדם, בחן את כל חייו של וינסנט ואן גוך - באמצעות ציוריו, מכתביו, מסמכיו וכתביו - כדי לנסות לקבוע מה, אם בכלל, מחלת נפש שעשויה הייתה להיות לו.
הכנס כלל 30 נוירולוגים, פסיכיאטרים ומומחים ברפואה פנימית מובילים שדנו בתיאוריות ובעדויות מתחרות במשך יומיים.
המחלות הנבדקות כללו הפרעה דו קוטבית, סכיזופרניה, פסיכוזה, אפילפסיה, פסיכוזה ציקלואידית ואף הפרעת אישיות גבולית.
עלון מרכזי של PSYCH קבל את העלון השבועי שלנו הדרכה מבוססת ראיות, משאבים עדכניים וחשבונות ממקור ראשון שיעזרו לך במסע לבריאות הנפש שלך.
העניינים החלו להתדרדר עבור ואן גוך ב- 23 בדצמבר 1888 בארל שבדרום צרפת.
אז התווכח ואן גוך עם חברו ושותפו לחדר, פול גוגן, וחתך את אוזנו לאחר מכן בהתקף כעס.
תוך שנתיים מהאירוע, ואן גוך נפטר מפגיעת ירי לכאורה.
במקום אבחנה מוחלטת, המומחים החליטו שזה ככל הנראה שילוב של גורמים התורמים להתנהגותו המטרידה, ובסופו של דבר הביא למותו בטרם עת. "זה יכול לנבוע משכרון אלכוהולי, מחוסר שינה, לחץ בעבודה ומצרות עם גוגן, שעומד לעזוב - ההתקשרות היא אחת הבעיות שלו בחיים. הוא חזר על פרקי פסיכוזה אך התאושש לחלוטין בין לבין.
מחקר חדש שהתמקד בתקופה שקדמה למותו של ואן גוך, שארכה כשלוש שנים והייתה גם אולי הפרודוקטיבית ביותר, מצביע שהצייר ההולנדי לא סבל מסכיזופרניה, אך ייתכן שהוא סבל מהזיות הקשורות לגמילה מאלכוהול.
מחברי המחקר, בראשות הפרופסור האמריטוס לפסיכיאטריה וילם נולן מאוניברסיטת חרונינגן בהולנד ראיינו שלושה מומחים שחקרו את האמן לעומק וקראו כ-900 מכתבים של ואן גוך לבני משפחתו ומצאו עדויות להתמכרות לאלכוהול. "גמילה פתאומית עם צריכת אלכוהול מוגזמת עלולה להוביל לתופעות נסיגה, כולל הזיות", כתבו.
כצעיר היו סימנים שהוא פיתח הפרעת מצב רוח דו-קוטבית, עם תכונות של הפרעת אישיות גבולית, אך זה "ככל הנראה החמיר בעקבות גמילה משימוש באלכוהול בשילוב עם תת-תזונה, שהובילה אז, בשילוב עם מתחים פסיכו-חברתיים גוברים, למשבר שבו הוא חתך את אוזנו", אמרו מחברי המחקר.
ואן גוך שהה לאחר מקרה זה בבית חולים שלוש פעמים ברציפות בארל, צרפת, בין דצמבר 1888 למאי 1889, ולאחר מכן הועבר לבית המקלט של סן רמי דה פרובנס במאי 1889. הוא תיאר סוג של "טירוף" שכלל "הזיות בלתי נסבלות", חרדה וסיוטים במהלך שתיים מתקופות השהות שלו במקום.
החוקרים ביקשו לבדוק האם הצייר אכן סבל מסכיזופרניה והממצאים שלהם סותרים מספר תיאוריות הנוגעות לבריאותו הנפשית של ואן גוך. כך למשל החוקרים גילו שהוא לא הראה שום סימפטום פסיכוטי לפני שחתך את אוזנו בגיל 35, וגם לא במרווחים שבין פרקי הפסיכוטיות שלו ב-15 החודשים האחרונים לחייו.
ובכל זאת ואן גוך כן סבל מ"פרקי דיכאון קשים... מהם לא התאושש לחלוטין, מה שהוביל לבסוף להתאבדותו, בשנת 1890. אך מאחר שהאמן אובחן כחולה אפילפסיה מוקדית - התקפים אפילפטיים המתחילים באזור נתון במוח, החוקרים היו זהירים במסקנת המחקר וביקשו גם לסייג. כפי שאומר המומחה של ואן גוך, מרטין ביילי, מחקר זה "בהחלט חשוב ומבוסס על מחקר רציני על תסמיני האמן. אך לא סביר שזו תהיה המילה האחרונה בשאלה מאתגרת זו".
וינסנט ואן גוך סבל מעליות ומורדות מדהימות לאורך כל מאבקו עם מאניה דפרסיה.
במהלך חייו, מחלתו לא הייתה ידועה באופן רשמי, אך כיום התסמינים ברורים לזיהוי.
מבקר אמנות בוושינגטון פוסט כתב בשנת 1998 כי כשבריאותו ומצב רוחו היו בשיא, הוא צייר בביטחון ואנרגיה ברמה של עד זעם כמעט, אך כשהוא סבל מהתקפי דיכאון, הפחד כמעט שיתק אותו.
הדיכאונות הארוכים הובילו את ואן גוך להתאבדותו בגיל 37 בלבד, כאשר ירה לעצמו בחזה. מילותיו האחרונות היו: "העצבות תימשך לנצח".
תוך 37 שנים בלבד הוא השלים יותר מ -2,100 עבודות הכוללות 860 ציורי שמן ומעל 1,300 צבעי מים.