עברתי דירה.
אל תוך הדירה החדשה שלי הכנסתי אותי, וכמה חפצים, וישבתי בפינה, מחכה להרגיש בבית.
יש קצת אבק על הפאנלים, וסימנים של צבע מתייבש, וקל לי לראות את כל אותם דברים חסרי חשיבות, בעיקר כיוון שדבר לא מעסיק אותי מלבד המעבר.
כאילו לא היו לי חיים לפני הדירה הזו.
כאילו לא היו צרות שהניעו אותי לארוז חמש מזוודות של בגדים, וכמה רהיטים, ולעוף.
אבל כאשר יושבים על הרצפה, ליד הצבע המתייבש, כלום לא מעניין.
ולפעמים אנשים עוברים לצדי, היושבת. אומרים: “שלום, באנו לבקר אותך, לראות את הדירה החדשה”.
ואני שותקת, מהנהנת בראשי, מצביעה על האתרים המרכזיים: השירותים, המקלחת, המטבח, חדרי הריק. ממתינה שילכו. מציעה להם להכין לעצמם קפה, תה או מים קרים, ושאני אשמח לתה צמחים.
מתפעלים מן הסתימה
רואה את כל אותם אנשי מקצוע קודחים לי בקיר, מסדרים לי כבלים וקו טלפון, מלטשים את הפינות. חלקם משתמשים בשירותים המטונפים, מחייכים אליי כשיוצאים, הולכים לשטוף ידיים במים החומים שבאמבטיה, מתפעלים מן הסתימה. ואני מחייכת אליהם לפעמים, כאשר אני חפצה בכך, ותו לא. מדי פעם הם מנסים להתחכך בי, כאילו במקרה, כאילו בגלל שנתקעתי בדרך.
ואולי אני באמת תקועה?
אני מבינה
באיזשהו שלב אני מתרוממת, נוטלת שמלה צבעונית מאחד הארגזים, מתאפרת בכבדות, והולכת לפסיכולוגית שלי. אין לי שום דבר לומר לה. למעשה, אני משתוקקת לשתוק בחוזקה. אבל אני מספרת לה, בחוסר חשק מוחלט, על הדירה החדשה, והיא מהנהנת בראשה ואומרת: “אני כל כך שמחה, זה יעשה לך רק טוב. אני מבינה, אני מבינה”.
היא גם מלמדת אותי כמה חשוב למצוא את הדרך אל הסופר, ואל הקיוסק, ואל הדואר.
בסוף הפגישה נאורות עיניה, כאילו תגלית ריחפה לה אל חלל החדר, והיא אומרת: “אני רואה ששום דבר לא מעסיק אותך מלבד המעבר הזה”.
אני מודה לה על התגלית המרעישה, מפריחה לה נשיקה, והולכת.
בערב אני מחפשת את הדרך אל הסופר.
הולכת שני צעדים מהבניין ושבה לאחור, חוששת לאבד את דרכי. לנגד עיניי עומד פרצופה המחייך של הפסיכולוגית, שנוהם: “הכי חשוב זה למצוא את הדרך”. ואני מחפשת, ושואלת עוברים ושבים איפה הסופר, והם עונים לי בחוסר חשק מוחלט, כל אחד מורה לכיוון אחר, וממתינים לרגע שבו יסיימו את משפט ההסבר הלקוני, ויוכלו לשוב לעיסוקיהם, ולהותיר אותי, הקטנה, מתבוססת באבק ובעמימות.
רוח ערב מלטפת את פניי, וריח מגעיל של אבק מציף את נחיריי.
אני ממציאה סיפורים על כל אחד מהאנשים ברחוב, לפחות על הבודדים שמטפסים לי אל התודעה.
אחד מהם הוא אב לילדה קטנה, ואין לו כוח להתייחס אליה, ולכן הוא הולך לטייל ברחוב. לאחר מחכה חברה בבית, אבל הוא לא בנוי לקשר, אז הוא יצא לשאוף מעט אוויר. אחת הולכת לעשות ג’וגינג כדי להוריד מעט משומניה, למרות שבעצם לא אכפת לה איך היא נראית, פשוט מעציב אותה שהסובבים אותה מתקשים להסתיר את הגועל כאשר הם נחשפים לצלוליטיס העצומים שלה.
בסוף אני מאבדת כוח, ובוחרת לשבת על מדרגות הכניסה לבניין שלי, נשענת על הקיר המאובק, ומחכה. אין לי מושג מהיכן אני מוצאת את העוז לקום לאחר זמן מה, ולשוב לדירתי החדשה, הריקה.
מאוד קשה לי להיכנס לחדר, ולשכב על המזרון העירום, כי אני קצת מפחדת.
אני לא יודעת ממה, כי אין כמעט שאין שם דבר, וסוף סוף הכול שלי, ואפילו המים החומים האלה זורמים רק בשבילי.
אבל אני באמת מאוד מבוהלת, ומעט בודדה.
אני חושבת אולי ללכת לאחד השכנים החתיכים שקידמו את פניי בניד ראש כאשר הייתי כאן בפעם הראשונה.
כמובן שאין לי אומץ, ואני לא מעזה להיכנס לאיש מהשכנים. לא לדירה ולא לחיים. אני עצמאית עכשיו. לא תלויה באיש.
אתם רואים את הצבעים?
בלילה אני מצליחה לישון, סוף סוף, לאחר ימים אחדים של ישיבה ללא מעש, תהיות ומחשבות. ישנה שעה או שעתיים, ואז, באמצע הלילה - התקף חרדה.
זה קורה לי הרבה, כבר פחות מתרגשת מזה. או שכך אני מנסה ללמד את עצמי לחשוב.
אין איש שמרגיש את הגוף הזה שלי יותר חזק ממני.
אני לפעמים מזכירה זאת לעצמי, כשהפחדים כל כך מוחשיים, ועוטפים את כל החדר, ומסתובבים במעגלים, ואני כמעט יכולה לתפוס אותם, ואני משתוקקת לשאול את כל האנשים סביבי: “תגידו, אתם רואים את כל הצבעים, אתם מרגישים את הזעזועים, אתם חוזים עכשיו בכל מה שבניתם מתפרק לחתיכות?”.
תמיד עוצרת את עצמי. אומרת לי: לא כדאי לשאול, כי יביטו בי במבט השמור לתמהוניות. אז אני מחכה שכל הבליל המוזר יעזוב אותי, וילך לשחק עם ילד אחר, ואז אני נושמת המוני נשימות עמוקות, אחת לאחר השנייה, ובולעת את הרוק.
בזמן ההתקף אני רואה סרטונים.
תחילה הם לא מוחשיים, ולאחר מכן הם מקבלים צורה. משהו הדומה לרוב האנשים בחיי, בתמונות קצרות. אחד משליך אותי למקום אחד, והשני לאחר, והאחד משתמש בדרכים יצירתיות, והשני סתם ממהר. בתמונות אפשר להילחם. אפשר לצייר בראש תמונות חלופיות, של נקמה אכזרית או מתונה.
אפשר גם להניח לכולם לנתץ אותי, ולהבין שסופו של ההתקף להסתיים, ומן ההגיון שלא כל האנשים בעולם מעונינים להכאיב לי, אלא את רובם אני כלל לא מעסיקה.
גם זאת מחשבה לא מעודדת במיוחד, אבל לעתים היא מרגיעה מעט.
בדרך כלל זה קורה בלילה, ההתקפים.
אז אני מתיישבת במיטה, ומסתכלת על החושך, ומגייסת את כל הסבלנות האפשרית, ומהרהרת בכך שיבוא יום ואשבר, שלא ניתן לשאת את הכאב הזה יותר, לבד.
ואז זה עוזב אותי, או מתארגן כך שנעשה נסבל, ואז אני לרוב מדליקה את הטלוויזיה, וממתינה שהיא תרדים אותי.
עכשיו, כשכל בעלי המקצוע הלכו לישון, אין בדירה הזאת איש מלבדי.
והמיטה לא מוכרת, ולא מגינה, ואינני זוכרת איפה מונח השלט של הטלוויזיה, ואני עייפה מכדי לתור אחר מתג האור, ואני מגששת בידיי לחפש, ומעיפה דברים, כי הכול כה צפוף וקטן ומלוכלך מדי, ועדיין לא ממש שלי.