(נמנעתי ובלעתי. לא עזר).
"צאי לשמש, תעשי טיול בשכונה או על הים, יש מזג אוויר נהדר, והצפייה בים מאוד מרגיעה, והויטמין די טוב נגד דיכאון"
(כן, כן, ממש. אני מפחדת לצאת מהבית, כאילו, דה).
"לכי לשבת בבית קפה עם עצמך, פעם זה היה עושה לך טוב"
(כאילו, אם אתם אומרים את זה זה רק מעמיק את התחושה שלי שאף אחד לא קולט אותי בשיט. הרי אם הייתם רואים אותי הייתם מבינים שאין מצב שזה יקרה. אני מפחדת מדי להיות לבד. במיוחד בציבור. גם על קלונקס).
(את זה דווקא ניסיתי. אפילו שילמתי להדספייס. זה עזר לי רק עם התקפי החרדה הקלים. עם הקשים זה לא דיבר).
"קחי בעל חיים, זה תרפויטי"
(כאילו, אני לא מצליחה לטפל בעצמי ובבני משפחתי, איך אטפל בחיה חסרת אונים?)
"מצאי לך תחביב כלשהו, עם עדיפות לתחביב יצירתי - חזרי לכתוב. ציירי, פסלי... לכי לחוג כלשהו, כל חוג. תעשי מה שאת אוהבת"
(כאילו, איבדתי את המילים ואת היצירתיות ואין לי יכולת ליהנות... שלא לדבר על הידיים שלי, שרועדות בגלל החרדה, שנמשכת כמעט 100 אחוזים מזמן הערות שלי. מלבד זאת, החוגים כללו עוד אנשים, שהעובדה שאין לי יכולת לתקשר עמם הייתה מביכה מדי).
"תעשי משהו, כל דבר. סדרי ארון. שטפי כלים. לכי לסופרפארם. הישיבה לא טובה לך"
(עשיתי כל הזמן, עד כדי כך שבעלי שיבח את תפקודי המבורך בניהול משק הבית. לא עזר).
"את חייבת לשמוע את השיר הזה, הוא בטוח יעודד אותך".
(שום דבר לא גורם לי הנאה. גם לא המוזיקה החביבה עליי).
"תעשי שופינג, את מתה על זה".
כן, אבל בימים אלה אינני אני. אני לא נהנית גם מקניות.
עד שבסוף עבר, ומאז כל העצות ניתנות ליישום ועוזרות, ורק מאז.
זה אבסורד מטורף לדעתי שאתה מסוגל באמת לטפל בדיכאון שלך רק לאחר האפיזודה הדכאונית הקשה ביותר, האובדנית, הביצתית, המסוכנת.
