ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - בלוג ביפולרית, פרק 32 | ממיסה את הגדר

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook

בלוג ביפולרית, פרק 32: ממיסה את הגדר

אחד הפצעים הכי כואבים וממאנים להחלים שלי קשור בספורט. המורה מבקש להתחלק לשתי קבוצות. משחק מחניים בפתח. כל הילדים נבחרים לאט לאט, אחד אחת, מעניקים כיפים נלהבים זה לזו, ואני נותרת אחרונה. שני ראשי הקבוצות רבים ביניהם מי לא יקבל אותי.
כמו כל המתנות הגדולות שקיבלתי בחיים, גם הריצה הייתה עטופה בגדר חשמלית של עינויים, לפני שזכיתי ליהנות בה לפרקים, ולהשתמש בה כדי להרגיש טוב יותר.

לא תפסתי

זה התחיל בכיתה א', אז הייתי הכי גרועה בספורט בכיתה, וזה הסתיים ב-י"ב, עם אותו טייטל בדיוק. לא זו בלבד שהייתי האחרונה להגיע בהתנשפות ואדמומיות שיא בכל ריצה, הייתי גם היחידה שלא תפסה ולא זרקה אף כדור מעולם בשום משחק, והיחידה שלא מצליחה בשום אופן לבצע גלגול לפנים או כל תנועה לא אינטואיטיבית אחרת.

הייתי הילדה הכי אדומה בכיתה

זה המשיך בטיולים של התנועה והביצפר, שבהם הייתי תמיד מאדימה כדובדבן אחרי חצי שעה של תנועה בשמש, ומתקשה לבצע את המסלול בלי למעוד על כל אבן. אני זוכרת שבאחד הטיולים המדריך של הקבוצה השנייה הצביע עליי כדוגמה לחניכים: זה מה שקורה כשלא שותים מספיק. שתיתי המון, באמת, ככה אני נראית כשאני מתאמצת.
בסיום כיתה י"ב קיבלתי 55 בספורט, לאחר תחנונים אל המורה, שרצתה מאוד להכשיל אותי, ובצדק.

הכי נוח על הספה

גם כשבגרתי, כצפוי, נמנעתי מכל סוגי הספורט. אפילו הקימה מהספה נראתה לי קשה מדי.

מה לא עושים כדי להתעבר

התחלתי להתאמן בפעם הראשונה בגיל 33, כשלא הצלחתי להיכנס להריון, וחשבתי שאולי פעילות גופנית תעזור לי לייצר גוף בריא יותר, שאולי ישקול יותר בחיוב את נושא ההתעברות. בסוף הצלחתי, והמשכתי לדבוק בספורט.
מאז ועד הריצה הראשונה עבר יותר מעשור, שבמהלכו הייתי משוכנעת לחלוטין שאני לא יודעת לרוץ, ולכן התעניתי על מכשירים שונים בחדכ"ש, ממתינה בסבלנות שהספורט יתחיל לעזור לגוף או לנפש.

רצתי בראשונה רק בקורונה

זה היה בשיא הדיכאון שלי, בסגר הראשון, כשספורט הייתה הדרך היחידה לצאת מהבית בלי להיעצר. אז רצתי בראשונה וגיליתי בראשונה מה זה אומר להרגיש יותר טוב בעקבות ספורט. באמת שאין דרך לוותר על ההרגשה הזאת, מרגע שמגלים אותה. ולכן אני רצה עד היום בכל יומיים-שלושה ומרגישה צורך להפיץ את הבשורה, במיוחד בקרב אלה שמתקשים להיפרד מהספה.

זה שווה את כל העינויים שלפני ובזמן,

ולו בשביל כמה דקות של התחושה העילאית הזאת, תחושת יכולת, משהו קליל ושליו, דל טרדות.
אם אני הצלחתי, זה אפשרי. מבטיחה.
 
בלוג ביפולרית, פרק 32 | ממיסה את הגדר  

בלוג ביפולרית, פרק 32 | ממיסה את הגדר

אחד הפצעים הכי כואבים ומסרבים להחלים שלי קשור בספורט. המורה מבקש להתחלק לשתי קבוצות. משחק מחניים בפתח. כל הילדים נבחרים לאט לאט, אחד אחת, מעניקים כיפים נלהבים זה לזו, ואני נותרת אחרונה.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 31 | הערב שבו הכול התהפך  

בלוג ביפולרית, פרק 31 | הערב שבו הכול התהפך

אלמלא היו מתהפכים חיי באותו ערב, הייתי עשויה להחשיבו כערב נעים וחביב ברובו. אומנם הגענו לחדר המיון לאחר ויכוח ממושך, שבו טענתי שאין שום צורך ללכת לשם, כי הכול בסדר איתי ואני מרגישה נהדר.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 30 | איך סיפרתי לו  

בלוג ביפולרית, פרק 30 | איך סיפרתי לו

לפני שבועות אחדים החלטתי שהגיע הזמן לספר לילד על מצבי. אומנם כבר כמעט הגיע למצוות (עוד שנה וחצי...) אבל הוא עדיין לא יודע שאמא משוגעת. ולמה שיידע, בעצם?
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 29 | הכול בסדר?  

בלוג ביפולרית, פרק 29 | הכול בסדר?

מי נתן אי פעם תשובה אמינה ומקיפה לשאלה האלמותית: מה נשמע? או מה שלומך? התשובה תהיה לרוב: הכול בסדר. האומנם? ובמקום להלאות אותך בתשובה הברורה לשאלה הזאת, אשתף בתשובה האמיתית שמסתתרת מאחורי ההכול בסדר
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 28 | לא רואים עלייך  

בלוג ביפולרית, פרק 28 | לא רואים עלייך

על פי רוב, כשאני חולקת עם מישהו שנמצא איתי שאני עוברת כרגע חרדה גדולה או כל מצב רוח הרסני אחר, אומרים לי: לא רואים עלייך. את נראית רגיל, לא הייתי מאמינ.ה עלייך.
 לחצו להמשך
 
יש 7 עמודים
לעמוד הקודם    1 2  3 4 5   לעמוד הבא