ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - מתמודדת עם מאניה דיפרסיה וזה לא עצר אותה מלהוציא רישיון טיס

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook

התמודדה עם מאניה-דפרסיה - וזה לא מנע ממנה להוציא רישיון טיס

זה התחיל בקשיים חברתיים בילדות, נמשך בדיכאונות, וכשהגיעו כאבים פיזיים, אובחנה נאוה וויסברוד-ארד כבעלת הפרעה דו-קוטבית. ספר שכתבה מסביר איך חיים עם זה

נאוה וויסברוד-ארד. "אם אנשים יקראו ויפיקו משהו מהסיפור שלי, זה ייתן לי הרגשה טובה" (צילום: אביגיל עוזי)
 במהלך שירותה בחיל האוויר. "הסתכלתי על הטייסים מלמטה למעלה. רציתי להוכיח שאני לא פחות טובה מהם" (צילום: אלבום פרטי)

 הספר שלה, "מקרה מעניין" (ספרי ניב), מבוסס על אימיילים שכתבה לפסיכיאטר שטיפל בה, ובהם פירטה מה עובר עליה. הם נכתבו ברגעי מצוקה ומשקפים מחשבות של אדם שמרגיש שהוא נמצא בתחתית בתהום. "כשהייתי בדפרסיה, הרגשתי שאני בתוך בור שחור של בדידות אינסופית, וכשהייתי במאניה, הרגשתי שיש לי כוחות נסתרים, ושאני יכולה לעשות ולראות כל מיני דברים ולתקשר טלפתית", אומרת ויסברוד-ארד. "כיום, עם התרופות המאזנות, אני מרגישה טוב, אבל הזיכרון נפגע. מה שכתבתי מתאר איך הרגשתי ומה עברתי באותם רגעים".במהלך שירותה בחיל האוויר. "הסתכלתי על הטייסים מלמטה למעלה. רציתי להוכיח שאני לא פחות טובה מהם"  (צילום: אלבום פרטי)

לברוח לשמיים

וויסברוד-ארד (45), כיום תושבת רחובות, גדלה בכרמיאל, בת למהנדס אלקטרוניקה ולספרנית. הבית היה נורמטיבי ואכפתי, אבל היא סבלה מחוסר ביטחון, התקשתה ביצירת קשרים חברתיים ולא הרגישה ראויה לאהבה של הוריה. "נאבקתי בכל מיני דברים מאז שאני זוכרת את עצמי", היא אומרת. "בלימודים החזקתי את הראש מעל המים, כי כל ניסיון להתרומם מעבר לזה היה קשה מדי. לא הייתי מספיק מעורה חברתית, וכל מה שנשאר לי לעשות היה לרכוב על סוסים ועל אופניים. הייתה חסרה לי חברה. גם עם ההורים לא הייתה מספיק קירבה: לא היו מגע פיזי ושיחות על דברים עמוקים. הרגשתי שלא אוהבים ומעריכים אותי מספיק. אחרי הצבא רציתי ללכת בעקבות אבא שלי וללמוד הנדסת אלקטרוניקה, אבל מכיוון שלא התקבלתי, למדתי בטכניון הנדסת מים וקרקע".

בצבא שירתה בחיל האוויר, כטכנאית קשר וניווט במטוסי אף-16, לא המקום האידיאלי למי שסובל מחוסר ביטחון. "כל הזמן הסתכלתי על הטייסים מלמטה למעלה", היא מודה.

"אחרי הצבא הוצאתי רישיון טיס, כי רציתי להוכיח שאני לא פחות טובה מהטייסים שהכרתי בבסיס, וגם כדי להרשים את אבא שלי. בתקופת הלימודים טסתי לא מעט, וזו הייתה מעין בריחה מהקושי הנפשי שהייתי נתונה בו. היה לי קשה עם הדרישות הגבוהות, התחרות והלחץ להצליח".

תמונת ילדות. "הרגשתי שלא אוהבים אותי מספיק" (צילום: אלבום פרטי)תמונת ילדות. "הרגשתי שלא אוהבים אותי מספיק"(צילום: אלבום פרטי)
 

את בעלה, איש הייטק, הכירה דרך אתר אינטרנט בגיל 26, ואחרי שלוש שנים נכנסה להיריון.

ההתקף הראשון של המחלה הגיע אחרי הלידה.

שנתיים קשות עברו עד שהיא החלימה – בלי שידעה בכלל מה הבעיה שלה. "זה התחיל כדיכאון אחרי לידה. היינו מסתובבים ברחוב עם התינוק, והייתי מרגישה שנפלתי לתוך חור שחור של בדידות מטורפת. הייתי יושבת בלילות ומרגישה שאני לבד בעולם. אמנם, הצלחתי להתחבר לתינוק, עשיתי בשבילו הכל ואהבתי אותו, אבל הרגשתי בדידות אינסופית. הלכתי לפסיכולוג לכמה פגישות שלא עזרו לי, ואז קראתי ספר על גידול ילדים ועל פסיכותרפיה שתורגלה בארצות הברית, והבנתי שאני חייבת להגיע לשם ולעבור אותה".

כשהתינוק היה בן חצי שנה, היא נסעה איתו ועם בעלה למרכז טיפולי בלוס אנג'לס. "זה היה מאוד מורכב, לוגיסטית וכלכלית, אבל היה לי ברור שזה מה שאני צריכה. כולם דאגו, כי מדובר בטיפול אינטנסיבי, אבל אני עקשנית, וכשאני ננעלת על משהו, אני לא משחררת. אחרי חודש חזרנו לארץ והמשכתי טיפול מרחוק, אבל בשלב הזה המצב שלי התחיל להידרדר לכיוון מאניה.

באמריקה הבינו מה קורה, ולא רצו לקחת סיכון ולטפל בי מרחוק, אז פשוט התנערו ממני. זה היה בעייתי, כי מאוד נקשרתי למטפל שלי, וברגע אחד נקרעתי ממנו. מאז לא רציתי להיות מטופלת, והמצב הידרדר. הגעתי לשלב של פסיכוזה, עם כל מיני פחדים. הייתה לי תפיסה מעוותת של המציאות, כאילו העולם הוא סוג של מטריקס, ואנחנו חלק מדבר נסתר. בשלב מסוים המאניה והפסיכוזה נגמרו, והדיכאון חזר, ואני לא יכולתי לתפקד. עזבתי את העבודה והייתי בבית או אצל ההורים, בלי טיפול ובמצב של דיכאון. זה נמשך חודשים, עד שלאט-לאט חזרתי לאיזון". 

 השנים עברו, והיא המשיכה לא לדעת מה קרה לה, עד שהחלה לסבול מכאבים בכתף. למרבה המזל, היא הייתה מספיק מודעת לעצמה כדי להבין שהם לא הגיעו בלי סיבה. "היה לי ברור שהם פסיכוסומטיים, אבל כשהפסיכיאטר כתב: 'הפרעה דו-קוטבית', זאת הייתה הפעם ראשונה שראיתי את המושג הזה.

היה ברור שיש לי משהו, אבל פתאום קיבלתי גושפנקה שהנה, אני באמת חולה. מצד אחד, חשתי הקלה מסוימת שיש שם לדבר הזה, אבל מצד שני, ההגדרה הרתיעה אותי: אני האישה עם ההפרעה הדו-קוטבית.

כשנכנסתי להיריון השני, הייתי יותר מוכנה תפיסתית. קיווינו שלא יהיה שום דבר, וכשראיתי שאני קצת בדיכאון אחרי הלידה, חשבתי שיצאתי מזה בזול, אבל אחרי חמישה חודשים התחילו מחשבות פסיכוטיות, והבנתי שצריך לעשות משהו, כי אסור שזה יידרדר".

וויסברוד-ארד בביתה שברחובות. "בעלי תומך ברצון שלי לפרסם את הסיפור" (צילום: אביגיל עוזי)וויסברוד-ארד בביתה שברחובות. "בעלי תומך ברצון שלי לפרסם את הסיפור"(צילום: אביגיל עוזי)
 

החשיפה חשובה לי

ה"משהו" היה טיפול, שבמהלכו כתבה אימיילים לרופא. "הרי אי אפשר להכניס יותר מדי דברים לפגישה אחת, והיה לי הרבה מה לספר לו", היא אומרת. "הכתיבה גם הייתה סוג של פורקן. הייתי כותבת ברגעים שבהם הייתי זקוקה לתשומת לב, ומביעה מה שעובר עליי". זה גם היה סוג של תיעוד. "רוב הילדות שלי מודחקת, ואני לא ממש זוכרת איך החיים שלי התנהלו, אבל כשדברים נכתבים ונשמרים ברגע שהם קורים, אפשר לראות מה היה. היו לי גם התכתבויות ווטסאפ עם הרופא, אז אספתי את כל החומר הזה והחלטתי שאני רוצה לעשות מזה ספר".

מדובר בחשיפה של כל המשפחה. איך הם מגיבים?

"בעלי תומך ברצון שלי לפרסם, והבן הגדול מעריך את היכולת שלי להיחשף ככה. אני לא חושבת שיש שם משהו שמסגיר אותם, כי זה בעיקר עליי. החשיפה חשובה לי, כי יש מקרים שיוצאים משליטה עד כדי קשירה במוסד סגור, וכששומעים על זה או רואים את זה בסרטים, זה מלחיץ. אנשים מדמיינים שזה נראה ככה כל הזמן ומפחדים להיפגש וליצור קשר".

מה קורה איתך היום?

"אני לא עובדת כבר כמה שנים ומנסה כל מיני דברים – צורפות, הטסת רחפנים לצורכי צילום, עיצוב תכשיטים בתלת-ממד. כל הזמן אני מחפשת כיוונים חדשים, שונים מהנדסה".

איך את מתמודדת עם הקורונה?

"זה לא פשוט, אבל נראה לי שלכולם קשה. מדי פעם עוברת בי מחשבה שגורמת לי לתהות אם אני מידרדרת, אבל אני לוקחת תרופות ומוגנת על ידן. אני גם מקווה שבשלב מסוים אוכל להפסיק לקחת אותן".