מהי מאניה דיפרסיה?

(מסוכם מויקיפדיה )

הפרעה דו-קוטבית (באנגלית: Bipolar Disorder), הידועה גם בשם מאניה דֶפרסיה (manic depression), היא הפרעה נפשית ממשפחת הפרעות האישיות, המתאפיינת במנעד רגשי רחב הבא לידי ביטוי בגלים (אפיזודות) של שינויים, לעיתים קיצוניים מאד, במצב הרוח, ללא תלות הכרחית בנסיבות הסביבתיות.

 

אבחנה של הפרעה דו-קוטבית מתבססת על הערכה קלינית וניתנת על ידי פסיכיאטר.

אף שמרבית החולים בהפרעה דו-קוטבית ילקו גם באפיזודה דיכאונית במהלך חייהם, הופעת אפיזודה דיכאונית איננה הכרחית לשם מתן אבחנה של מחלה דו-קוטבית מסוג I (מספיקה הופעה של אפיזודה מאנית בלבד) אלא רק למחלה דו-קוטבית מסוג II (ראה להלן). 

 

הקריטריונים לאבחנת אפיזודה היפומאנית לפי DSM-5

מצב רוח מרומם או נרגן והתנהגות משימתית ומוגברת, הנמשכים במשך ארבעה ימים ברציפות ללא הפוגות כלשהן.
במהלך תקופה זו לפחות שלושה מהסימפטומים הבאים (או ארבעה אם קיימת רק נרגנות) נוכחים בעוצמה רבה, ושונים מאד מהתנהגותו הרגילה של האדם:

•         הערכה עצמית מנופחת וגרנדיוזית
•         צורך מופחת בשינה (פחות משלוש שעות)
•         דברנות יתר; דברנות מתוך דחף לדבר
•         מחשבות מהירות - מעוף מחשבות או מרוץ מחשבות
•         הסטת הקשב בקלות לנושאים לא חשובים ולא רלוונטיים
•         הגברת פעילות מוכוונת מטרה, המלווה בעוררות גבוהה
•         ישנה מעורבות (חסרת רסן, לעיתים) בפעילות בעלת פוטנציאל לנזק: קניות בלתי מרוסנות, פעילות מינית בלתי מרוסנת או החלטות הרות גורל
• האפיזודה מלווה בשינוי ברור בתפקוד שאינו טיפוסי לאדם בשעה שהוא חופשי מתסמינים
• ההפרעה במצב הרוח והשינוי בתפקוד נצפים על ידי אחרים.
• האפיזודה אינה חמורה מספיק כדי לגרום לנכות או לפגיעה תעסוקתית/חברתית ניכרת, או כזו המחייבת אשפוז. (ביטויים פסיכוטיים מעידים על מאניה ולא על היפומאניה)
• האפיזודה איננה תוצר השפעתם של שימוש בסמים או תרופות כלשהן. אפשרית אבחנה של אפיזודה מאנית מלאה במהלך טיפול נוגד דיכאון בתרופות או נזעי חשמל, אם התסמינים נמשכים מעבר לטווח ההשפעה הצפוי של הטיפול.

הקריטריונים לאבחנת אפיזודה דיכאונית, לפי DSM-5

הקריטריונים הדרושים לאבחנה של אפיזודה דיכאונית בהפרעה דו-קוטבית זהים לאלו הדרושים לאבחנת דיכאון מז'ורי (הנקרא גם "הפרעת דיכאון חד-קוטבית"). נטען כי אפיזודות דיכאוניות בקרב מטופלים הסובלים ממחלה דו-קוטבית נוטות להיות קשות יותר בחומרתן, ולעיתים בעלות מאפיינים קליניים שונים מעט.

חמישה או יותר מהתסמינים הבאים מתקיימים בו זמנית במשך שבועיים רצופים ומהווים שינוי מהתפקוד הרגיל שקדם להם, כאשר לפחות אחד מהתסמינים הוא דיכאון או אובדן עניין/הנאה. 

• מצב רוח דיכאוני רוב היום כמעט בכל יום, על סמך דיווח סובייקטיבי: עצבות, חוסר תקווה, ריקנות, בכי שנצפה על ידי אחרים (בילדים ומתבגרים תיתכן גם נרגנות).
• ירידה ניכרת בהתעניינות או בהנאה מכל פעילות או מרוב סוגי הפעילויות במשך רוב היום, כמעט בכל יום (על סמך דיווח האדם עצמו או דיווח של אדם אחר).
• אובדן משקל משמעותי (5% ומעלה), שלא במסגרת של דיאטה. עליה או ירידה בתיאבון כמעט בכל יום. ילדים יכשלו להשיג את המשקל המצופה על פי גילם.
• נדודי שינה או שינה מרובה כמעט בכל יום.
• תחושת עוררות רבה וחוסר מנוחה או האטה בפעילות הפסיכומוטורית, כמעט בכל יום (כפי שנצפה על ידי אחרים, ולא על סמך תחושה אישית).
• עייפות רבה או אובדן אנרגיה, כמעט בכל יום.
• תחושת חוסר ערך או רגשות אשם בלתי הולמים (למעט תחושת אשם על החולי עצמו). ייתכנו מחשבות שווא ממושכות.
• ירידה ביכולת האדם לחשוב, להחליט ולהתרכז, ע"פ דיווח עצמי או דיווחם של אחרים.
• מחשבות חוזרת על מוות (לא רק פחד ממוות), ומחשבות חוזרות על אובדנות ללא תכנון, ניסיון אובדני, או תכנון קונקרטי להתאבד.
• התסמינים גורמים למצוקה משמעותית ולפגיעה בתפקוד התעסוקתי והחברתי, כמו גם בתחומי תפקוד חשובים אחרים.
• האפיזודה איננה תוצר השפעתם של שימוש בסמים, תרופות, מצב רפואי או מצב פיזי כלשהו.

 

סיווג הפרעה דו-קוטבית

ב-DSM וכן ב-ICD מקובלת הבחנה בין שני סוגי הפרעה דו-קוטבית: סוג I וסוג II. שני הסוגים נבדלים זה מזה במהלך ההפרעה, בתמונה הקלינית ובפרוגנוזה.

הפרעה דו-קוטבית מסוג I

התמונה הקלינית של הפרעה זו כוללת שני גלים חוזרים לפחות של הפרעה חמורה במצב הרוח (דיכאון, מאניה או שניהם גם יחד), עם גלים חוזרים שביניהם יש החלמה. לשם מתן אבחנה של מחלה דו-קוטבית מסוג I אין צורך בהופעה של אפיזודה דיכאונית ומספיקה אפיזודה מאנית בלבד. 

צורה זו של הפרעה דו-קוטבית נחשבת לקלה יותר ויש לה פרוגנוזה טובה יותר בהשוואה לסוג השני.

הפרעה דו-קוטבית מסוג II

הפרעה זו מתאפיינת בגלי היפומאניה וגלי דיכאון קשים וממושכים. בין הגלים יש חזרה לתפקוד. עם זאת, הפגיעה הכרונית בהפרעה זו ניכרת יותר מאשר בהפרעה מסוג 1.

מהלך ההפרעה והפרוגנוזה

סוג I

ההתחלה היא על פי רוב בשני גלים חוזרים לפחות, בהם ניכרת הפרעה חמורה במצב הרוח, שביטויה העיקרי הוא בדיכאון, במאניה, או בשניהם גם יחד. 

להפרעה יש אופי אפיזודי, המתאפיין בגלים חוזרים עם החלמה ביניהם. 

בחלוף השנים ההפרש בין גל לגל הופך להיות יותר ויותר קצר ויש נטייה ליותר גלים דיכאוניים.

בסוג זה של הפרעה דו-קוטבית יש הבדל בין נשים וגברים מבחינת מהלך ההפרעה ואופן תחילתה: אצל נשים תתפתח לרוב אפיזודה דיכאונית. אצל גברים לעומת זאת תתפתח אפיזודה מאנית. 

התחלת הופעת התסמינים היא חדה וחריפה. 

הגל החריף קצר בדרך כלל. עם טיפול תרופתי מתאים הוא מסתיים ברוב המקרים כעבור ימים ספורים. ללא טיפול הוא עלול להמשך זמן רב יותר. 

הגל הדיכאוני בדפוס הפרעה זה מתחיל בדרך כלל בהדרגה ויכול להמשך לאורך שבועות. הוא עלול להיות מלווה בחרדה (לרבות סימני חרדה גופניים כמו זיעה קרה, קצב לב מוגבר וכדומה) בפוביות ועוד. 

ייתכנו שילובים שונים של סדר הופעת הגלים באנשים שונים. כמו כן, יש הבדל בתדירות הגלים, בעוצמתם, ובאופן בו הם מתחילים ומסתיימים. אצל כ־5% עד 15% מהאנשים עשויים להופיע בשנה אחת ארבעה גלים מלאים (דיכאון ומאניה ברצף אחד) או יותר. מצב זה מכונה Rapid Cycling (מעגליות מהירה). ההפרעה לתפקוד גדולה, בעיקר כשהאדם נמצא בתוך גל מאני או דפרסיבי. עם זאת, רוב בני האדם חוזרים לתפקוד מלא או כמעט מלא בין גל אחד למשנהו. אצל שליש מהאנשים נשארים סימנים כרוניים של מגבלה נפשית, הקיימת גם בין הגלים.

סוג II

ההפרעה מתחילה בגיל ההתבגרות או במהלך העשור השלישי לחיים,

מעט מאוחר יותר מאשר סוג 1, ומוקדם יותר מאשר דיכאון מז'ורי. 

ב-12% מהמקרים מתחילה הפרעה דו-קוטבית מסוג 2 בגל יחיד או במספר גלים של דיכאון.
לדיכאון יש שלב מקדים שעשוי להיות מלווה בחרדה, הפרעות אכילה, או שימוש בסמים. 

 

הפרוגנוזה לדפוס הפרעה 2 טובה פחות מזו של דפוס הפרעה 1, הן בשל האופי הכרוני של הפגיעה בתפקוד, הן בשל הנטייה החזקה יותר לתחלואה נלווית (שימוש בסמים ואלכוהול), והן בשל האפשרות של מעבר לקצב התקפים מהיר יותר.
גם בסוג 2 קיימת תופעת ה-Rapid Cycling בשיעור דומה כמו בהפרעה מסוג 1.
 

כאשר ההפרעה מתונה, עשויים אנשים במצב של היפומאניה להיות יצירתיים באופן מיוחד.

אם היצירתיות מונעת על ידי אימפולסיביות, היא עלולה להיות קשורה גם לדחף אובדני, עד כדי ניסיון התאבדות.

שכיחות ואפידמיולוגיה

לאורך שנה אחת 0.6% מהאוכלוסייה הכללית יפתחו את ההפרעה. שיעור כלל המאובחנים עם הפרעות מספקטרום ההפרעה הדו-קוטבית עומד על 9.3%.
 

שכיחות בישראל

על-פי סקר הבריאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-2003–2004 שיעור ההפרעה הדו-קוטבית עמד על 0.5% (0.7% לאורך החיים). 

 

סוג 1

גנטיים ופיזיולוגיים: המנבא החזק והעקבי ביותר להתפתחות ההפרעה הוא קיום מקרה נוסף של הפרעה דו-קוטבית במשפחה. הסיכון להתפתחות ההפרעה בקרב מי שיש במשפחתם הגרעינית אנשים עם הפרעה מסוג 1 או 2 מגיע לעד פי עשרה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית. לאור ממצאים המצביעים על כך שסכיזופרניה והפרעה דו-קוטבית חולקים מאפיינים גנטיים משותפים, סכיזופרניה במשפחה מעידה על סיכון גבוה יותר לפיתוח הפרעה דו-קוטבית.

 

נסיבתיים: לאחר שהתרחשה אצל אדם אפיזודה מאנית עם מאפיינים פסיכוטיים, סביר שגם הגלים המאניים הבאים יתאפיינו במאפיינים פסיכוטיים. כאשר האפיזודה הנוכחית מלווה ברגש בלתי הולם עם מאפיינים פסיכוטיים, צפויה בין האפיזודות התאוששות חלקית בלבד.

 

סוג 2

גנטיקה ופיזיולוגיה: שכיח בעיקר בקרב אנשים שבמשפחתם יש אדם אחד לפחות החי עם ההפרעה.

 

נסיבתיים: דפוס ה-Rapid Cycling מתאפיין בפרוגנוזה טובה פחות. החזרה לתפקוד בין הגלים טובה יותר ככל שהגיל צעיר יותר. כמו כן, מנבאים שנמצאו קשורים לשיפור בהחלמה התפקודית כוללים שנות השכלה רבות יותר, פחות שנים של התמודדות עם ההפרעה, וקשרי נישואין.

תחלואה נלווית

סוג 1

• הפרעות חרדה: פוביה ספציפית; חרדה חברתית; התקפי אימה (פאניקה)
• הפרעות התנהגות והפרעות שליטה בדחפים
• הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD)
• הפרעות שימוש בחומרים (סמים)
• סכנה אובדנית: הסכנה האובדנית לאורך החיים גדולה לפחות פי 15 מזו של האוכלוסייה הכללית.
   

סוג 2

• הפרעות חרדה מופיעות אצל כ-75% מהאנשים עם הפרעה דו-קוטבית. 
• הפרעות שימוש בחומרים (סמים) ב-37%.
• כ-14% ממי שאובחנו עם הפרעה דו-קוטבית מסוג 2 יפתחו במהלך חייהם הפרעת אכילה (ברוב המקרים Binge Eating Disorder), ובמידה פחותה אנורקסיה נרבוזה ובולמיה נרבוזה.

• סכנת אובדנות: כשליש מהאנשים שאובחנו עם הפרעה דו-קוטבית מסוג II מדווחים על כך שניסו להתאבד.

• שיעור ההתאבדות דומה לזה שבסוג 1 וגבוה יותר מאשר בדיכאון מז'ורי, כיוון שהאדם עם הפרעה דו-קוטבית נמצא זמן רב יותר במצב של אפיזודה פעילה.

טיפול תרופתי

הטיפול התרופתי בהפרעה דו-קוטבית כולל שימוש במייצבי מצב רוח דוגמת מלחי ליתיום. בנוסף, עשוי הרופא לרשום תרופות נוגדות פסיכוזה (העשויות לסייע במניעה של התקפי מאניה).

אשפוז

אשפוז עלול להדרש במצבים מסוימים בכל סוגי הגלים האופייניים להפרעה: מאניה, היפומאניה, או גל דיכאוני.

מעקב מרפאתי

מחוץ למסגרת אשפוזית, האדם נפגש עם פסיכיאטר מטפל בקהילה, אשר עוקב אחר הטיפול התרופתי, מאפשר להעלות או להוריד מינון של תרופות, ופועל על מנת להפחית את הסיכון להופעת תופעות לוואי שונות.

 

אנשים רבים מצליחים לנהל אורח חיים רגיל לצד הפרעה דו-קוטבית.

רבים מהאנשים החיים עם הפרעה זו נישאים, מקימים משפחות, ומממשים את עצמם מבחינה מקצועית ואישית.

יכולתו של האדם להשיג את כל אלה תלויה במידה רבה בשמירה על אורח חיים שתכליתו להקטין את הסיכוי להחרפה במצב.

אורח חיים

לצורך החלמה ולשם שמירה על מצב בריאותי תקין, חיוני לנהל אורח חיים בריא ומאוזן, ולהימנע משימוש באלכוהול ובסמים. 

כדי להיאבק בתהליך המאני, למנוע את החמרתו ולחזור לשגרה, יש להיצמד לסדר יום קבוע, לצמצם את הפעילות היומיומית, להקפיד על מספר מינימלי של שעות שינה ועל אכילה מאוזנת, ובמקביל להעלות את המינון התרופתי בהתייעצות עם הרופא המטפל, 

באופן מתון והדרגתי. באופן דומה ניתן להתמודד עם התחלה של דיכאון, בשני הבדלים: במקום לצמצם את הפעילות, יש להגבירה ולהיחשף לגירויים רבים ככל האפשר; כמו כן יש להקפיד לא לישון שעות רבות מדי יחסית לשגרת החיים.
 

קלינאים ומידע מחקרי תומכים ברעיון שהפרעות שינה עשויות להוות גורם להתקפים מאניים או דיכאוניים באנשים עם הפרעה דו-קוטבית. 

לכן חשוב לשמור על משטר שינה סדיר, ולהימנע ממשמרות לילה או מבילויי לילה אחרים העשויים לשבש את השינה. כאשר התהליך המאני מצוי בראשיתו, כוחו של משטר שינה יפה למניעת הידרדרות.

 

בתקופות שבהן עולה הפגיעות יש להימנע ככל האפשר ממצבי דחק, ומומלץ להסתייע בתמיכה מצד הסביבה – משפחה, חברים ומטפלים. עיסוקים שיש בהן עניין ואתגר במסגרת עבודה או פנאי תורמים לתחושת ערך ומשמעות, ומחזקים את הביטחון העצמי. ניתן להיעזר גם בקבוצת תמיכה ובקבוצות לעזרה עצמית, שרבות מהן פועלות באזורים שונים בישראל.