ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - "הראיון האחרון" של אשכול נבו

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook

הראיון האחרון"הראיון האחרון" | אשכול נבו

בספרו האחרון "הראיון האחרון" כתב אשכול נבו על הדיכאון, הדיסטימיה (דיכאון מתון מתמשך) שהוא (או הגיבור שלו, שקשה קצת להבדיל בין שניהם, או להבין מה מהם שייך לגיבור בלבד ומה שייך לשניהם) סובל ממנו.


מתוך הספר:

"בשנה האחרונה אני מנהל מלחמה מתמשכת, מלחמת חפירות ממש, נגד הדיסתימיה: הפרעת מצב רוח אקוטית שמאופיינת בתחושת דכדוך קבועה, לאורך זמן, על אש נמוכה.
ובמילים יותר פשוטות: פעם הייתי קם שמח. היום אני קם עצוב.
אני לא בטוח שאני יודע למה, ואין לי מושג איך לצאת מזה.
אני גם לא בטוח כמה זמן דקלה תוכל לשאת את זה. לאחרונה אני מרגיש שהיא שומרת ממני מרחק. אולי מפחדת להידבק.

"בכל אופן — הבוקר שלי מתחיל תמיד בפעילות גופנית מאומצת, ריצה או רכיבה באופניים, שנועדה לשחרר למחזור הדם שלי חומרים משפרי מצב רוח.

"אחר כך אני מתקשר לארי ואנחנו מדברים על הפועל ירושלים כדורסל, על האחיות במחלקה, על הסיכויים לאיחוד של שב"ק ס' — הכול חוץ מהמחלה שלו.

"השיחה נועדה אמנם לרומם את רוחו אבל היא מרוממת גם את רוחי ומפיגה קלות את תחושת הבדידות החריפה שלי.

"אחר כך אני מנמנם קצת, מתעורר, שותה שתי כוסות קפה ברציפות, אוכל חפיסה שלמה של שוקולד פרה ופותח את המחשב כמו אחד שמתכוון לכתוב ברצינות את הרומן הבא שלו. ויושב קצת מול המסמך הריק. ואחרי כמה דקות נודד לראיון הזה, שנשלח אלי מעורך של אתר אינטרנט שריכז בשבילי שאלות של גולשים. ועונה עליו קצת. שאלה, שתיים. שלוש גג. והנה כבר אחת וחצי, והבת האמצעית שלי חוזרת מבית הספר, והרעש שהיא מקימה בסלון מוציא אותי מריכוז עד כדי כך שאין טעם להמשיך. אז אני סוגר את המחשב והולך להכין לה ארוחת צהריים. אנחנו יושבים ואוכלים צהריים יחד.

"בשנה האחרונה היא אנטיפתית במיוחד, ואני עם הדיסתימיה שלי קצת מתקשה לשאת את זה. ובכל זאת אני מנסה להגיע אליה מבעד לסבך הקוצים שגדל סביבה פתאום. זה כל כך מעייף, שאחרי הארוחה אני חייב לישון צהריים. אני מכוון שעון מעורר כדי שלא אאחר לאסוף את הילד הקטן, התמים, מהצהרון. כשאני נכנס הוא צוחק מרוב אושר ורץ אלי, ולרגע אחד, קצר כמו שיר, נראה שהכול יהיה בסדר".

__________________________________
עטיפת ספרו של אשכול נבו

הספר נפתח, נמשך ומסתיים כראיון. הדמות הראשית, סופר מצליח, נערץ ומושך, משיב במסגרת התכתבות דוא"ל על כמה מאות שאלות לאקוניות של גולשים באתר אינטרנט. בתוך כך נמסרת העלילה, שבמרכזה משבר הנישואים שבין המרואיין־הסופר לאשתו, דקלה. לזוג שלושה ילדים. הבכורה מתנכרת לאביה והתרחקה לתיכון בפנימיית שדה בוקר. חברו הטוב מילדות חלה בסרטן. הסופר סובל, בנוסף, מדיכאון ומכאבי גב. לצד צירי העלילה המרכזיים נדרש הגיבור פה ושם לתהיות לאומיות, חברתיות ופוליטיות עכשוויות.

לשאלה "איך אתה מצליח להתמודד עם הבדידות שכרוכה בכתיבה?" משיב הסופר: "אני לא". שם, כמו בהרבה רגעים אחרים בעלילה, מציצים מבעד לארכיטקטורה כישרונו של המחבר ותבונתו. ההומור, יכולתו לרגש. ראייה רחבה.

מתוך כתבה מאת גפי אמיר |

דמות הסופר משיקה לפחות בחלקה לאוטוביוגרפיה של המחבר. שניהם נכדיו של לוי אשכול ודודתם היתה נועה אשכול. הם נשואים, הורים לשלושה, מלמדים בסדנאות כתיבה. ספריהם מתורגמים וזוכים להצלחה. שניהם נולדו בירושלים והתבגרו בחיפה. בנים למרצה באוניברסיטה. נבו גר ברעננה, לסופר יש סטודיו בגבעת ח"ן הסמוכה ועוד כהנה.

המרואיין־הסופר חוצב מלבבו סטריפטיז רגשי שלם. תחת פטיש צרותיו הגדולות: געגועיו לילדה, עלבונות מהאשה, יושב ועצוב, לבד וכאוב. בוכה "בכי גברי כזה, לא מתייפח". נזכר איך "ראו אותי חוזר מטירונות שריון שבור ומושפל", חרד גם "חרדה כלכלית בוטה". והמראיינים? נקסט. לשאלה הבאה. "האם אתה בעד שתי מדינות לשני עמים?" או "איזה תפקיד צריך להיות לדעתך ליהודי הגולה ביחס לישראל?"

"הראיון האחרון", ספרו החדש — והעשירי — של אשכול נבו, תנודתי. יש בו אפיזודות רגישות, שנינה, עצב ודמויות מעוררות הזדהות ואמון. מבנה הספר הוא כראיון ויש בו עיסוק ארס־פואטי של המחבר בעצמו כפרסונה ספרותית ובמחסום הכתיבה שלו.

כולל משחק מחבואים ילדותי בין נבו לדמות הסופר בן דמות היגון, גיבור הספר. כל זאת תוך טרוניה על אודות שטחיות, עיסוק בטפל ומציצנות. בבחינת: הניחו לרעייתי.

עם זאת, בעמוד הפנימי מופיע הסייג המטופש "העלילה, הדמויות ושמותיהן פרי דמיונו של המחבר" ו"אין כל קשר בין העלילה למציאות". מטופש, שכן בספרו עורג נבו, מפי הגיבור, ש"בעמוד הראשון, הפנימי... תופיע אזהרה הפוכה: עלילת הספר, הדמויות... ושמותיהן לקוחים־גם־לקוחים מחייו של המחבר... כל קשר אינו מקרי כלל וכלל". הוא מפנטז, כדמות ספרותית, שעל עטיפת הספר יופיע שטיח קיר שארגה דודתו המנוחה. ואכן — עטיפת הספר עוצבה על בסיס שטיח קיר של נועה אשכול.

אלא שבמהלך העלילה, למשל בהקשר של מפגשי הקוראים, מעיר הסופר ש"המפגש החשוב ביותר... הוא המפגש האינטימי והחד פעמי שלכם עם הספר עצמו". בהזדמנות אחרת הוא מלין על מה שכתבו עליו זרים וטוקבקיסטים, דברים שאליהם נחשף הודות לגוגל, או מלעיג על "אקדמאים בדרך כלל מהחוג לספרות" עם "תואר מתקדם" ש"כפו על הספר שלי קריאות שיטתיות מדי".

מראיין ללא זהות

הטון המוסמך של נבו נוסף לנימה הסנסציונית, כאילו ניפץ מיתוס לראשונה, נשמעים יומרניים, בדומה לרצף השאלות האסוציאטיביות שביסס עליהם. פרט למידה מסוימת של יומרנות, יש ב"ראיון האחרון" צרימות נוספות. בראשן מבנה הראיון שמנג'ס בשטף הקריאה. גם מהותית, השואל הסקרן מופיע כאינקוגניטו, ישות יוניסקס נייטרלית: חסרת מגדר, אפיון, תכונות, עמדה רגשית או אמפתיה. טופס 106 כדמות ספרותית.

רק בעמוד 101 נחשף הקול, כמעין התגלות אפיפנית, בשאלה: "למדתי אצל אביך באוניברסיטה. מה מעשיו בימים אלה? תוכל למסור לו ד"ש מחניתה ברודצקי? אני מקווה שהוא זוכר אותי".

בתום שבירת הדיסטנס שב הקול השואל לקיום ביורוקרטי מרוחק. ספק ככותל המערבי, ספק גולשים באתר אינטרנט ללא שם. כמאמר המשורר: למה, על מה את מתנכרת? התהייה מטעמי, לסופר לא אכפת. למי מאיתנו לא יוצא לענות במייל באריכות למאות שאלות אינטימיות ולספר לאלמוני מהאינטרנט את כל סודותינו?

הגולשים־המראיינים, אמנם בטון תחקירי צונן של אילנה דיין, מפרגנים לרוב בשאלות כמו "תמיד ידעת שתהיה סופר?" "איך אתה, כגבר, מצליח לכתוב דמויות של נשים?" "להרצאות שלך בחו"ל באים מן הסתם גם ישראלים לשעבר. מה עושה לך מפגש איתם?" ו"מתי יפיקו עיבוד קולנועי לספר שלך? כשקראתי אותו ממש יכולתי לדמיין את הסרט". אלה שאלות שאינן עיתונאיות, גם אינן דומות לשאלות ראיון, אלא אם כן מדובר בראיון שבו שמעון ריקלין שאל את שרה נתניהו: "הביקור באמריקה היה היסטורי ומרהיב, האם נוצר קשר טוב?" ו"במה את הכי גאה, עם כל העשייה שלך?"

ספרו של נבו, ובפרט אחרי השליש הראשון, מכיל תובנות רגישות ומתח להמשיך לקרוא ולגלות מה יעלה בגורל הנישואים, החבר החולה ועוד.

אבל כל אלה לוטים בפוזיציית כתיבה ילדותית ולכן מוגבלת. הסופר שב ונדרש לסיוריו, או שמא לייסוריו הספרותיים בחו"ל ובארץ: פסטיבלים, כנסים, מסעות לקידום תרגומיו. הרצאות. מחמאות. נורא. בכנס אקדמי שהוקדש לספרו, "הלכתי והצטנפתי לי בכיסא שנשמר לכבודי בשורה הראשונה". בטורקיה, במסע לקידום תרגום ספרו, קיבל "מלון שני כוכבים... פינת ישיבה עם ספה לא נוחה". בקולומביה, "המלון מט לנפול" וברכבת נתפס הגב. אי שם בעולם הרחב מישהי לא הקשיבה לסופר בעניין כן. ואקסל וולף — סופר פופולרי וככל הנראה פיקטיבי שבדה נבו — מצליח יותר. "יספיק קורא אחד כדי להחזיר לך את הביטחון בממשיות של הקיום שלך. אבל מימין ומשמאל, בקרון הרגיל ובקרון המחלקה הראשונה... כולם קוראים את החדש של אקסל וולף", כותב נבו מפי גיבורו, משום מה בגוף שני. "בזמן הפנוי שנותר לך בבוגוטה אחרי שרשרת הראיונות אתה עובר בין חנויות הספרים... בחלונות הראווה... יש את החדש של אקסל וולף... אתה נכנס ומחפש את הספר שלך... כשאתה יוצא לרחוב אתה נותן מכה לעמוד תאורה רק כדי לראות אם זה כואב".

שיר הדלות מצייר את כותבו כביכול כאנטיתזה לבורגנות שהיא "האחרים": הסופרים ההם, עם הסטודיו. הנובורישים עם התמ"א 38. ומה זה בכלל "כפרייה שמכרו בה"? אשה כפרייה? מכרו באשה? מכרו בחנות כפרייה?

ייסורי ורתר הפריבילגי מגוחכים, צורמים, מפני שבאותה אסתטיקה מלנכולית וסגנון כתיבה רומנטי וחומל מתאר נבו חבר ערבי שהושפל בבידוק בכניסה לארץ, חבר קרוב שנאבק בסרטן, קשיי נישואים, מלון עם ספה לא נוחה וכן "שחקן גרמני מקריא על במה במינכן קטע של 40 דקות מתוך הספר שלך... אתה מעמיד פנים שאתה מקשיב לו. אתה חייב להעמיד פנים". בהעדר פרופורציה והיררכיה בין טרגדיה ל"זה לא נעים לי".

שם ספרו החדש של נבו באנגלית, כפי שנדפס בעמוד פנימי, הוא "The Storyteller", שם קולע יותר מ"הראיון האחרון" הבומבסטי. ביידוע כפול. מספר הסיפורים ממקם את הקריאה עוד בטרם החלה בקונטקסט שבין הצ'יזבט לבובע־מייסעס. ובכך לא רק מדייק את רוח הספר, אלא גם יוצר תיאום ציפיות. נחוץ, מפני שיש בספר רגעים יפים וקטעים צלולים. נבו מסוגל לצמצום ולכנות.

לשאלה "איזה תפקיד צריך להיות לדעתך ליהודי הגולה ביחס לישראל?" משיב הסופר, בין השאר: "לבוא למפגשים עם סופרים ישראלים. כי אף אחד אחר כבר לא בא". אילו השכיל נבו להתבדח בכנות דומה גם על חשבון עצמו, כמו על יהודי הגולה, ישראל והספרות העברית, היה ספרו נהדר בהרבה.
_______________________________________________

לצאת החוצה לשחק

במקום לכתוב רומן, סופר עונה על שאלות גולשים ויוצא לו ספר. בספר שונה, של התבוננות עצמית, הדורשת אומץ גם כשהיא בדויה למחצה, אשכול נבו ממשיך את מתכונת רבי־המכר שלו

הדימוי שעל עטיפת "הראיון האחרון" הוא משל לטיבו של הרומן. זהו שטיח־טלאים צבעוני ובעיצוב העטיפה הוא גזור כך שייראה כמסכת־פָּנים. השטיח הוא מעשה ידיה האמיתי של האמנית ואשת המחול נועה אשכול האמיתית דודתו של אשכול נבו האמיתי – אך גם מסופר עליו בספר הבדיוני מפי המספר הבדוי שלו, מספר שהוא סופר במקצועו ואשר חולק עוד נתונים אישיים רבים עם אשכול נבו האמיתי, אך מבחינות אחרות, כגון מפגש שהיה לו עם ערפד, הוא שונה. השטיח, עם התפרים הגלויים המצלקים את פניו, משקף את הימצאותו של הספר בתפר שבין המציאות הביוגרפית לבין הבדיה.

אבל סמלי מכך הוא עצם הדימוי: שטיח קיר של טלאים, של פיסות שונות ומשונות המתחברות־לא־מתחברות לאיזו קומפוזיציה. כי כזה הוא הספר. רעיון מבני מיוחד במינו אִפשר לנבו ליצור רומן לָכִיד שהוא הרבה דברים במעורבב. מהו הרעיון? הרעיון הוא ריאיון. כלומר לא בדיוק ריאיון, אלא רצף שאלות ותשובות, שכל השאלות בו הן שאלות טריוויאליות שאנשים נוהגים לשאול סופרים, ואשר נשלחו, כביכול, אל הסופר־גיבור־הספר בידי עורך אתר אינטרנט שאסף שאלות שהפנו גולשים.

הסופר ניגש לענות עליהן ברצינות ובכנות ובהרחבה, תשובות שהן לא תמיד תשובות. הוא עושה זאת מפני שבמה שהוא רוצה לכתוב, ספר נורמלי, הוא לא מצליח להתרכז. הוא מצוי במשבר כתיבה ובמשבר בחיים. הוא לוקה בדיסתימיה, שזה מין דכדוך מתמשך ומרפה ידיים שאינו מגיע לכלל דיכאון; אשתו עומדת לעזוב אותו (כלומר להשליך אותו מהבית, כמובן־מאליו במקומותינו); בתו הבכורה עזבה לפנימייה, בגללו בעצם; חברו הקרוב גוסס מסרטן; חברו הקרוב האחר נעלם; ועוד. תשובותיו לשאלות יוצרות, שלא במפתיע, ספר. הספר שלפנינו. אך הן גם יוליכו אותו אל ההחלטה לחדול לכתוב. לעזוב את המקצוע. לכן, הריאיון יהיה אחרון.

מעולל עלילות כפייתי

הרומן הוא אפוא כל אלה. ביוגרפיה ופנטזיה. וידוי ופסידו־וידוי. מסה ארס־פואטית ושיחה של סופר עם קוראיו. רומן עלילתי וקובץ סיפורים הנקשרים איכשהו לגיבורו. החן היצירתי של מתכונת השאלות והתשובות מפצה על ההתפזרות הזו ועל תפרים גסים שנשארו בה פה ושם. כי יש להודות: החוט העיקרי בעלילה – פרשת התפוררות אהבתם הגדולה של הסופר ואשתו דקלה, שמרגישה שהסופר שבתוך בעלה הרג את האדם שבו – לא לגמרי מחזיק סיפור. הוא טוב יותר כאילוסטרציה למאבק הפנימי המתקיים אצל הסופר, שנדבר עליו מיד. אולם הסקרנות הרכלנית הטבעית של הקורא, הטרוד בשאלה מה פה אמיתי ומה לא, עושה את שלה – ומתפקדת כמכפיל־כוח לסוד הצלחתו הקבוע של אשכול נבו, הלוא הוא יכולתו לגרות את הרגישויות שלנו דווקא מתוך עיסוק בנושאים המתבקשים עד נדושים של הישראליוּת ובדמויות שלוּ הכרנו אותן במציאות היו רובן נוסכות עלינו שיממון.

גם הסופר הבדוי נע כל הזמן בין אמת לבדיה, מתעתע בקוראי־תשובותיו ובשומעי־הרצאותיו ואפילו במכריו ובבני משפחתו. ואפילו בעצמו. מין תעתוע־בריבוע כזה. הוא נוטל, אפילו גונב, פיסות מציאות, וכותב אותן בסיפוריו כבדיה; ומנגד, ממציא בדיות ומספר אותן כאמת וידויית. אלו ואלו אוכלים בו בכל פה. ההרגל שלו ליטול לכתיבתו הבדיונית חומרים אמיתיים מחייהם של מכיריו ויקיריו מקומֵם עליו את אשתו ואת בתו. ומתח קשה עם אשתו נגרם גם בשל המצאה סיפורית שסיפר לה כאילו הייתה אמת. זו לו כמעט גזרת גורל, גזרת אופי, צו שמטיל עליו היותו סופר מעולל־עלילות במקצועו ובהווייתו. נראה שתכונת־הסופר הזו שלו, שמשכה אליו את דקלה מלכתחילה, היא שהמאיסה אותו עליה. גם כשהיא מבינה שהוא בדה בדיה ולא באמת בגד בה, היא קצה בחיים עם בדיה.

מתכונת השו"ת, הריאיון, מאפשרת את זאת. הקפיצה מהשאלה הטריוויאלית שהסופר נשאל אל התשובה היצירתית היא לפעמים קפיצה מהספרות אל החיים. ולפעמים הקפיצה דווקא הפוכה, ושאלה על חייו מקבלת מענה שהוא סיפור והמצאה. לשאלה "אתה מאמין שלספרות עדיין יש השפעה בעולמנו?", תשובתו של הסופר (הבדוי) היא סיפור שקרה לו (אולי) כשבא לבית ספר למפגש עם תלמידים. אחד התלמידים ביקש בסוף השיחה להתלוות אליו בדרך מבית הספר אל הרחוב, כביכול כדי לשאול אותו שאלה על כתיבת סיפורים. אלא שזו הייתה תחבולה של הילד, שכל שרצה היה חסותו של הסופר שתגן עליו מפני ילדים הנוהגים להרביץ לו. זו תשובה צינית למדי, מיואשת, לשאלה אם לספרות יש השפעה. זה כמו לומר על ספר שהוא מצוין בתור מעצור לדלת.

אמפתיה מעבר לקו הירוק

אבל, כאמור, המקפצה של השאלה מובילה גם לכיוונים הפוכים. ימחישו זאת דוגמאות מרוכזות, עם תשובות קצרות במיוחד או עם משפטי פתיחה שכבר בהם נמצאת ההפתעה. הסופר נשאל, "אתה יודע את הסוף של הספרים שלך לפני שאתה מתחיל לכתוב?", ותשובתו חותכת היישר לחיים, ומתחילה כך: "לא, אבל אני יודע את הסוף שלי. תמיד ידעתי שהגברים במשפחה שלי מתים מוקדם" (עמ' 27). או זה: "מה העצה הכי טובה שקיבלת בחיים, ומי נתן לך אותה?", הוא נשאל, ותשובתו היא העצה "צא החוצה לשחק" שנתנה לו אימו כשהיה ילד והם עברו דירה אל מקום חדש עם ילדים חדשים (עמ' 288). לצאת החוצה לשחק, במובן סמלי ועקרוני יותר, היא כמיהתו של הסופר, המועלית במפורש רגע לפני סיום (עמ' 346). והיא כפולה בפני עצמה: לצאת החוצה מהבדיה אל החיים, מההתכנסות בעצמי ובדמיון אל המציאות, אבל מה לעשות שם? לשחק.

סוגיית המציאות וההמצאה מניעה אפוא את גלגלי העלילה בספר; והיא נידונה בו גם באופן עקרוני, כסוגיית יסוד בפילוסופיה של הספרות. הרי החופש לבדוֹת מאפשר לסופר להגיע לאמת כללית ועמוקה יותר מהאמת העובדתית. אחותה של סוגיה זו היא סוגיית האמפתיה: היכולת להזדהות עם הרגש והחוויה של הזולת. היא אחותה מפני שבשביל אמפתיה צריך דמיון. רק על כנפי הדמיון אפשר לחתור אל אמת שלעולם לא תהיה נגישה לנו במלואה: חווייתו הסובייקטיבית של אדם אחר.

זו סוגיה המעסיקה כל סופר הכותב על בני אדם. את נבו היא מעסיקה במיוחד, והפעם גם באופן מוצהר, כיאה לספר שהוא גם מניפסט אישי של סופר. בדברו עליה, הוא קושר בינה לבין סוגיית האמת בדרך נוספת: ההשקפה הפוסט־מודרניסטית שלו, הקובעת שאין אמת אחת, מחייבת אותו להתנסות באמיתות של אחרים. "האם היית מסכים להופיע מעבר לקו הירוק", נשאל הסופר שלנו, ותשובתו, שהיא סיפור, מתחילה כך: "לא התלבטתי לפני שהסכמתי להיפגש עם קוראים במעלה מאיר. אם מה שאני מנסה לעשות בספרים שלי זה לכפור בכך שיש אמת אחת ולחתור תחת כל מספר שטוען שהוא יודע־כול, איך אני יכול לסרב להזדמנות להכיר אנשים שחושבים וחיים כל כך אחרת ממני?" (עמ' 183).

כך מתחיל סיפור בן 18 עמודים, הסיפור העצמאי הארוך ביותר בספר, על מפגש מתוח אך גם מחמם־לב. הסופר יחזור ממנו נטול ערלת־לב אידיאולוגית. "אחרי הלילה שביליתי במעלה מאיר, הקו הירוק חדל להיות עבורי קו הפרדה לאכפתיות" (עמ' 199). חבל אולי שהמתנחלים מקבלים אמפתיה זאת רק תמורת פגיעותם, תמורת חשיפת חולשתם האנושית, תמורת היותם קרבן. אבל דומה שזה חלק מהפילוסופיה של נבו.

אמפתיית־הדגל של נבו היא עדיין עם האחר האולטימטיבי כביכול, עם הנפקד הנוכח, הפלשתיני. על האמפתיה הזו הייתה תפארתו עוד ב"ארבעה בתים וגעגוע", וממנו והלאה, והיא מרפדת אחדים מהסיפורים בספר הנוכחי. גם פה מצהיר נבו על חשיבות ההקשבה לקול החסר. בסופו של סיפור על נסיעה עם נהג המונית מוסטפא ממזרח ירושלים המוצג לנוסעים כ"מרדכי" היהודי, ועל בית ספר שצנזר את קטעי המגורשים הפלשתינים ב"ארבעה בתים וגעגוע", הסופר שלנו חוזר לביתו אך, כבתוך סיוט, המפתח שלו לא מתאים לדלת, ומתוך הבית נשמעים קולות זרים.

נוסחתיות ודלות סגנונית

זווית מיוחדת לסוגיית האמפתיה ניתנת במנה קטנטנה, קומץ שבמתכוון אינו משביע את הארי אלא מגרה את סקרנותו, בסיפור קצר שכותרתו "הטרדה". זה סיפור שיכול היה להיות סיפור של התוודעות: אדם ושמו אלי מגלה, אחרי עשרים שנה, שהנפגעת בתקרית גורלית שהייתה לו בצעירותו הבינה את התקרית אחרת לגמרי. תרגיל בהבנת קוצר ידה של קריאת הזולת. אך באורח מוזר, המסַפר מסתפק באמירה שאלי למד כי "הצד שלה של הסיפור היה כל כך אחר ממה שדמיין", ומשאיר לנו לדמיין בעצמנו מה אלי דמיין ומה לא היה כמו שדמיין. לסיפור הוא מותיר פואנטה אחרת, מעודנת, על אלי עצמו.

יש כאן הכרזה על קוצר־יד מרצון של הסיפור, שאינו רוצה לדעת הכול, וכמדומה גם איזו מחאה של נבו על הציפייה שלנו, שיצר מי אם לא הוא, שהוא יספק לקורא הלא־מתוחכם את כל הבשר שהוא מבקש. ואכן, בספר הזה, המתוחכם מעצם מהותו, המעמיק אף כי לא תמיד מספיק, ספר של התבוננות עצמית הדורשת אומץ גם כשהיא בדויה, נבו משתמש בכליו הקודמים, המתחנפים מעט למגבלותיו קצרות הסבלנות של קונה רבי־המכר, כלים של נוסחתיות מסוימת ושל אי־איזו דלות סגנונית, כדי להגיח מחוץ לקופסה של העצמי ושל ההרגל ושל הכלים הללו עצמם ולהתבונן בהם מבחוץ.

גבול היכולת לדעת מה באמת חושב ויודע הזולת אינו רחוק מגבול היכולת האמפתית (למרחב שביניהם קוראים דמיון. והוא מוגבל). וזה חלק ממה שגורם לסופר שלנו להתייאש מהספרות. אפשר לשער שבדבר הזה נבו נבדל מבן דמותו הבדוי. הוא רצה לכתוב מֵטא, אז הוא המציא סופר שאנרגיית הכתיבה שלו מתה. סדרת הווריאציות של נבו על נושא הישראליוּת – "מעוף הפרפר על פרחים אפורים", כפי שנועה אשכול קראה ליצירה שלה שעל העטיפה – ודאי לא נגמרה.

__________________________

 
 
 

 הראיון האחרון

אשכול נבו (1971) הוא סופר ישראלי, מנחה סדנאות כתיבה עם המשוררת אורית גידלי ומרצה ב"בצלאל". נבו הוא נכדו של ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל לוי אשכול, וקרוי על שמו. לאחר שנים של עבודה כקופירייטר במשרדי פרסום שונים, החליט להתמקד בכתיבה ספרותית. ספרו "ארבעה בתים וגעגוע" שתורגם וראה אור בצרפתית, זיכה אותו בפרס הספרותי הצרפתי ע"ש ריימונד ואלייר לשנת 2008 (הספר גם תורגם לאנגלית, איטלקית, גרמנית וערבית). בעקבות ספרו "נוילנד" היה מועמד לפרס ספיר לשנת 2011. ספרו "משאלה אחת ימינה" הפך מיד עם צאתו לרב מכר וזכה בפרס הזהב ובפרס הפלטינה של התאחדות הוצאות הספרים. ב-2014 זכה בפרס סטימצקי על ספרו "המקווה האחרון בסיביר". נבו נשוי לענת, אב לשלוש בנות ומתגורר ברעננה.

 

תקציר

סופר מנסה לענות על ראיון שנשלח אליו מאתר אינטרנט. בדרך כלל התשובות שלו בראיונות כאלה מחושבות. זהירוֹת. אבל הפעם הלב שלו עומד להישבר, החיים שלו מאיימים להתפרק, והוא נחוש לכתוב את האמת העירומה. הפגומה. 
הוא רק לא בטוח שהוא זוכר איך עושים את זה.  
כל שאלה בראיון האחרון היא חור מנעול שקשה להתיק ממנו את המבט, וכל תשובה בו חושפת שהאמת היא הגרעין של השקר – ולהפך. זהו רומן מפתיע, מתעתע, מענג ונוגע ללב, שהאינטימיות שהוא יוצר עם הקורא נועזת ושוברת מוסכמות. 
 
ספריו הקודמים של אשכול נבו הפכו לרבי־מכר וזכו לשבחים בארץ ובעולם. 
שלוש קומות, המקווה האחרון בסיביר, נוילנד, משאלה אחת ימינה וארבעה בתים וגעגוע ראו אף הם אור בהוצאת זמורה־ביתן.