שמועות על בריאותם הנפשית של הפסיכיאטרים: אמת או כזב?

מתוך כתבה מאת ד״ר הלן שיינפלד, מומחית לפסיכיאטריה, סופרת | 01.04.2019 | https://doctorsonly.co.il

את ענייני הרב בפסיכיאטריה טיפחתי במשך שנת הסטאג' של לימודי הרפואה, כאשר מאושפזים במחלקות השונות הזדקקו לייעוץ פסיכיאטרי. סקרנותי לגבי הנושא הובילה לבחירת המחלקה הפסיכיאטרית כ"חודש בחירה". ההתנסות, שהייתה מעניינת ועשירה, העלתה אין ספור שאלות; וביניהן: כיצד מתמודדים עם החוויה, השונה מזו של תחומי הרפואה האחרים? האם בכלל מצליחים רופאי המחלקה ואנשי הצוות האחרים להפנים את מה ששמעו, ראו והרגישו בשעות עבודתם עם החולים הפסיכיאטריים? ומה עובר עליהם כשדמויותיהם והפרעותיהם המשונות של המאושפזים, של חלקם לפחות, אינן נשארות כלואות במחלקה, אלא "עוקבות" אחריהם גם כשבסיום יום עבודתם הם "יוצאים לחופשי"? האם הם לומדים להתמודד עם זה מבלי שאיזונם הנפשי ייפגע? והאם ייתכן שעצם בחירתם והצלחתם בתחום זה מעידות על היותם של הפסיכיאטרים "מיוחדים" במינם?

שאלות אלה הדהדו בראשי לאורך שנים. מדי פעם קיבלתי תשובות, לכאן או לשם, מקריאה או מהחיים.

אחד המרשימים ביותר והבלתי נשכחים מן האירועים הקשורים לכך, התרחש בשנות השבעים המוקדמות, בעת שהתמחיתי במחלקה הסגורה. אחת המתמחות לקתה אז בהפרעה נפשית חריפה. מסיבות מובנות מאליהן לא אכנס לפרטים. אומר רק שהתנהגותה המוזרה יצרה אווירה של דאגה ובלבול. היו רגעים בהם התקשינו להחליט באם היא "משחקת" את התפקיד של חולה פסיכיאטרית או שהיא, הקולגה שלנו, אכן חלתה. הצעירים שבינינו הם אשר נפגעו במיוחד. מנהל בית החולים ויתר אנשי הצוות הותיקים פעלו בזריזות ותוך שמירה על התנהגות מאוזנת ויחס אמפתי. הם דאגו להעבירה לטיפול באחד המוסדות הפסיכיאטריים מחוץ לירושלים. רק כעבור מספר שנים, נודע לי שעם הבראתה, עזבה את הארץ.

במאמר קצר בו נדונה בעיית בריאותם הנפשית של ה-"Shrinks" - כינוים של הפסיכיאטריים בסלנג, נפרשים כמה פרטי מידע על תגובותיו הנפשיות "היוצאות מגדר הנורמה" של פרויד (1).

ב -1899, כשהיה בן 43, קיבל פרויד מספר טלפון חדש: 14362, אשר הדאיג אותו מאוד. וזאת מפני שדמיין או האמין כי השילוב בין 6 ל-1 הכלולים במספר הטלפון, מנבא את מותו בגיל 61. ולעומת זה, כך חשב, ניבא הצירוף בין 6 ל-2, שהיווה את סיומו של אותו מספר טלפון, "פרוגנוזה" טובה יותר, דהיינו את מותו בגיל 62 (ולא בגיל 61). כאשר מלאו לו 63, שמח כמובן מאוד.

בניגוד לפירושיו החרדתיים למספר הטלפון המוזכר, פרויד נפטר בגיל 83. מותו נגרם, כידוע, מסרטן הפה. מחלתו נתגלתה בהיותו בן 67. היא זכתה לעשרות ניתוחים ו"הסתיימה" בקבלה מבוקרת של מורפין על פי בקשתו ו"ניהולו" של פרויד עצמו. הפרוצדורה בה בוצע הליך זה דומה לזו של המתת חסד – euthanasia ומוכרת בשם "Voluntary and Physician Assisted Death". יש שפירשו סיום זה של חייו כהתאבדות (1).

מחלתו שויכה להרגלו לעשן בתדירות גבוהה ו/או לשימוש בקוקאין, ממנו נלהב לאורך לפחות שנתיים (2). מבחינת בריאותו הנפשית, יש להוסיף שגדול הפסיכיאטרים ואבי הפסיכואנליזה סבל מצורה קלה של אגורפוביה, ושעל פי תובנתו העצמית היה נוירוטי (1).

על פי מאמר שכותרתו: "הפסיכיאטרים אינם חסינים להפרעות נפשיות - או סטיגמה" (3) ניטען ש"הסטיגמה הקשורה להפרעה נפשית אינה, בשום אופן, קונספט אבסטרקטי של הפסיכיאטרים. המטופלים שלהם עוסקים בה בכל יום כמעט. אבל הפסיכיאטרים ייבהלו מכמה שהסטיגמה יכולה להיות מציאותית כאשר הם עצמם are on the receiving end. מובאים בו מקריהם של שלושה פסיכיאטרים, שנאלצו להתמודד עם הסטיגמה שבהפרעותיהם הנפשיות כפי שהיא נקלטה על ידם או כפי ש"הוקרנה" אליהם מצד הקהל או מצד רופאים - קולגות שלהם. התוודותם לגבי הפרעותיהם הנפשיות אירעה במסגרת של אחת הסדנאות השנתיות של APA - American Psychiatric Association במאמר מתפרסמים בגלוי שמותיהם, פרטיהם האישיים וסיפוריהם האמיתיים של המתוודים. ראשון המקרים, פרופסורית באוניברסיטת קליפורניה, לקתה בדיכאון מג'ורי שהתפתח כמה שנים לאחר שחלתה במחלה פיזית קשה. על אף ניסיונה הרב בטיפול בחולים שסבלו מאותו סוג של דיכאון, היא שכנעה את עצמה שאין זה אלא סוג של סטרס; זמן רב עבר עד ש"הסכימה להבריא" באמצעות תרופות מקבוצת ה SSRI, שהומלצו לה על ידי אחד הקולגות שלה.

רופאה אחרת, לאו דווקא פסיכיאטרית, שסבלה בילדותה מהפרעה דו קוטבית, עברה כמה אפיזודות פסיכוטיות ולאחר לידתה השלישית לקתה בקטטוניה. בזמן שסיפרה פרטים אנמנסטיים אלה, היא שמשה בתפקיד רפואי חשוב. עם סיכום דבריה טענה, ש

פסיכיאטרים הלוקים בהפרעות נפשיות, חווים בעצם שלוש סטיגמות: אחת קשורה להיותם מיעוט באוכלוסיית הרופאים, שנייה שקשורה להפרעתם הנפשית ושלישית בעצם היותם פסיכיאטרים.

המקרה השלישי, המובא באותו מאמר (3) הוא של פסיכיאטר צעיר, אשר סירב להורות על קשירת restraint חולה לא פסיכוטי, שהתנהג בצורה שהפריעה לסביבתו. סירובו ערער את יחסיו עם מנהלו שהורה על כך. מספר שנים לפני זה, כאשר אותו פסיכיאטר צעיר לקה בדיסטימיה ובדיכאון מג'ורי, הוא פנה לעזרה אל אחד מחבריו, שהיה בתפקיד ניהולי בכיר במסגרת בה שניהם עבדו. הפסיכיאטר הצעיר סיכם את סיפורו במילים הבאות: התוודותי בפניו חיסלה את שניהם, את חברותנו ואת יחסי העבודה שלנו. אבל אי הנעימות, ה"פציעה" והסטיגמה, הקשורות לעברו הפסיכיאטרי, הקנו לו רווח אחד גדול: האמפתיה כלפי מטופליו, הסובלים מהפרעות נפשיות דומות לאלה שהוא עצמו חווה או אחרות.

הרופאים שסיפוריהם הפסיכיאטריים פורסמו ב-2002 במאמר המוזכר (3), כולם ללא יוצא מן הכלל, המשיכו לעסוק ברפואה ולשמש בתפקידים, פסיכיאטריים או אחרים, חשובים.

סיפור ארוחת הצהריים של שלושת הפסיכיאטרים, שניים ותיקים ואחת בתחילת דרכה

סביב לשולחן קטן ועגול ישבו בצהריים של אחד מימי השבוע, ד"ר א. ו., ד"ר ב.ג. ופסיכיאטרית אחת צעירה. שני הראשונים היו פסיכיאטרים מומחים ומנוסים, שהוותק המקצועי שלהם היה מעל שלושים שנה. ה"פסיכיאטרית" הצעירה, שטרם הייתה פסיכיאטרית, התחילה את התמחותה לפני כחצי שנה בלבד. שני המומחים המנוסים דיברו ביניהם על דא ועל הה. התייחסותם אל הרופאה הצעירה התבטאה, מדי פעם, במזיגת מים מתוך הקנקן המשותף או בשאלה אם "להביא לה משהו" מהתבשילים שהועמדו לרשות הצוות. ניחוחם המפתה שמילא את חדר האוכל של בית החולים, הגיע לשולחן העגול של שלושת הפסיכיאטרים. מבין נושאי השיחה שהתפתחה בין שני הוותיקים שמעה לפתע הרופאה הצעירה סיפורים על ילדיהם המתבגרים הבעייתיים. הבעת פניהם התחלפה בין דאגה לחיוך, כשתפקידה של המחויכת, עד כמה שהצעירה יכלה לפרש, הייתה להקל על המודאגת. עבור הרופאה הצעירה, אמא לילדים קטנים (וטרם בעייתיים) באותו זמן, הנושא לא היה מושך במיוחד. אבל בשלב מסוים קישר ד"ר א. ו. את נושא הקשיים עם ילדיהם להיותם של הוריהם פסיכיאטרים במקצועם. אוזני הרופאה הצעירה נפתחו באופן ספונטאני וללא התרעה מוקדמת. שמיעתה התגברה במידה שלא תיאמן; ואז שמעה את ד"ר ב. ג. אומר:

טוב א., עצם בחירתנו את המקצוע הזה הינה, ללא ספק, פתולוגית.

בתפריט חדר האוכל של בית החולים לא היו קינוחים. כמה חבל!

ספרות:

    Robert Epstein, Tim Bower, Why Shrinks Have Problems? Psychology Today, Native's  Clone, 1997.

    Trimarchi M, Bertazzoni G, Bussi M, The Disease of Sigmund Freud: Oral Cancer or Cocaine – induced lesion, Eur Arch Ostorhinolaringol, 2019.

    Ken Hausman, Psychiatrist not Immune to mental Illness – or Stigma, Professional News, 2002.