ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - בלוג ביפולרית: פרק 21 | רק שלא ישוב

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook
בלוג ביפולרית, פרק 25 | נפרדתי מהפסיכולוגית  

בלוג ביפולרית, פרק 25 | נפרדתי מהפסיכולוגית

נפרדתי מהפסיכולוגית שלי, מיוזמתי, לאחר יותר מחצי שנה של קשר מחייב. הרגשתי שאין לי מה לומר יותר, שאני חוזרת על עצמי, שאני לא יכולה יותר לשמוע אותי חוצבת מתוכי בקושי עצום מלל משומש מדי...
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 24  | מלאה בריקנות  

בלוג ביפולרית, פרק 24 | מלאה בריקנות

מתי אני מבינה ששקעתי בדיכאון עמוק? כשאני מפסיקה לאט לאט ליהנות מכל הדברים שאהבתי לחוות. מצפייה בטלוויזיה, דרך כתיבה ויצירה ועד אכילה מנחמת. כשההבנה נוחתת, אני עוברת למצב המתנה.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 23 | על ריצה, יוגה והדיכאון שלי  

בלוג ביפולרית, פרק 23 | על ריצה, יוגה והדיכאון שלי

אין ספק שיציאה לריצה היא הפעולה הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת בזמן דיכאון (מלבד לקום מהמיטה בבוקר, לפגוש אנשים, לפגוש את עצמך, ולצאת מהבית...). אבל ברגע שאני רואה את הים מגיח בקצה רחוב גאולה...
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 22 | משחקת במינונים  

בלוג ביפולרית, פרק 22 | משחקת במינונים

לאחר שחלפה האפיזודה הדכאונית האחרונה שלי, מצאתי את עצמי עולה במשקל. אז החלטתי לעשות מעשה (מטופש) ולהוריד קצת את כמות הליתיום, כי כולם אומרים שליתיום זה משמין.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 21 | רק שלא ישוב  

בלוג ביפולרית: פרק 21 | רק שלא ישוב

הבעיה העיקרית עם מאניה דיפרסיה, היא שלא משנה באיזה מצב את נמצאת, הדיכאון והמאניה תמיד שם. אין רגע אחד של מנוחה אמיתית מהפחד שהשד ישוב, בין אם ילבש צבעוני ובין אם יתהדר בשחור.
 לחצו להמשך
 

הבעיה העיקרית עם מאניה דיפרסיה, היא שלא משנה באיזה מצב את נמצאת, הדיכאון והמאניה תמיד שם.

אם את באפיזודה דיכאונית, את חווה את מר דיכאון מבוקר ועד ליל - באפיסת כוחות, בדמיעה מתמדת, בהתקפי חרדה ממושכים ובמחשבות טורדניות בלתי פוסקות - ומפחדת משובה של המאניה.

אם את באפיזודה מאנית/היפומאנית או במצב יציב, את נהנית מהרגע ככל האפשר, אבל בצד זאת - את חוששת בלי הפסקה מכך שהדיכאון ישוב עוד רגע, וישתלט שוב על חייך, בלי שום אזהרה.

אין רגע אחד של מנוחה אמיתית מהפחד שהשד ישוב, בין אם ילבש צבעוני ובין אם יתהדר בשחור.

אמנות: yoomikimbrownהוא לא חייב לחזור

הפחד מהדיכאון שישוב מדובר בלי הפסקה במפגשים השבועיים עם הפסיכולוגית שלי, ואני מרגישה שלא נמצא לו ממש פתרון שם.
אחד הדברים שהכי עצבנו אותי, שאמרה הפסיכולוגית בהקשר הזה, היה ש"הדיכאון לא חייב לחזור".

נו באמת…. ברור שהוא חייב לחזור, אני ביפולרית.

אמנות: @cdd20ברור מאליו שבאחד הימים אתעורר לתוך דיכאון שוב, זאת מהות המחלה.

המשפט שלה כל כך עצבן אותי ששקלתי לעזוב אותה כשאמרה אותו. בהמשך, סיפרתי לה כמה התחרפנתי מהגישה שלה, שלמעשה מתעלמת מהמחלה שלי והמאפיינים הידועים שלה.

בסוף נשארתי איתה. והפחד נשאר איתי.

וגם הדיכאון, בתוכי, מכודרר בקטן, ממתין להתפרץ בגייזר אדיר ביום מן הימים, ואין שום הכנה שאוכל לבצע לקראתו שבאמת תפחית את הזוועה שהוא טומן בחובו, השחור המגעיל הזה.

הצטיידות אובססיבית

לאורך מחצית השנה האחרונה, מאז תום האפיזודה הדכאונית הכבדה שלי, מצאתי את עצמי בחיפוש אובססיבי, מבוקר עד ערב, אחרי פתרונות ישימים לדיכאון. רציתי (ואני עדיין רוצה) להצטייד בארגז כלי קסם שיפתור באחת את הדיכאון, כשיגיח.

מה לא חקרתי?

ריפוי באמצעות מוסיקה, גינון, ספורט, יצירה, כתיבה, פסיכולוגיה חיובית, מיינדפולנס, אפילו פטריות וקטמין, והרשימה עוד ארוכה. גם הבלוג שלי שאתם קוראים ברגעים אלה ממש מיועד לרפא אותי.

אמרתי לעצמי שעכשיו, כשאני חזקה, כדאי שאכין את עצמי ככל האפשר לשד הצפוי, שממתין בסבלנות מעבר לפינה.

אבל בינינו, כשהוא מגיע, השחור הדביק הזה, שום דבר לא באמת עוזר. אולי חיבוק.

חוסר אנרגיה משתלט על הגוף, מקשה עלייך להזיז כל איבר. את לא נהנית משום דבר, גם לא מאף אחד מהדברים שממלאים לעייפה את סל הפתרונות שלך, כמו מוסיקה או גינון או ספורט, ובטח שלא מצליחה ליישם פסיכולוגיה חיובית, שמעוררת בך אנטגוניזם עז בזמן דיכאון.

המרחק בין המנטרה שאני מתעוררת והולכת לישון איתה בדיכאון "אני כל כך כל כך רוצה למות" לבין משפטי המוטיבציה למיניהם גדול מדי לגישור.

היא פשוט בולעת כל אחד מהם לארוחת הבוקר.


כתיבה, שהיא פתרון מדהים לזיכוך הנפש בימים רגילים, לא אפשרית בכלל בזמן דיכאון כבד.

את במעקב?

אחד הדברים המעיקים ביותר בכך שכולם סביבי יודעים על המחלה שלי, היא ההרגשה שלא מרפה ממני שהם מנסים תמיד למקם אותי על שיאו של גל - דיכאון או מאניה.

לפני חצי שנה, כשסיימתי את אפיזודת הדיכאון, ופגשתי מישהו שלא ראיתי הרבה זמן (כי בזמן הדיכאון נמנעתי מלפגוש אנשים), לא יכולתי לפספס את המבט הבוחן שלו, ואת הבירור: "תגידי, את במעקב של רופא? חשוב לוודא שזאת לא מאניה".

הרגשתי שאני לא יכולה באמת ליהנות מההפוגה הקלה מהעצב, כי כל התלהבות, כל דברנות יתר, כל פרץ אנרגיה, כל רכישה, כל צחוק היסטרי - כולם יכולים להתפרש כמאניה.

החשש העיקרי מהמאניה התבטא אצל בן הזוג שלי, שכל ביקור שלי ב"ניצת הדובדבן" התפרש אצלו כהתקף מאני.

אז הודיתי לכל המודאגים.

הבהרתי שאני אכן במעקב פסיכיאטרי צמוד, ונוטלת שני סוגי מייצבים, כך שלא סביר שאני במאניה. אם כבר אז אני בדאון, בגלל שביררתם.
מה שאף אחד לא שאל זה - תגידי, את לא מפחדת שהדיכאון יחזור?
אם היו שואלים, התשובה הייתה כמובן חיובית.