ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - בלוג ביפולרית: פרק 20 | שובה של העסיסיות

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook
בלוג ביפולרית, פרק 25 | נפרדתי מהפסיכולוגית  

בלוג ביפולרית, פרק 25 | נפרדתי מהפסיכולוגית

נפרדתי מהפסיכולוגית שלי, מיוזמתי, לאחר יותר מחצי שנה של קשר מחייב. הרגשתי שאין לי מה לומר יותר, שאני חוזרת על עצמי, שאני לא יכולה יותר לשמוע אותי חוצבת מתוכי בקושי עצום מלל משומש מדי...
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 24  | מלאה בריקנות  

בלוג ביפולרית, פרק 24 | מלאה בריקנות

מתי אני מבינה ששקעתי בדיכאון עמוק? כשאני מפסיקה לאט לאט ליהנות מכל הדברים שאהבתי לחוות. מצפייה בטלוויזיה, דרך כתיבה ויצירה ועד אכילה מנחמת. כשההבנה נוחתת, אני עוברת למצב המתנה.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 23 | על ריצה, יוגה והדיכאון שלי  

בלוג ביפולרית, פרק 23 | על ריצה, יוגה והדיכאון שלי

אין ספק שיציאה לריצה היא הפעולה הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת בזמן דיכאון (מלבד לקום מהמיטה בבוקר, לפגוש אנשים, לפגוש את עצמך, ולצאת מהבית...). אבל ברגע שאני רואה את הים מגיח בקצה רחוב גאולה...
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 22 | משחקת במינונים  

בלוג ביפולרית, פרק 22 | משחקת במינונים

לאחר שחלפה האפיזודה הדכאונית האחרונה שלי, מצאתי את עצמי עולה במשקל. אז החלטתי לעשות מעשה (מטופש) ולהוריד קצת את כמות הליתיום, כי כולם אומרים שליתיום זה משמין.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 21 | רק שלא ישוב  

בלוג ביפולרית: פרק 21 | רק שלא ישוב

הבעיה העיקרית עם מאניה דיפרסיה, היא שלא משנה באיזה מצב את נמצאת, הדיכאון והמאניה תמיד שם. אין רגע אחד של מנוחה אמיתית מהפחד שהשד ישוב, בין אם ילבש צבעוני ובין אם יתהדר בשחור.
 לחצו להמשך
 

כמו בכל דבר, גם בזה, אני מוגזמת, וגם בזה אני מתקשה לעצור, לשים לעצמי את המלתעות הוירטואליות.

על כך אני מייסרת את עצמי בלי הפסקה.

אז מה עושים?

הייתי רוצה לנהוג כמו בכל אותם משפטי אינסטנט: "חמלי על עצמך" ו"אהבי את גופך כמו שהוא הוא" ו"קימורים זה יפה".

אולי אצליח ביום מן הימים?

הייתי רוצה להבין שאכילה זאת אחת מהנאות החיים, ואפשר ליהנות ממנה עד הסוף, בלי ייסורי מצפון (כל עוד לא גולשים כמובן להגזמות פרועות…).

הייתי רוצה.

המשקל שלי תמיד היה אישיו. אי שם במתח התמידי בין חיבת יתר למזון לבין הרצון להיות רזה, כי אני יותר יפה כשאני רזה.

בגיל 15, בשיאה של הפרעת הנפש שלי, כמה חודשים לפני שניסיתי להתאבד, הייתי אנורקטית.

הערה של חבורת בחורים זרים על ישבני גרמה לי להבין שהגיעה העת לצמצם אותו, וכמו בכל דבר בחיי, לא הצלחתי לעצור.
למען האמת, לא ניסיתי לעצור. הייתי רזה ויפה, וקיבלתי מחמאות מכל עבר כמה אני נראית נהדר.

הפסקתי לאכול וחייתי על מסטיקים וקפה למשך תקופה ארוכה, בהשראת ספרה הנהדר של גפנה אמיר שיצא באותה עת על אנורקסיה: "עד כלות".

בכל פעם שנאלצתי לאכילה חברתית שילבתי עם זה כדורים משלשלים שאיתרתי בבית.
עד שהפסיק לי המחזור החודשי, ואמי הבוכה והנואשת טענה שאני מחבלת בסיכויים שלי להיות אמא.

אמנות: tania_sutton_artistלמה את רזה כל כך? (יפה לך!)

לאורך השנה וחודש דיכאון שלי רזיתי יותר מעשרה קילו.
כל חבריי ובני משפחתי ידעו למה, ושלא עשיתי דיאטה, אלא פשוט לא הצלחתי לאכול, כמו במחלה ממושכת.

בכל זאת כל מי שראה אותי החמיא לי שאני נראית נהדר בשילוב המחמאה החביבה עליי: "עוד מעט לא רואים אותך". או: "עברת להרואין שיק"?

מה עשית? אני רוצה גם!

מי שלא מכיר אותי וראה אותי אחרי השינוי הדראסטי, החמיא לי כמובן על הלוק המרשים ושאל אותי בתדהמה: "מה עשית?" איזו דיאטה? ואז הייתי נאלצת להמציא שקר כלשהו או למסור את האמת בפנים - זאת לא דיאטה, וזה לא מומלץ. זאת בעיה במצב הרוח.

ידעתי שזה זמני, ושאם הדיכאון יסתיים אי פעם, אשוב להיות יותר עסיסית ופחות טובת מראה.

לכן הרצון שיסתיים כבר הדיכאון התערבב עם החשש מכל היתרונות שיסתיימו איתו.
שוב אהיה אישה ואם חסרה. שוב אהיה שמנה.

עסיסית כתמיד

ואז יצאתי מהדיכאון, וחזרתי לעשן המון גראס, והתחלתי ליטול ליתיום.
הגראס עושה מנצ'יס.
הליתיום עושה רעב ונפיחות יתר, והשמנה.

פרק 20: שובה של העסיסיות

כל אלה השתלבו עם ישבנות יתר, שנבעה מהצורך האדיר שפתאום התמלאתי בו - לכתוב אותי.

התוצאות לא איחרו להתיישב על כל איבר בגופי - הרזון התפוגג לו במהירות שיא, וחזרתי להיות עסיסית כתמיד.
חזרתי אומנם לעשות כושר - יוגה, אימוני כוח, הליכות (מתוך תקווה לשוב לרוץ) על הים.
אבל העסיסיות נותרה בעינה.

יש בתוכי שלוש נשים, שדרות זו לצד זו בחדרי נפשי:מאניה/היפומאניה, רגילה ודיפרסיה.

שלושתן לא רק מרגישות שונה לחלוטין אלא גם נראות אחרת לגמרי - כולל סטיילינג, משקל ותסרוקת שונים - לכן קשה להאמין שכולן אני.

דיפרסיה אפורה ורזה. לבושה בשחור. לא מאופרת. לא מחייכת בכלל. לא צוחקת. לא מדברת. ממעטת להתקלח. שערה שמנוני ולא עשוי.
מאניה/היפומאניה צבעונית ועסיסית. לבושה צבעוני. מאופרת קלות. מטופחת. מסופרת היטב. לרוב מחייכת. מצחקקת הרבה. מקשקשת. אקסטרווגנטית. מורדת. נטולת חן.
רגילה מלאה ומאוזנת. לרוב שותקת, לעתים מקשקשת. לובשת לעתים קרובות לפחות פריט אחד צבעוני. מטופחת חלקית. מחייכת לפעמים. מצחקקת לעתים. דעתנית, אבל יודעת מתי לסגת.

אז… חזרתי לאכול, ומאז לא הפסקתי.

יותר מדי.

אני אוכלת די בריא (הרבה ירקות, פחמימות מלאות, שתיית מים מרובה), אבל יותר מדי, אין שום ספק בכך.