ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - בלוג ביפולרית: פרק 18 | להיות אמא, בשנים הראשונות, זה להיות רוב הזמן לבד |אמא בדיכאון - חלק ג'

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook
בלוג ביפולרית, פרק 25 | נפרדתי מהפסיכולוגית  

בלוג ביפולרית, פרק 25 | נפרדתי מהפסיכולוגית

נפרדתי מהפסיכולוגית שלי, מיוזמתי, לאחר יותר מחצי שנה של קשר מחייב. הרגשתי שאין לי מה לומר יותר, שאני חוזרת על עצמי, שאני לא יכולה יותר לשמוע אותי חוצבת מתוכי בקושי עצום מלל משומש מדי...
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 24  | מלאה בריקנות  

בלוג ביפולרית, פרק 24 | מלאה בריקנות

מתי אני מבינה ששקעתי בדיכאון עמוק? כשאני מפסיקה לאט לאט ליהנות מכל הדברים שאהבתי לחוות. מצפייה בטלוויזיה, דרך כתיבה ויצירה ועד אכילה מנחמת. כשההבנה נוחתת, אני עוברת למצב המתנה.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 23 | על ריצה, יוגה והדיכאון שלי  

בלוג ביפולרית, פרק 23 | על ריצה, יוגה והדיכאון שלי

אין ספק שיציאה לריצה היא הפעולה הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת בזמן דיכאון (מלבד לקום מהמיטה בבוקר, לפגוש אנשים, לפגוש את עצמך, ולצאת מהבית...). אבל ברגע שאני רואה את הים מגיח בקצה רחוב גאולה...
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 22 | משחקת במינונים  

בלוג ביפולרית, פרק 22 | משחקת במינונים

לאחר שחלפה האפיזודה הדכאונית האחרונה שלי, מצאתי את עצמי עולה במשקל. אז החלטתי לעשות מעשה (מטופש) ולהוריד קצת את כמות הליתיום, כי כולם אומרים שליתיום זה משמין.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 21 | רק שלא ישוב  

בלוג ביפולרית: פרק 21 | רק שלא ישוב

הבעיה העיקרית עם מאניה דיפרסיה, היא שלא משנה באיזה מצב את נמצאת, הדיכאון והמאניה תמיד שם. אין רגע אחד של מנוחה אמיתית מהפחד שהשד ישוב, בין אם ילבש צבעוני ובין אם יתהדר בשחור.
 לחצו להמשך
 

אז כבר סיפרתי לכם שהשנים הראשונות שלי עם הבן האהוב שלי היו מאתגרות, כי הוא בכה הרבה, וזה פער בתוכי הרבה פצעים בתוכי שהיה לי נוח לא להתייחס אליהם במשך שנים רבות.

התמודדתי לא רע, אבל הרגשתי לבדדדדד (למרות שהגבר מאוד עזר עם הילד).

לא מספיק מדברים על כמה זה בודד להיות אמא, בשנים הראשונות.

ההתקרבות

צווחותיו של בני פחתו משמעותית מגיל 5 ואילך, וגם למדתי להתמודד עם הבכי ולהכיל אותו.

כשהוא הופיע מדי פעם, במינונים מופחתים, חיפשתי את הפתרונות לכל בכי בתוכי.

לימדתי את הילד לגשת לצד  כשהוא מרגיש שהוא עומד לבכות, לנשום עמוק, לספור עד עשר ולנסות להירגע.
 

למדתי לחבק אותו ולהכיל אותו כשהוא בוכה, ולנסות לפתור איתו את מה שמציק לו, במקום לברוח ישר למרפסת ולשאכטה שהיא טומנת בחובה.

לאורך כמעט 10 שנות חייו, אני והילד מאוד התקרבנו, ואני חשה שחלק מזה בזכות הרגישות ומצבי הרוח הקיצוניים שמאפיינים את שנינו.

שנינו לא לבד, כי תמיד נבין זה את זו וזו את זה. רק מי שהיה שם, במעמקי העצב, בשיא העלבון והכאב הנפשי, יכול להבין.

למרות כל המאמץ שלי לצאת מגדרי ולהנעים את זמנו של בני בשלל פעילויות, הוא בכל זאת בחר בלי שום תהייה או ספק באבא, שנח איתו על הספה, והתעלם ממני. הוא אפילו לא הסכים שאומר לו לילה טוב, למשך שנים.

"אק אבא" (השגיאה במקור...).

זה הפסיק מתישהו מעצמו, אבל עד שהפסיק, היה מאוד מאתגר.

עד 4 הילד במסגרת. אחר כך את אחראית בלעדית לבדר אותו, כי אבא בעבודה.

מה תעשו? מה שיגרום לו להתעניין ולא לצווח.

ג'ימבורי. גינת שעשועים.

מה את תעשי בזמן הזה?

תסתכלי עליו, תעודדי אותו, תחליפי לו חיתול, תשקי ותאכילי אותו, תשתעממי. תבלי שעות ארוכות במקומות שבחיים לא היית מתקרבת אליהם עם מקל.

עם מי תדברי?

מקסימום עם מישהי שאת מכירה יומיים והבן או הבת שלה משחק.ת יפה עם הבן שלך.

פסגת השאיפות היא לבלות עם מישהי כמעט זרה שתפיג את השעמום ואת הבדידות, כאשר אני בכלל אינטרוורטית שסובלת מחרדה חברתית.

ובכל מפגש, רוחשות מתחת לפני השטח החרדות: על מה תדברו? מה יהיה כשתשתקו? אפשר לעשן לידה בלי לזכות בהערות צדקניות?

ככה העברתי 5 שנים בערך, כל אחה"צ, בודדה ומשועממת, מבוהלת ומתוסכלת.

בתקופה הזאת עברתי הרבה חוויות חוזרות יומיומיות שהיה לי מאוד קשה להתמודד איתן -

"רק אבא"

כשאבא היה שם, אני לא הייתי קיימת.
הילד פשוט מיאן להתייחס אליי בנוכחות אביו, למרות שאני ביליתי איתו את מרבית השעות הקשות, שאחרי הגן.

בכל זאת הוא תמיד העדיף להתייחס רק לאבא, שהתגעגע אליו לאורך כל היום.

זה היה מאוד דומה לאופן שבו התייחסו אליי "חברות" הילדות שלי, שפצעו אותי מבפנים. הן היו חברות שלי אחר הצהריים ומתעלמות ממני עד אז.

וללא כל ספק, אבא תמיד היה הורה טבעי יותר ממני. זה בא לו בקלות. כאילו נולד עם זה. כשהילד סבל ממצוקה כלשהי, הוא פשוט הניף אותו באוויר או דגדג אותו והכול איכשהו הסתדר.

אחרי הצהריימים המשותפים שלנו הולידו הרבה אתגרים….

  • החלפת חיתולים על הדשא של גנים ציבוריים, כשהילד מתנגד בצווחות עזות ועם כל הגוף, וניחוח הקקי נפוץ לכל עבר, ואני נוטפת מזיעה, וזבובים עוקצניים חגים סביבנו...
  • התמודדות מתמדת עם התנגדויות. התשובה המובנית לכל דבר הייתה "לא". כולל לבקשה/ציווי: "שב בעגלה", "בוא נלך לג'ימבורי", "תשכב בלי לזוז בזמן שאני מחליפה לך חיתול".
  • מגיל שנתיים ואילך - בילויים של שעות רבות בשיחה עם אימהות רבות, בעודי משותקת כמעט מחרדה חברתית. רובן הגדול של האמהות לא עניינו אותי כל כך, בלשון המעטה, אבל בשנים הראשונות אי אפשר להשאיר את הילד אצל חבר ולברוח.
    לא היה ילד נוסף בגן שבא אליו בכל יום חבר אחר…
    העדפתי להתמודד עם החרדות שלי מדי יום, כדי שבני חלילה לא ישתעמם, עם כל ההשלכות הווקאליות של זה.

    היה לזה גם צד חיובי - בזכות המפגשים עם חברים מגיל מאוד צעיר, הילד צמח להיות חברותי ומתחשב, מקסים וטוב לב. ואני פגשתי כמה חברות חדשות ונפלאות שאין סיכוי שהייתי מתיידדת איתן אחרת.

פרק 18: להיות אמא, בשנים הראשונות, זה להיות רוב הזמן לבד

אמא בדיכאון - חלק ג'