ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - בלוג ביפולרית: פרק 17: החבר הראשון שלי | הכמעט-בעילה בהסכמה שלי | נסיון ההתאבדות הראשון שלי | התבגרות בדיכאון

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook
בלוג ביפולרית, פרק 25 | נפרדתי מהפסיכולוגית  

בלוג ביפולרית, פרק 25 | נפרדתי מהפסיכולוגית

נפרדתי מהפסיכולוגית שלי, מיוזמתי, לאחר יותר מחצי שנה של קשר מחייב. הרגשתי שאין לי מה לומר יותר, שאני חוזרת על עצמי, שאני לא יכולה יותר לשמוע אותי חוצבת מתוכי בקושי עצום מלל משומש מדי...
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 24  | מלאה בריקנות  

בלוג ביפולרית, פרק 24 | מלאה בריקנות

מתי אני מבינה ששקעתי בדיכאון עמוק? כשאני מפסיקה לאט לאט ליהנות מכל הדברים שאהבתי לחוות. מצפייה בטלוויזיה, דרך כתיבה ויצירה ועד אכילה מנחמת. כשההבנה נוחתת, אני עוברת למצב המתנה.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 23 | על ריצה, יוגה והדיכאון שלי  

בלוג ביפולרית, פרק 23 | על ריצה, יוגה והדיכאון שלי

אין ספק שיציאה לריצה היא הפעולה הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת בזמן דיכאון (מלבד לקום מהמיטה בבוקר, לפגוש אנשים, לפגוש את עצמך, ולצאת מהבית...). אבל ברגע שאני רואה את הים מגיח בקצה רחוב גאולה...
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 22 | משחקת במינונים  

בלוג ביפולרית, פרק 22 | משחקת במינונים

לאחר שחלפה האפיזודה הדכאונית האחרונה שלי, מצאתי את עצמי עולה במשקל. אז החלטתי לעשות מעשה (מטופש) ולהוריד קצת את כמות הליתיום, כי כולם אומרים שליתיום זה משמין.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 21 | רק שלא ישוב  

בלוג ביפולרית: פרק 21 | רק שלא ישוב

הבעיה העיקרית עם מאניה דיפרסיה, היא שלא משנה באיזה מצב את נמצאת, הדיכאון והמאניה תמיד שם. אין רגע אחד של מנוחה אמיתית מהפחד שהשד ישוב, בין אם ילבש צבעוני ובין אם יתהדר בשחור.
 לחצו להמשך
 

שירים שכתבתי על ע' ועל הרצון למות

אֵין בִּי הַכֹּח | ביפולרית, גיל 15
אֵין בִּי הַכֹּח | ביפולרית, גיל 15

אֵין בִּי הַכֹּח לְהַבִּיט בַּחִיּוּךְ הַנִּפְלָא שֶׁלְּךָ וְלִצְפּוֹת בַּתְּהוֹם נִפְעֶרֶת. אֵין בִּי הַכֹּח לִרְאוֹת אֶת מַבַּט הַפְּלָדָה הַנּוֹזְלִית הַצּוֹרֶבֶת.
 לחצו להמשך
 

שְׁחוֹר כַּנְפֵי מַלְאָךְ | ביפולרית, גיל 15
שְׁחוֹר כַּנְפֵי מַלְאָךְ | ביפולרית, גיל 15

רוֹצָה לִבְכּוֹת וְלִבְכּוֹת וְלִטְבֹּל בְּאַבְקוֹת שֶׁיִּשְׁטְפוּ אֶת הַסּוֹף וִיעַרְפְּלוּ רוֹצָה שֶׁיֹּאהַב וְהוּא לֹא אָז אֵלֵךְ
 לחצו להמשך
 

הוּא הָיָה אוֹתוֹ מַלְאָךְ לוֹ חִיכִּיתִי | ביפולרית, גיל 14
הוּא הָיָה אוֹתוֹ מַלְאָךְ לוֹ חִיכִּיתִי | ביפולרית, גיל 14

הוּא הָיָה אוֹתוֹ מַלְאָךְ לוֹ חִיכִּיתִי אַךְ כְּנָפָיו הַלְּבָנוֹת הִתְאַבְּקוּ וְהֵן, הַשְּׁחוֹרוֹת, עוֹטְפוֹת אוֹתִי וְחוֹנְקוֹת אוֹתִי. וְשׁוֹטְפוֹת אוֹתִי. לָמוּת.
 לחצו להמשך
 

אַחֲרֵי רִצָּה מוּקְצֶפֶת | ביפולרית, גיל 15
אַחֲרֵי רִצָּה מוּקְצֶפֶת | ביפולרית, גיל 15

סָגֹל מְבַעְבֵּעַ סוֹגֵר עָלַי לֹא יוֹדַעַת מַדּוּעַ בִּי בָּחַר הוּא זוֹעֵק "אֲנִי הַמָּוֶת שֶׁעוֹטֵף אוֹתְךָ" וַאֲנִי מִצְטַנֶּפֶת, סוֹגֶרֶת...
 לחצו להמשך
 

עָזַבְתָּ אוֹתִי בָּרֶגַע | ביפולרית, גיל 15
עָזַבְתָּ אוֹתִי בָּרֶגַע | ביפולרית, גיל 15

הַחֶדֶר שֶׁלְּךָ סֻדַּר לִקְרַאת בֹּקֶר וְהוּסְטוּ וִילוֹנוֹת הַתַּחֲרָה עָזַבְתָּ אוֹתִי בָּרֶגַע.
 לחצו להמשך
 

הפכתי מילדה לאישה, מברווזונת מכוערת לברבורה משוגעת, בגיל 14 כאשר הכרתי את החבר הראשון שלי, ע'.
הוא היה בן 16, מיוזע ומכוער להפליא, עם בעיית תסרוקת קשה במיוחד (מעניין אם השכיל להסתפר עם השנים).... אני הייתי ילדה טובת מראה שהרגישה מכוערת ושנאה את עצמה.

פרק 17:
החבר הראשון שלי | הכמעט-בעילה בהסכמה שלי | נסיון ההתאבדות הראשון שלי
ילדות בדיכאון - חלק ג'

על גג העולם

הנסיבות: טיול של הנוער העובד, שחשף אותי לאנשים אחרים, שהם לא החברות הפוסטמות והמתעללות שלי מהשכונה במושב.
רבים ומקסימים התחברו איתי שם, ממושבים אחרים. הייתי הלומה מכך שיש בי את הכישורים החברתיים הדרושים כדי להיענות להם. הייתי על גג העולם.

אחד מהם היה ע'.


הוא לא היה צריך לעשות כלום כדי לזכות בלבי.

לא התעניינתי בכך שהוא טיפש חסר תקנה,  שתקן כרוני (שמעולם לא הצלחתי לתקשר איתו לאורך יותר ממשפט ברצף), ושהוא היה מחריד חיצונית.

לא עניין אותי שלא הסתדרתי עם רוב החברים שלו (לא הצלחתי לדבר עם רובם. בהמשך הבנתי שזאת חרדה חברתית) ושלא היה לנו שום נושא משותף מלבד תנועת הנוער.

ההתעניינות שלו בי, כבת, כנערה, שהייתה כל כך חדשה לי, הספיקה לי.

ברגע אחד הפכתי מילדה בודדה, דחויה ומכוערת לנערה טובת מראה שיש לה חבר. איזה אושר עילאי.

בלילה השני של הטיול כבר הצמדנו את שקי השינה שלנו, ליטפנו זה את כפות הידיים של זו, והרגשנו נועזים.
כל כך רציתי תמיד להיות זאת שמצמידה שק שינה לזה של אחר, במקום זאת שמחכה בבהלה שהבוקר כבר יגיע.

בזמן שישנתי

ציור: CDD20ידעתי שאם אנחנו יחד, זה אומר שאני צריכה לתת לו לגעת בי מתחת לשרוואל, ומאוד הצטערתי על כך, כי זה תמיד היה לא נעים, אבל לא רציתי להגיד לו שאני לא מספיק בוגרת בשביל זה, כי לא רציתי שיעזוב אותי. עד שסוף סוף היה לי חבר.

לא הצלחתי לשוחח איתו, כי לא דיברנו, אז הבנתי שזה הקורבן שדרוש ממני כדי שיישאר חבר שלי, והשלמתי עם זה.

הוא היה מושיט את ידו רק כשישנתי, ואני הייתי מתפתלת, משנה כיוון, עושה עצמי ישנה.

הוא היה מציץ מה קורה לי בפנים (מוזר....) ואז מחזיק את היד שלי חזק, מקרב אותה למקומות לא רצויים. בזמן הזה אני הייתי מנסה עמוק עמוק לצלול לשינה, כאשר למעשה הייתי ערה ומבועתת.

לא היה דוחה מזה.

לא נראה לי שהוא נהנה מזה, אבל הוא היה מתעקש לחוות את זה בכל פעם שהזדמן לנו לישון יחד (לא הייתה ברירה אחרת כי הוא גר רחוק), למרות שאם רק היה פוקח את עיניו אל מעבר לעצמו, היה מבין שסבלתי.
החוויה הטרום מינית הראשונה הזאת גרמה לי להירתע מגברים בסיטואציות אינטימיות לאורך שנים רבות.

אי התאמה ברורה

לכולם מלבדי היה קל מאוד לראות שאין בינינו התאמה. הוריי ניסו לצעוק זאת באוזניי במשך שמונה חודשים. הייתי ראויה לטוב יותר, לדעתם. לדעת כולם. אני הייתי חכמה והוא היה טיפש. אני הייתי טובת מראה והוא היה מכוער. הוא אמר לי אולי עשרה משפטים ביחד לאורך כל הקשר שלנו. ולא הבנתי שיש בעיה.

לא חשבתי לרגע שאני ראויה למישהו טוב יותר, כי לא ממש חיבבתי את עצמי.

לדעתי, שאיש לא שמע ואיש לא הבין, קיבלתי בדיוק את מה שמגיע לי. כל חיי חלמתי שמישהו יאהב אותי, והנה, סוף סוף, בניגוד לכל הציפיות, זה קרה.

אבל גם הוא הפסיק לאהוב אותי יום אחד.

וכמה ימים מאוחר יותר, ראיתי אותו מנשק את השכנה, שהייתה גם חברה שלי וגם יפה ממני, לתחושתי, מתחת לבית שלי.

המראה נשקף אל מול עיניי המזועזעות כשהלכתי למטבח, להכין לעצמי כוס תה צמחים, אחד סוכר, ופתאום הבחנתי בפנים מוכרים מבעד לחלון - פנים שמחוברים לפנים שמחוברים לגוף ועוד גוף.

זאת הפעם הראשונה שחוויתי כאב חד כזה בפנים, שלא יכולתי לשאת.

זאת הייתה הפעם הראשונה שניסיתי להתאבד. 19 כדורי "רוקל", היחידים שמצאתי בבית, שהותירו אותי מסוממת וחיה.

הפסיכיאטר בבית החולים פסק שאני שפויה לחלוטין (-;
 

חלפו כמה שנים מאז... ורק בזמן האחרון אני מסוגלת לחשוב על התקופה הזאת בלי להתפרק.

מרחק הזמן עזר לי להבין שכנראה המשבר הנוראי שהייתי שרויה בו לא נבע בכלל מ-ע' ומהמעשה שלו עם החברה שלי.
הוא נבע מכך שהבנתי שמרגע שהוא הולך שוב אהיה לבד, וזה מה שכל כך הפחיד אותי. לא העליתי על דעתי שאי פעם מישהו אחר ירצה אותי.

כי בלי קשר ל-ע' המסכן, הייתי מחופפת לחלוטין בגיל 15.

הדיכאון שלי היה בשיאו. שנאתי את עצמי.
העובדה שאחרים התחילו להתלהב ממני לא גרמה לי לרגע להתלהב מעצמי.

הייתי אנורקטית גם בשלב כלשהו, למשך כמה חודשים, בזמן שהייתי חברה של ע', בגלל שחבורת נערים העירה הערות על הישבן שלי.

כך או כך, שום דבר בחברות עם ע', שהפכה אותי מברווזון מכוער לברבורה, לא הכין אותי לנחיתה, לנטישה של ע', שהחזירה אותי מייד למקום הבודד והמיוסר, שחשבתי שעזבתי לתמיד.

זה מה שגמר אותי.