ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - בלוג ביפולרית: פרק 15 | פנקס הבכי | ילדות בדיכאון - חלק א'

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook
בלוג ביפולרית: פרק 19 | האור שבשחור: אמא נוכחת |אמא בדיכאון - חלק ד'  

בלוג ביפולרית: פרק 19 | האור שבשחור: אמא נוכחת |אמא בדיכאון - חלק ד'

לכל אורך אפיזודת הדיכאון המג'ורי שלי (שנה וחודש, שהסתיימו לפני כחצי שנה), התלוויתי לבנזוג ולילד בכל פעם שיצאו מהבית, כי פחדתי להישאר לבד עם המחשבות, שלרוב התדרדרו למקומות שחורים ואובדניים.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 18 | להיות אמא, בשנים הראשונות, זה להיות רוב הזמן לבד |אמא בדיכאון - חלק ג'  

בלוג ביפולרית: פרק 18 | להיות אמא, בשנים הראשונות, זה להיות רוב הזמן לבד |אמא בדיכאון - חלק ג'

עד 4 הילד במסגרת. אחר כך את אחראית בלעדית לבדר אותו, כי אבא בעבודה.מה תעשו? מה שיגרום לו להתעניין ולא לצווח. ג'ימבורי. גינת שעשועים. מה את תעשי בזמן הזה? תסתכלי עליו, תעודדי אותו, תחליפי לו חיתול.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 17: החבר הראשון שלי | הכמעט-בעילה בהסכמה שלי | נסיון ההתאבדות הראשון שלי | התבגרות בדיכאון  

בלוג ביפולרית: פרק 17: החבר הראשון שלי | הכמעט-בעילה בהסכמה שלי | נסיון ההתאבדות הראשון שלי | התבגרות בדיכאון

הפכתי מילדה לאישה, מברווזונת מכוערת לברבורה משוגעת, בגיל 14, כאשר הכרתי את החבר הראשון שלי, ע'. הוא היה בן 16, מיוזע ומכוער להפליא, עם בעיית תסרוקת קשה במיוחד. אני הייתי ילדה טובת מראה ששנאה את עצמה.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 16: מיומנה של ילדה דחויה | ילדות בדיכאון - חלק ב'  

בלוג ביפולרית, פרק 16: מיומנה של ילדה דחויה | ילדות בדיכאון - חלק ב'

את מרבית ההפסקות בבית הספר היסודי, בין כיתה א’ לכיתה ח’, ביליתי בשירותים. התביישתי מהמורות שריחמו עליי בכל עת שראו אותי יושבת בכיתה וקוראת, והיו מלשינות להוריי על הבעיה החברתית שלי בכל אסיפות ההורים.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 15 | פנקס הבכי | ילדות בדיכאון - חלק א'  

בלוג ביפולרית: פרק 15 | פנקס הבכי | ילדות בדיכאון - חלק א'

כילדה בכיינית, שגדלה להיות אישה בכיינית, ואובחנה כבעלת דיכאון קליני בגיל 20, היה מצופה ממני שאבין ואכיל את הבכי של בני. נהפוך הוא. הבכי שלו היה מעצבן אותי ומקשה עליי, ממש כהוריי לפניי.
 לחצו להמשך
 

עניין העור הדק והרגישות היתרה לא היה ייחודי לי. למרות שכל החיים הרגשתי כל כך לבד איתם.

מתברר שיש עוד אלפים ברחבי העולם שמתמודדים עם אותה בעיה בדיוק (HSP), שהיא גם ברכה. אנחנו מלאים ברגש, באהבה, בכושר אבחנה, ביצירתיות. לא רק בעלבון שחור מרוכז מכל אמירה שיש בה רוע.

הילדים נהגו לעוף על זה בשיא ההתלהבות, כי מתברר שאין דבר משמח יותר עבור ילדים פופולריים מלראות ילדה דחויה ממררת בבכי, בייחוד כאשר הבכי מגעיל ומביש, מאדים פנים, צוואר וחזה, ומייצר נקודות אדומות, דמויות אלרגיה, על הסנטר ועל הצוואר.

פנקס הבכי

אבי הגדיל לעשות כשהייתי בת 5 בערך וכתב את פנקס הבכי. בפנקס הייתה טבלה מסודרת שכללה את שעת הבכי, משך הבכי וסיבתו. כך הייתה מונצחת כל אפיזודה.

אני זוכרת סיבות מפורטות לבכי. היינו מנסחים אותן יחד, אולי כדי להכניס היגיון לתהליך הכה מזוקק רגשית הזה? בין סיבות הבכי הזכורות לי היטב: “נכנס אוויר מחלונות האוטו וכל הדפים שלי מתעופפים”, “לא רוצה לאכול סלק”, כאלה.

מילא הבכי, אבל הכמות...

הפנקס נעלם מתישהו, באורח מסתורי כביכול. נראה לי ששנים לא היה ברור לאיש מלבדי לאן הוא נעלם. אני כמובן זרקתי אותו למעמקי הזבל, שיפסיקו לעצבן.

שאלתי את אבי לאחרונה, כמעט שלושה עשורים לאחר ימי פנקס הבכי, אם היה קשה לגדל ילדה כמוני, שבכתה הרבה. המון.
והוא אמר: "מילא הבכי, אבל הכמות....". יש כמות סבירה לכל דבר. כך אמר.

 עכשיו, עשור כמעט לאחר שהייתי לאם לתינוק צווחן וילד שבוכה הרבה, אני יכולה להבין שההתמודדות עם בכי היא לא פשוטה.

יחד עם זאת, אולי פנקס הבכי אינו השיטה המיטבית לטיפול בבעיה…

אולי היה כדאי שאבי ינסה לחבק אותי מפעם לפעם ויראה אם זה עובד.
על הבן שלי זה עובד.

החיבוק הראשון שאבי חיבק אותי ונותר בזכרון שלי הוא כשהייתי בבית החולים, בגיל 14, לאחר שניסיתי להתאבד.

אולי היה כדאי להגיד לי משהו שיעלה לי את הביטחון העצמי הכי נמוך בארץ.
אני לא מפסיקה להגיד לבן שלי כמה אני אוהבת אותו וכמה הוא יפה, ומוצלח ומקסים.

הפעם הראשונה שאמרו לי שאני יפה הייתה באותו גיל פחות או יותר, במחנה של התנועה, בקפיטריה של קיבוץ חצבה. לא זוכרת מתי הייתה הפעם הראשונה שאמרו לי שאוהבים אותי. אולי גם אז בבית החולים.

אולי היה כדאי לפנות לפסיכולוג ולבקש עזרה.

הפעם הראשונה שהלכתי לפסיכולוגית הייתה בגיל 14, לאחר ששוחררתי מבית החולים עם הצהרת פסיכיאטר שהכול בסדר איתי, ואני רק צריכה טיפול פסיכולוגי.
חצי שנה לאחר מכן הוריי בחרו להפסיק את הטיפול.

עד גיל שנתיים היה לי מאוד קשה להתחבר לילד שלי - חוויתי אותו כילד שצווח כל הזמן, והתקשיתי להיאחז ברגעים היפים שבין לבין. הייתי ממוטטת נפשית.

בזמן ההריון, בשיא השגעת, נאלצתי להפסיק טיפול פסיכולוגי שנמשך עשור (הפסיכולוגית שלי יצאה לחופשה של שנה, מסיבות אישיות, ולא יכולתי להמשיך את הטיפול גם לאחר שחלפה שנה, כי כעסתי על שנטשה אותי דווקא בתקופה המטלטלת הזאת).

כילדה בכיינית, שגדלה להיות אישה בכיינית, ואובחנה כבעלת דיכאון קליני בגיל 20, היה מצופה ממני שאבין ואכיל את הבכי של בני.

נהפוך הוא. הבכי שלו היה מעצבן אותי ומקשה עליי. לא ידעתי להתמודד איתו. ממש כהוריי לפניי.
מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי בוכה מכל דבר.
העור שלי היה דקיק, וכל דבר היה מפרק אותי.

לכן (ובגלל שהייתי מוזרה) היו מתעללים בי חברתית, ולא היו לי חברים שהודו בפרהסיה שהם חברים שלי, עד גיל 14 בערך. הגיל שבו ניסיתי לראשונה להתאבד.

בהמשך גיליתי שיש לזה שם - HSP - אנשים רגישים מאוד.













אף אחד מבני משפחתי לא העלה על דעתו
שאולי אני בוכה כל הזמן כי אני בדיכאון,
ושבירה, וכל דבר קט חודר אליי.

פרק 15: פנקס הבכי | ילדות בדיכאון חלק א'