ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - בלוג ביפולרית, פרק 13 | מהפסגה לביצה בחודש

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook
בלוג ביפולרית: פרק 21 | רק שלא ישוב  

בלוג ביפולרית: פרק 21 | רק שלא ישוב

הבעיה העיקרית עם מאניה דיפרסיה, היא שלא משנה באיזה מצב את נמצאת, הדיכאון והמאניה תמיד שם. אין רגע אחד של מנוחה אמיתית מהפחד שהשד ישוב, בין אם ילבש צבעוני ובין אם יתהדר בשחור.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 20 | שובה של העסיסיות  

בלוג ביפולרית: פרק 20 | שובה של העסיסיות

למה את רזה כל כך? (יפה לך!) | לאורך השנה וחודש דיכאון שלי רזיתי יותר מעשרה קילו. כל חבריי ובני משפחתי ידעו למה, ושלא עשיתי דיאטה, אלא פשוט לא הצלחתי לאכול, כמו במחלה ממושכת. בכל זאת כולם החמיאו לי.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 19 | האור שבשחור: אמא נוכחת |אמא בדיכאון - חלק ד'  

בלוג ביפולרית: פרק 19 | האור שבשחור: אמא נוכחת |אמא בדיכאון - חלק ד'

לכל אורך אפיזודת הדיכאון המג'ורי שלי (שנה וחודש, שהסתיימו לפני כחצי שנה), התלוויתי לבנזוג ולילד בכל פעם שיצאו מהבית, כי פחדתי להישאר לבד עם המחשבות, שלרוב התדרדרו למקומות שחורים ואובדניים.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 18 | להיות אמא, בשנים הראשונות, זה להיות רוב הזמן לבד |אמא בדיכאון - חלק ג'  

בלוג ביפולרית: פרק 18 | להיות אמא, בשנים הראשונות, זה להיות רוב הזמן לבד |אמא בדיכאון - חלק ג'

עד 4 הילד במסגרת. אחר כך את אחראית בלעדית לבדר אותו, כי אבא בעבודה.מה תעשו? מה שיגרום לו להתעניין ולא לצווח. ג'ימבורי. גינת שעשועים. מה את תעשי בזמן הזה? תסתכלי עליו, תעודדי אותו, תחליפי לו חיתול.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 17: החבר הראשון שלי | הכמעט-בעילה בהסכמה שלי | נסיון ההתאבדות הראשון שלי | התבגרות בדיכאון  

בלוג ביפולרית: פרק 17: החבר הראשון שלי | הכמעט-בעילה בהסכמה שלי | נסיון ההתאבדות הראשון שלי | התבגרות בדיכאון

הפכתי מילדה לאישה, מברווזונת מכוערת לברבורה משוגעת, בגיל 14, כאשר הכרתי את החבר הראשון שלי, ע'. הוא היה בן 16, מיוזע ומכוער להפליא, עם בעיית תסרוקת קשה במיוחד. אני הייתי ילדה טובת מראה ששנאה את עצמה.
 לחצו להמשך
 

כשהכרנו את הפסיכיאטר הבא, הפרופסור, הייתי שרויה בדיכאון עמוק, כולל מחשבות אובדניות, כבר כמה חודשים. באותה תקופה מאוד התקשיתי לדבר, ולכן ביקשתי מהבנזוג שיבוא איתי ויבטא במקומי את מצבי. הגבר שיקף היטב את כל הסימפטומים שלי. 

הפרופסור המליץ, כמו כולם, על ליתיום. הוא אף סיפר לי על צ'רצ'יל שלקח ליתיום וזה לא מנע ממנו מלהוביל את הניצחון על גרמניה במלחמת העולם השנייה.
יחד עם זאת שניסה לשכנע אותי, הוא גילה רגישות לפחד ההיסטרי שלי מהתרופה, והסכים להמשיך עם החלופה (למיקטל), שתופעות הלוואי שלה פחות קשות, בשילוב נוגדי דיכאון חלופיים.

למה פחדתי מליתיום?

לא הבנתי למה מכריחים אותי לקחת תרופה בת 100, התרופה הכי עתיקה לטיפול בהפרעות מצב רוח, שעלולה לגרום לי לרעוד בידיים ולאבד את המקצוע שלי.
ליתיום מפורסם ברעד שהוא מייצר בידיים, ובסיכון למחלת כליות שעלולה להיווצר כתוצאה של הרעלת ליתיום. לכן כל מי שנוטל ליתיום צריך להיבדק אחת לשלושה חודשים, לוודא שתפקודי הכליות שלו תקינים.

כדי להימנע מתופעות הלוואי פשוט צריך להקפיד על שתיית מים מרובה, אבל את זה לא ידעתי קודם.

בדיוק סיימתי לקרוא בפעם השנייה את הספר "נפש לא שקטה - זכרונות על מצב רוח ושגעון" מאת פרופ' קיי רדפילד ג'יימיסון, ביפולרית, ששרדה כמה ניסיונות התאבדות, וממשיכה, בחסות הליתיום, להיות מרצה וחוקרת מצליחה.

היא אומנם תומכת בליתיום, ומודה לו על כך שהציל את חייה, אבל היא גם מספרת על תופעות הלוואי שלו, שגרמו לה להקיא בכל מיני מקומות מביכים ולהתמוטט לא פעם. היא אף ניסתה להתאבד באמצעות ליתיום, ללא הצלחה... היא פשוט הקיאה אותו, על אף שלקחה עם מנת היתר גם תרופה נגד הקאות.

בקיצור, יש לה יחסי אהבה שנאה איתו, כמו אצל רוב נוטלי הליתיום.

כיוון שהייתי בשיא גל הדיכאון שלי, רק המחשבה על נטילת ליתיום גרמה לי לבכי היסטרי ולהתקפי חרדה קשים לאורך תקופה ארוכה, יום ולילה.
אז סירבתי בתוקף לקחת ליתיום.
השתמשנו במייצב אחר, למיקטל, שכנראה לא ממש עזר.

אבל לא ויתרתי, בין היתר בגלל שזה בערך הדבר היחיד שבו שלטתי באותה עת. הבחירה בתרופה.

אבל השליטה הזאת הייתה בעוכריי.

הדיכאון והחרדה המשיכו לתקוף במלוא העוצמה, בלי שיפור משמעותי במצבי.

בדרך ניסינו שני נוגדי דיכאון וחרדה ( ציפרלקס שהתחלתי לקחת עם הפסיכיאטר הראשון, ובהמשך סימבלטה), שאף אחד מהם לא עזר.

המעבר בין התרופות קשה מנשוא.

רוב התרופות החדשות הביאו איתן תופעות לוואי מדליקות - מפריחה בפנים ועד להחמרת הדיכאון. פאן פאן פאן.

כך החלפתי תרופות לאורך חודשים רבים, שבמהלכם שום דבר לא השתנה.

אותו דיכאון, אותה חרדה. שנה וחודש.

חודש וחצי אחרי שהפסיק הדיכאון וחזרתי לעצמי, שנה וחודש אחרי שהתחיל הדיכאון, התחלתי ליטול ליתיום, כי הפרופסור אמר שזה יעזור באיזון שלי בתקופת הדיכאון, שתבוא עלינו לרעה.

לאחר שנגמלתי מהאפקסור (וייפקס), גמילה קשה ומעיקה במיוחד, שבמהלכה קשה מאוד לתפקד, בגלל הסחרחורות ותחושה שמזכירה זרמי חשמל במוח, אז הגיע הדיכאון.

הדיכאון התגלה כעמיד להפליא - הפסיכיאטר, שהצטיין כל כך בכיבוי המאניה שלי, לא הצליח לטפל בו בשתי תרופות שונות, ואז עברנו לפסיכיאטר הבא.