נפרדתי מהפסיכולוגית שלי, מיוזמתי, לאחר יותר מחצי שנה של קשר מחייב.
הרגשתי שאין לי מה לומר יותר, שאני חוזרת על עצמי, שאני לא יכולה יותר לשמוע אותי חוצבת מתוכי בקושי עצום מלל משומש מדי...
מתי אני מבינה ששקעתי בדיכאון עמוק? כשאני מפסיקה לאט לאט ליהנות מכל הדברים שאהבתי לחוות. מצפייה בטלוויזיה, דרך כתיבה ויצירה ועד אכילה מנחמת.
כשההבנה נוחתת, אני עוברת למצב המתנה.
אין ספק שיציאה לריצה היא הפעולה הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת בזמן דיכאון (מלבד לקום מהמיטה בבוקר, לפגוש אנשים, לפגוש את עצמך, ולצאת מהבית...). אבל ברגע שאני רואה את הים מגיח בקצה רחוב גאולה...
לאחר שחלפה האפיזודה הדכאונית האחרונה שלי, מצאתי את עצמי עולה במשקל. אז החלטתי לעשות מעשה (מטופש) ולהוריד קצת את כמות הליתיום, כי כולם אומרים שליתיום זה משמין.
הבעיה העיקרית עם מאניה דיפרסיה, היא שלא משנה באיזה מצב את נמצאת, הדיכאון והמאניה תמיד שם.
אין רגע אחד של מנוחה אמיתית מהפחד שהשד ישוב, בין אם ילבש צבעוני ובין אם יתהדר בשחור.
למה את רזה כל כך? (יפה לך!) | לאורך השנה וחודש דיכאון שלי רזיתי יותר מעשרה קילו. כל חבריי ובני משפחתי ידעו למה, ושלא עשיתי דיאטה, אלא פשוט לא הצלחתי לאכול, כמו במחלה ממושכת.
בכל זאת כולם החמיאו לי.
לכל אורך אפיזודת הדיכאון המג'ורי שלי (שנה וחודש, שהסתיימו לפני כחצי שנה), התלוויתי לבנזוג ולילד בכל פעם שיצאו מהבית, כי פחדתי להישאר לבד עם המחשבות, שלרוב התדרדרו למקומות שחורים ואובדניים.
עד 4 הילד במסגרת. אחר כך את אחראית בלעדית לבדר אותו, כי אבא בעבודה.מה תעשו? מה שיגרום לו להתעניין ולא לצווח. ג'ימבורי. גינת שעשועים. מה את תעשי בזמן הזה? תסתכלי עליו, תעודדי אותו, תחליפי לו חיתול.
הפכתי מילדה לאישה, מברווזונת מכוערת לברבורה משוגעת, בגיל 14, כאשר הכרתי את החבר הראשון שלי, ע'. הוא היה בן 16, מיוזע ומכוער להפליא, עם בעיית תסרוקת קשה במיוחד. אני הייתי ילדה טובת מראה ששנאה את עצמה.
את מרבית ההפסקות בבית הספר היסודי, בין כיתה א’ לכיתה ח’, ביליתי בשירותים. התביישתי מהמורות שריחמו עליי בכל עת שראו אותי יושבת בכיתה וקוראת, והיו מלשינות להוריי על הבעיה החברתית שלי בכל אסיפות ההורים.
כשהמאניה הגיעה לבקר, הומלץ לי בחום להפסיק לעשן.
למעשה, במיון הפסיכיאטרי, הפסיכיאטרית התנתה את השחרור שלי הביתה בגמילה.
אבל לא שקלתי לרגע להיגמל מהתרופה החביבה עליי, עד שהגיע הדיכאון.
בשיא הדיכאון נאלצתי להיפרד מעישון הגראס, כיוון שנאמר לי שהוא צפוי להחמיר את הדיכאון שלי, שנראה באותה עת כמו החווייה השחורה ביותר עלי אדמות, שקשה לדמיין גרוע ממנה.
וכך, כמו שנפרדתי מנוגדי הדיכאון שלי עם בוא המאניה, כך נפרדתי מהגראס עם בוא הדיכאון, מהמון ללא כלום, למשך השנה וחודש הקשות ביותר בחיי.
אז עם כל שגעת הגראס הזאת, בנזוגי שיתף פעולה במשך שנים.
האידיליה לא נמשכה לנצח
למרבה הצער, הכלתו של בעלי את התמכרותי הנהדרת הלכה והתמוססה, ועם השנים הפך העישון לגורם עיקרי למריבות שלנו.
בנזוגי לא הבין למה הילד צריך לגדול עם אמא מסטולה, שמגלגלת או מעשנת במהלך מרבית שעות היממה.
הוא לא הבין למה אני חייבת לעשן כל היום ולא יכולה לעשן רק בערבים, כמו רוב ההורים.
הוא היה מתוסכל שכאשר חברים מעשנים באים לבקר, הוא צריך לבשל ולארגן הכול בעצמו, כמעט ללא עזרה מצד אשתו וחבריו הסטלנים.
צודק.
הדיכאון הפריד בינינו
פרק 6: האהבה נגד הגראס מאז הפגישה הראשונה שלי עם בנזוגי ועד היום, למעט השנה וחודש של הדיכאון, עישנתי גראס ללא הפסקה. למעשה, מאז שגיליתי את הגראס בגיל 20, עישנתי כמעט בלי הפסקה, מבוקר ועד ערב, למשך 23 שנים….
תחילה הגבר שיטה בי שגם הוא מעשן…. אבל מהר מאוד הבנתי שהוא סאחי בלאטה…. סאחי עם טוויסט. אפילו סיגריות הוא לא עישן.
בשנים הראשונות שלנו ביחד, הגבר גילה תמיכה רבה בנושא העישון, כי הבין כמה העישון עוזר לי בהתמודדות עם החרדה והדיכאון, ושהוא למעשה חלק ממני.
הוא אף היה מגלגל לי ג'וינטים, כי אני אלרגית למגע בפרחים….
