ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - ביפולרית 2: לא יכולה יותר

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook
דף הבית >> בלוג ביפולרית >> ביפולרית 2: לא יכולה יותר

“היי, מישהו שומע אותי” | אורית עריף

רומן גרפי מעלף שמתאר בכנות מהפנטת את הדיכאון, את הבדידות ואת טיפולי ההפריה של הכותבת-מאיירת – עם כל השלושה יכולתי להזדהות בענק.

קניתי את הספר הזה בהתקף קניות מפחיד בשיא המאניה שלי, תוך כדי שאני אוספת המוני ספרים, ונהדפת באהבה מודאגת על ידי בן זוגי האומלל.
הספר המופלא הזה מכיל גם פוסטר של אישה מזילת דמעות, שאותו תליתי בסלון.
שכולם יראו.
כזאת המאניה. קבלה עצמית מלאה, גם של החלקים השחורים.

קראו עוד על "היי, מישהו שומע אותי" מאת אורית עריף כאן

“פעמון הזכוכית” סילביה פלאת

הספר, שמתאר בפרוטרוט שלל שיטות התאבדות ואשפוז פסיכיאטרי, יצא לאור בשנת 1963, חודש בלבד לפני שפלאת בת ה-31 התאבדה.

תקציר מתוך אתר "עברית":

"זכרתי גם שבאדי וילארד אמר בנימה ידענית ומאיימת שאחרי שיהיו לי ילדים אני ארגיש אחרת, אני לא ארצה יותר לכתוב שירים. אז התחלתי לחשוב שאולי זה נכון שכשאת נשואה ויש לך ילדים, זה כמו לעבור שטיפת מוח שאחריה את ממשיכה בחייך בערפול חושים כמו שפחה במדינה טוטליטרית משלך."
 
אסתר גרינווד, אשה צעירה מפרברי בוסטון, זוכה בהתמחות קיץ במגזין מוביל בעיר ניו יורק. אך אסתר איננה נלהבת או נרגשת מהעיר הגדולה או מאורח החיים הזוהר אליו נקלעה; להיפך, האירועים סביבה מאיימים עליה ומוציאים אותה מאיזון. בקולה הייחודי פלאת לוקחת את הקוראים למסע ריאליסטי אל נבכי הנפש האנושית.
 
פעמון הזכוכית הוא הרומן היחיד שפרסמה סילביה פלאת.
התאבדותה יצרה עניין סביב הספר מיד עם צאתו לאור, אך רק ברבות השנים עמדו הקוראים והמבקרים על חשיבותו ומשמעותו והוא הפך לקלאסיקה, ונחשב על ידי רבים לאחד הספרים הטובים ביותר שראו אור במאה העשרים.

נפש לא שקטה – זיכרונות על מצב רוח ושגעון| פרופ’ קיי רדפילד ג’יימיסון,

ביפולרית, ששרדה את ניסיונות ההתאבדות שלה, וממשיכה, בחסות הליתיום, להיות מרצה וחוקרת מצליחה.

מתוך הספר:

לא הייתי מוכנה לעבור שוב מצב ממושך של דיכאון עמוק.

הוא מקיז את הדם ממערכות יחסים, בגלל החשדות, היעדר האמון והביטחון העצמי, אי היכולת ליהנות מהחיים, להנות או לדבר או לחשוב בצורה נורמלית, התשישות, ביעותי הלילה, פחדי היום.

אי אפשר לומר אפילו דבר אחד בזכות הדיכאון, למעט זאת שהוא מאפשר לך לחוות איך זה להיות זקן, איך זה להיות זקן וחולה, לגסוס, להיות איטי במחשבה, להיות חסר חן, ליטוש וקואורדינציה, להיות מכוער, להיות חסר אמונה באפשרויות של החיים, בהנאות המין, בנפלאות המוסיקה, או ביכולת לגרום לעצמך או לאחרים לצחוק.

אנשים אומרים לפעמים שהם יודעים איך זה להיות בדיכאון, מפני שעברו גירושין, איבדו את מקום העבודה, או נפרדו ממישהו אבל החוויות האלו מלוות ברגש.

הדפרסיה לעומת זאת היא שטוחה, חלולה ובלתי נסבלת.

היא גם מעייפת מאד. אנשים אינם מסוגלים להיות במחיצתך כשאתה בדיכאון.

הם אולי חושבים  שהם מוכרחים, והם עשויים אפילו לנסות, אבל אתה יודע והם יודעים, שאתה מייגע בצורה שלא תיאמן.


בכתב העת של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, גיליון אפריל 2000, נכתב על ספר זה:

"אם יש לך קשר כלשהו למחלות נפש אינך יכול לקרוא את נפש לא שקטה ללא שייקָווּ דמעות בעיניך או ללא תחושת הכרת תודה על רהיטותה של ג'יימיסון ועל האומץ שבגילוי לִבה"

פרק 2: לא יכולה יותר

בזמן הדיכאון הכבד, לא רק הצרכים נשארו מאחור.
נעלמו גם הרבה יכולות, שביחד הרכיבו את כל כולי, ובהיעדרן לא נותר דבר ממני.

מלבד ספרים על שיגעון, לא הצלחתי לקרוא יותר מפיסקה משום דבר, וכשעברתי לפיסקה הבאה לא זכרתי מה קראתי קודם לכן.

נעלמה היכולת ליהנות.

שום דבר לא הסב הנאה. כלום.
לא שופינג.
לא מוזיקה.
לא אכילה (כולל המזונות האהובים עליי).
לא צפייה בטלוויזיה.
לא שיחה עם אדם קרוב.
לא סקס.
לא מתנה.
לא ספורט.

שום דבר, מלבד חיבוקים.

חיבוקים עם אנשים הקרובים אליי חיזקו אותי קצת, על אף שלרוב הם גרמו לי לדמוע אף יותר.


נעלמה היכולת להתרכז

בכל דבר, כולל צפייה בסדרה מטופשת בטלוויזיה. כולל הקשבה בשיחה.
 

באופן פרטני, נעלמה היכולת להתרכז בקריאת ספר

שזה עצוב מאוד לתולעת ספרים כמוני.

מאז שלמדתי לקרוא ועד שהחל הדיכאון הכבד גמעתי ברצף ספר אחר ספר.
הצלחתי לקרוא רק ספרים על שיגעון, שכתבו אנשים שסבלו או סובלים מדיכאון או ממאניה דיפרסיה:

“חשכה נראית – זיכרון של שיגעון” | ויליאם סטיירון

סטיירון הוא סופר מצליח ומפורסם, שכתב בין היתר, את “בחירתה של סופי”, ומתאר בכנות חשופה את הדיכאון שלו, כולל מנייה של כל שיטות ההתאבדות.
הוא ניצל בזכות אשפוז פסיכיאטרי ארוך יחסית, ומציאת איזון התרופות הנכון.
.

איבוד יכולת הכתיבה הרגיש כמו כריתה של איבר חיוני בגוף.

בלי היכולת לכתוב הרגשתי שאין לי ייעוד.
שאין לי מפלט.
שאני ריקה מתוכן.
שאין לי משמעות.
שאין בי צורך.

נעלמה היכולת לעצב.

ואני מעצבת גרפית כבר יותר מ-16 שנים.
אני מתפרנסת מגרפיקה, בצד הכתיבה השיווקית, מאז שהקמתי את העסק שלי.
רוב לקוחותיי דבקים בי כבר שנים רבות, חלקם יותר מעשור, רק בגלל הכישרון שלי.

יש לי מאות מתחרים, שעכשיו כולם טובים ממני.

מה עושים עכשיו, כשאי אפשר לעצב יותר? כשאין יותר יצירתיות? כשכל מה שאני מייצרת נראה לי מכוער ולא מקצועי?

תגובות לביפולרית - פרק 2 - באתר הבלוגרים

נעלמה היכולת לקבל החלטה

לא הצלחתי לענות על שאלות, כי מאוד התקשיתי לקבל את ההחלטות הפשוטות ביותר. כולל בחירת מוצר במכולת. כולל החלטה איפה אוכלים ביום ההולדת שלי. כל הדעתנות המפורסמת שלי נמחקה, כלא הייתה.
קינאתי בכל אדם סביבי שמצליח להחליט.
 

נעלמה היכולת לכתוב

כל דבר, גם ברכות לחברים ולמשפחה, גם סמסים אינפורמטיביים, גם מענה לסמסים פשוטים המכילים שאלות.

נעלמה היכולת לחייך לצחוק.

אני לא יודעת לזייף.
לרוב אפילו לא ניסיתי.
בני האהוב ניסה להצחיק אותי ללא הרף, ללא הצלחה.
הוא לא קנה לרגע את החיוכים העקומים שלי.

נעלמו הרצון והיכולת לשוחח עם כולם.

כולל מכרים מהשכונה, מוכרים בחנות, משפחה וחברים.
בהיעדר מילים, בעודי סובלת מחרדה חברתית משתקת, התקשיתי מאוד לשוחח.
לרוב לא הצלחתי להגיד יותר משתי מילים ברצף.
לעתים פחדתי גם לדבר עם בנזוגי, כדי לא להדאיג אותו, אז שמרתי כמעט הכול בפנים.

נעלמה היכולת לעבוד

כשאי אפשר לכתוב, ואי אפשר לעצב, ואי אפשר לדבר, במיוחד עם זרים, איך אפשר לעבוד?


בהמשך אשתף אתכם בניסיונות העלובים שלי לשלב בין דיכאון לעבודה

אני הצלחתי לעבוד רק עם קלונקס, ורק לאחר שהשלמתי עם כך שהתוצרים שלי בינוניים והפסקתי להילחם במוח. כמה שאפשר.

כתיבה היא אני.

אני כותבת מגיל 6, וכישרון הכתיבה שלי תמיד הגדיר אותי. הכתיבה תמיד אפשרה לי לפרוק את כל נפשי, ולהתנקות מהכאב ומהרעל. בזכות כישרון הכתיבה שלי הייתי תלמידה מצטיינת – גם אם לא הייתי בקיאה בחומר, הייתי “מורחת” משהו, ומקבלת את מירב הניקוד, על החפירה…
בזכות כישרון הכתיבה שלי אני מתפרנסת מכתיבה עיתונאית ושיווקית כבר יותר מ-20 שנה.