הגעתי אליה מרירה וסקפטית אחרי ארבע פסיכולוגיות. נמאס לי לדבר על עצמי, אז חיפשתי ביבליותרפיסטית. קיוויתי שאוכל להשתמש בכתיבה כדי לצאת מהבאסה, כי תמיד היה לי קל יותר לכתוב.

בפגישה הראשונה קיבלתי ממנה במתנה מחברת מעוצבת בגווני ורוד ותכלת, כזאת שעושה חשק להחזיק עט ולראות מה קורה. התחלתי לכתוב בה, בזכותה, אחרי שנים של יובש, והפסקאות הקצרות התארכו עם הזמן לסיפורים. קיבלתי גם כוס תה יסמין קר עם דבש, שהיא הכינה לי במיוחד וממשיכה להכין בכל שבוע בשנתיים האחרונות.

מה חושב הפרח?

מאז שהכרנו אני אומנם מדברת על עצמי יותר מתמיד, וזה עדיין קשה, אבל הפעם משתלבים בשיחות טקסטים שהיא מבקשת ממני לכתוב בבית ואנחנו מנתחות יחד (על בושה ועל כעס ועל נקודת מבטו של פרח בגינה שלי ועל מפלצת הפחד ומה שהיא עושה כדי לתפוס את הבמה). וקלפים של תמונות עצים שמהם היא ביקשה לבחור את עצמי בילדות ואת עצמי עכשיו (בחרתי בעץ בתוך שלולית ובעץ קפוא). ויצירת כלי מפימו שמיועד לפתקים שאכתוב בהם מחשבות חיוביות שלי על עצמי, שלא אשכח (אני עדיין חושבת על מה לכתוב). ותיפוף על הגוף תוך כדי שחזור החוויה הכי טובה שהייתה לי (חלק משיטת EMDR שהיא לומדת). ונשימות ארבע על ארבע (שאיפה, עצירה, נשיפה, עצירה - כל אחד מהשלבים בספירה עד 4) שמרגיעות תמיד (מוכח מחקרית).

מה היא אומרת?

והיא אומרת לי דברים מעוררי מחשבה, כמו שהמשיכה שלי לשלילי היא הישרדותית - זה אבולוציוני שנזכור את הנמר המאיים יותר מאשר את הציפור היפהפיה. ושיש טווח שלם של אפשרויות מלבד האופציה השלילית שאני תמיד נוטה לבחור, וכדאי לתת גם להן מקום. ושכוח הרצון חזק במידה הרבה ביותר בבוקר ופוחת משעה לשעה, לכן כדאי להחליט מראש על שעה לביצוע משימה ולא לדחות אותה. ושכל ויכוח יכול להיפתר אם מדברים על רגשות ולא על פעולות. לפעמים אני מקשיבה לה.

אני לא אומרת שהטיפול הפסיק להיות חוויה מציפה שמאלצת אותי לחפור במקומות שלא נעים לבקר בהם, אבל הרבה יותר קל לעבור את זה איתה.