אז לפני שלוש שנים, אחרי שנה וחודש של הדיכאון הכי קשה שידעתי מימיי, נסקתי היישר לזרועותיה המתוקות של ההיפומאניה.

בתחילת ההיפו, לאחר מפגש משפחתי, אחותי הפסיכולוגית כתבה לי: עלתה לי חרדה לגבייך כשנפגשנו. אחותי, אני מתה מפחד שאת בתחילת אפיזודה מאנית נוספת. אני דואגת שהגראס מוציא אותך מאיזון. מקווה שאתם עם היד על הדופק. מזכירה שאם מתלקח, משלמים מחיר יקר, גם בדיכאון שאחרי.

יש תחושה גדולה של ניצחון כשיוצאים מדיכאון, אם שוכחים לרגע שזה זמני. האמנתי שהחלמתי לנצח מהדיכאון, ואני סוף סוף מאוזנת. הפצתי בפייס ובאתר שלי איך יוצאים מהדיכאון ואמרתי לכל מי שמכיר אותי שסוף סוף חזרתי לעצמי. שאני לא מאמינה שאני מצליחה שוב לדבר ולכתוב ולהחליט וליהנות.

אחרי חודשים רבים שבהם לא יכולתי לדבר, שוב הצלחתי להיפתח לאנשים. כשחזרתי להרגיש טוב, מיהרתי לחדש את כל הקשרים שניתקתי בתקופת הדיכאון, ואף ליצור קשרים חדשים - עם השכנים במרפסת הסמוכה, שעד אז לא הצלחתי להגיד להם שלום, למרות שראיתי אותם בכל יום במשך חודשים רבים, עם הספרית שלי (שנמצאה אז בעיצומו של דיכאון כבד, כמו שהיה לי, שנמשך חמש שנים) ועוד ועוד.
קבעתי פגישות עם כל מכריי הוותיקים, והסברתי שהייתי חולה למשך שנה וחודש, ולכן ברחתי מהם כשעברו לידי ברחוב, סיננתי שיחות טלפון שלהם, לא התקשרתי ולו פעם אחת מיוזמתי,  והדפתי בחולשה את נסיונותיהם להיפגש איתי.

בד בבד, חששתי מהשד שעלול להגיע בכל רגע, אז מיהרתי לכתוב את כל המחשבות שלי. אחרי כן הגיע הרעיון לפרסם את הטקסט בעצמי באתר שאקים לבד במקום להמתין להוצאת ספרים שתגבה על כך הון. כך התחיל בלוג ביפולרית.

בזמן הזה, שבו פרסמתי פוסט לפחות פעם ביום, הבלוג שלי הגיע ללא מעט אנשים, ששאלו המון שאלות. עם חלקם דיברתי ואפילו נפגשתי כדי לשוחח לעומק, למרות החרדה החברתית. בשיא התעופה העצמית הרגשתי שאני בשליחות, והייעוד שלי הוא לעזור לאנשים כמוני. חשבתי להקים את עמותת ביפולרית שתאגד מתמודדים שרוצים לעזור למתמודדים אחרים, כמוני וכמו החברים שהכרתי. חייתי בסרט.

אחרי חצי שנה הגיע שוב הדיכאון. הבנתי שזה קורה כשזיהיתי כשהפסקתי להתעניין בבלוג ובאתר שלי, שהיו לפני כן כל עולמי ( מלבד המשפחה כמובן).

אף על פי שהדיכאון היה מתון ונסבל ביחס לקודמו, עדיין התקשיתי מאוד לכתוב ולכן נמנעתי מכך, מלבד כמה טפטופים, שאולי קראתם. היה כמעט בלתי אפשרי עבורי לערוך ולעצב ולפרסם. המשכתי להשיב על מעט השאלות שהמשיכו להגיע, אבל לא הרגשתי שעזרתי.
אז עכשיו, אחרי יותר משנתיים של דיכאון, אני מרגישה קצת יותר טוב. אני נזהרת מלטפח תקוות, כי הכדור הקודם (מודאל) שהביא אותי לתחושה הסבירה הזאת התברר כמפסיק מחזור וגורם לאוסטאופורוזיס ולדליפת חלב מהציצים.
בכל מקרה, עד שייקחו ממני את הכדור שעוזר, חזרתי לכתוב לעצמי, מה שאומר שאולי אפרסם יותר באתר וגם בפייס (-:

היפו הי

בלוג ביפולרית, פרק 37

זה הזמן להתוודות בפניכם, שלושת קוראיי, ש-25 הפרקים הראשונים של הבלוג הזה נכתבו בזמן היפומאניה, במהירות שיא של ימים אחדים. מעולם לא כתבתי כל כך הרבה (20 אלף מילים) בכל כך מעט זמן.
עדיין הייתה תקופת קורונה, ועדיין כולם היו בבית. הבנתי שאני חייבת פינה משלי כדי לכתוב, והפכתי את המרפסת האחורית המזערית למשרד שלי, למרות שרוחבה מטר בלבד. הקפתי את עצמי באדניות מלאות פרחים צבעוניים ותבלינים וכתבתי מבוקר ועד ערב. הייתי מאושרת.
מהי היפומאניה, או בקיצורה השימושי היפו? בשפה לא מקצועית, זוהי מיני מאניה, מאניה מתונה, נעימה מאוד ולרוב לא מאובחנת ולא מורגשת על ידי הסביבה. ביפולרי ממוצע (ואולי זאת רק אני?) פחות או יותר חי בשביל ההיפו, אבל באותה העת חושש מאוד מהדיכאון שאחרי.
הקטע המטורף הוא שבזמן היפו, הביפולרי בעצמו לא מבחין שאיננו מאוזן, לא משנה כמה בנזוגו ואחותו יגידו לו כך, אלא משוכנע לרוב שהוא פשוט מרגיש טוב, סוף סוף.