הרגשתי אפס
לאורך כל תקופת הדיכאון לא יכולתי לייעץ לאף אחד… כי האמנתי שאני אפס, שהמוח שלי ריק, שאין שם כלום. חשבתי שמחקתי לעצמי את המוח עם הסמים, ולכן לא אוכל לעבוד יותר לעולם. לעולם לא אצליח ליצור יותר, או להתרכז, או לדבר, או להחזיק את היד יציב. כל מה שאני מעצבת מכוער. ואני מצליחה לכתוב בקושי מטורף, ובלי שמץ של כישרון. כלום. איבדתי את זה.
אבל עשיתי את זה
היה לי קשה מאוד לעבוד, אבל עבדתי, לרוב על קלונקס. את הכתיבה השיווקית הפסקתי כמעט לחלוטין, כי לא הצלחתי לכתוב. לא החזרתי טלפונים לאף אחד מהלקוחות הפונטציאליים שהתעניינו בשירותיי, או שאם במקרה התקשרו אליי לקוחות וותיקים וביקשו כתיבה, אמרתי שאני לא פנויה בימים אלה. מה אגיד? שאני לא יכולה לכתוב יותר מפיסקה, וגם זה במאמץ עילאי?
הכתיבה במסגרת העבודה הייתה קשה מנשוא
התקשיתי בכתיבה של כל דבר. כולל מיילים, סמסים פשוטים, ברכות ליומולדת. ממש כל דבר.
יחד עם זאת, העבודה אילצה אותי לכתוב, לאורך השנה הנוראית שעברתי, שמונה גיליונות של עיתוני עובדים ולקוחות, עבור לקוחות וותיקים שאני מחוייבת אליהם חוזית. זה היה מאוד מאוד קשה.
באחד מהעיתונים אני אמונה הן על ביצוע הראיונות הטלפוניים, הן על הכתיבה, הן על העריכה והן על העיצוב הגרפי.
את רוב הראיונות הטלפוניים הייתי מנסה להמיר למיילים ולוואטסאפים, שגם הם היו לי מאוד מאתגרים.
הראיונות הטלפוניים שנשארו, בין שלושה לחמישה לכל גיליון, הם בני חצי שעה כל אחד.
כמעט בלתי אפשרי לקיים ראיון טלפוני, במיוחד עם בעלי עמדות בכירות, כשאת מפחדת להישמע מטומטמת, או לאבד מילים בזמן שאת שואלת שאלות...
ובזמן שמשיבים לך, את כל כך חרדה שלא תביני, חרדה מוצדקת - כי המוח מאבד את היכולת להבין כמות גדולה של מידע. בקושי מצליח גם עם מנות קטנות.
קשה כמובן גם להפוך את הראיונות לכתבות, גם כי לא שאלתי את השאלות הנכונות, וגם כי היה לי קשה מאוד לכתוב.
דווקא לעצב היה קל יותר
רוב העבודה השוטפת דורשת רק עיצוב מינימלי על גבי גרידים (תבניות) שכבר הכנתי בעבר, כשעוד היה לי כישרון.
כשניסיתי לעצב דברים חדשים, או לגוון קצת בעיצובים הישנים, מאוד התקשיתי. כל מה שעיצבתי היה מכוער.
הבנזוג מאוד עזר לי (גם) בנושא הזה, הנחה אותי מה כדאי לשנות, וגילה כישורים מפתיעים בעיצוב. תודה מיילאב.
...אז, למה העבודה בזמן הדיכאון הייתה כמעט בלתי אפשרית?
- בגלל החרדה - אי אפשר לעבוד בלי קלונקס, החרדה גדולה מדי, החשש שלא אצליח כי אין לי את זה. גם עם קלונקס קשה מאוד לעבוד, כי הוא מרדים, וכשמדברים על קלונקס נשמע כאילו העירו אותך הרגע משינה.
- בגלל היעדר היכולת לתקשר -
- אי אפשר לדבר עם לקוחות פוטנציאליים, כי איך אני יכולה למכור את שירותיי אם אני מרגישה שאני לא שווה כלום, בטח לא את המחירים שגביתי עד כה, כי הותרתי את כישוריי מאחור
- קשה מאוד לדבר גם עם לקוחות וותיקים, כי לאורך כל השיחה אני נזהרת לא להישמע טיפשה כמו שאני, ולהבין כל מה שאומרים לי, למרות המגבלה השכלית. אני לא מדברת בכלל על מפגשים פנים אל פנים או שיחות זום. על זה ויתרתי לחלוטין. לא פגשתי אף לקוח לאורך כל תקופת הדיכאון - לא וותיק ולא פוטנציאלי.
- קשה מאוד לקיים שיחות זום - הייתה לי שיחת זום אחת עם לקוחה פוטנציאלית, שהייתה מביכה מאוד, ושיחה אחת נוראית עם לקוח וותיק, שבמהלכה התקשיתי מאוד לדבר, הייתי אדומה וחרדה, וכך, בשילוב עם ביצועים גרועים במיוחד, גרמתי ללקוח להפסיק את הקשר המקצועי איתי.
היה מאתגר ומבעית, אבל פחדתי כל כך לאבד גם את העסק, אז נלחמתי והמשכתי לעבוד - גם בתקופת הקורונה שבה הגבר עבד בבית, בשולחן שלצד הספה שעליה עבדתי, וקיים שיחות טלפון רבות שהוציאו אותי מהריכוז - וגם תוך כדי התקפי חרדה משתקים.
בכל פעם שפגשתי אנשים (לעתים נדירות), או שמישהו התקשר אליי, תמיד שאלו אותי: "מה עם העבודה? יש עבודה עכשיו?".
היה מאוד מביך להשיב שאין, כי אני לא עונה ללקוחות פונטציאליים, כי אני מסננת גם חלק מהלקוחות הקבועים, וכי אני נטולת כישורים אז קשה לי מאוד לעבוד.
דווקא רציתי לעבוד
הקטע האבסורדי הוא שדווקא כשהיה הכי קשה לעבוד, הייתי זקוקה לעבודה כאוויר לנשימה, פשוט כדי להסיח את דעתי מהמחשבות השחורות.
אז מצד אחד מאוד רציתי לעבוד, ומצד שני - בכל פעם שהתבקשתי על ידי אחד הלקוחות לבצע משימה כלשהי, הייתי זקוקה לקלונקס כדי לבצע אותה.
כל דבר שעשיתי בעבר במשך חמש דקות ארך שעות. כל דבר שעשיתי בשבוע לקח חודש. היה סיוט.
הייתי בטוחה שהרסתי במו ידיי את העסק שלי, שהסב לי הרבה גאווה והנאה לאורך 15 שנים.
מה הייתי עושה בלעדיו?
בנזוגי חיבק והרגיע אותי כשבכיתי על אובדן כישוריי ואמר לי שאני מדברת שטויות, שהבעיה היא רק בחרדה ובזה שאני לא מאמינה בעצמי. לא האמנתי.
