קינאתי אפילו בעצמי
לאורך כל תקופת הדיכאון, קינאתי בכל האנשים שמצליחים לחשוב, לדבר ולכתוב. כולל הטיפשים שבהם.
קינאתי אפילו בעצמי, על מה שהייתי פעם, על איך שכתבתי, על איך שדיברתי, על איך שעיצבתי וחשבתי.
קינאתי במיוחד בבעלי הגאון,
שהוא האיש החכם ביותר שהכרתי אי פעם. לא הבנתי מה הוא עושה איתי, עם המוח המדהים הזה שלו.
איך הוא מסתפק בי?
האמנתי שהוא צריך למצוא אישה ראויה יותר, אישה שיוכל לנהל איתה שיחה בגובה העיניים.
המלצתי לו לעשות את זה.
בכל פעם שהוא עזר לבני בשיעורי הבית, קינאתי בטירוף בכל הידע שלו. בתנ"ך, בעברית, בחשבון.... הגבר הזה יודע הכול. כיוון שבתקופת הקורונה בילינו שלושתנו כל הזמן יחד, נחשפתי לעוד ועוד טפחים מחוכמתו של הגבר שלי, ולא הצלחתי להבין מדוע בחר דווקא בי.
כיוון שהאמנתי שחוכמתי ויכולת הדיבור שלי נעלמו ממני לנצח, הזלתי דמעות בלתי נשלטות בכל פעם שבני ובנזוגי ניצחו אותי במשחק קופסה…
והיה שפע רב של משחקי קופסה בתקופת סגר הקורונה - לרוב כמה פעמים ביום. הפסדתי בכל משחקי החשיבה.
אישה טיפשה
אחרי 43 שנים שבהן הייתי משוכנעת שרמת האינטליגנציה שלי גבוהה מהממוצע, פתאום הייתי צריכה להתנהל בעולם כאישה טיפשה.
אישה שלא זוכרת כלום. גם לא מה שעשתה לפני דקה.
כמו אחרי שאכטה, רק בלי הפאן של השאכטה.
אישה שלא מצליחה להתרכז יותר ממשפטים אחדים, גם לא בסדרת טלוויזיה מטופשת.
אישה נטולת ידע כללי, שלא מצליחה להשיב על שיעורי בית לילדים בכיתה ד'.
אישה שלא מצליחה לעבוד, כי שכחה איך כותבים ואיך מעצבים.
אישה נטולת יצירתיות, נטולת רעיונות, נטולת דעות.
אישה שלא מצליחה לחשוב, שלא לדבר על ללמוד מידע חדש.
אישה שצריך להסביר לה הכול לאט לאט, בשלבים ברורים, כדי שתבין.
אישה שלא מצליחה לקרוא ספרים או לכתוב יותר מפיסקה.
אישה נטולת תחומי עניין ותחביבים.
אישה נטולת.