פרק זה של "ביפולרית" פורסם לראשונה באתר הבלוגרים.
בזמן הדיכאון הכבד, לא רק הצרכים נשארו מאחור. נעלמו גם הרבה יכולות, שביחד הרכיבו את כל כולי, ובהיעדרן לא נותר דבר ממני.
- נעלמה היכולת ליהנות. שום דבר לא הסב הנאה. כלום. לא שופינג. לא מוזיקה. לא אכילה (כולל המזונות האהובים עליי). לא צפייה בטלוויזיה. לא שיחה עם אדם קרוב. לא סקס. לא מתנה. לא ספורט. שום דבר, מלבד חיבוקים (חיבוקים עם אנשים הקרובים אליי חיזקו אותי קצת, על אף שלרוב הם גרמו לי לדמוע אף יותר).
- באופן כללי, נעלמה היכולת להתרכז בכל דבר, כולל צפייה בסדרה מטופשת בטלוויזיה. כולל הקשבה בשיחה.
באופן פרטני, נעלמה היכולת להתרכז בקריאת ספר - שזה עצוב מאוד לתולעת ספרים כמוני. מאז שלמדתי לקרוא ועד שהחל הדיכאון הכבד גמעתי ברצף ספר אחר ספר.
לאורך כל התקופה השחורה הצלחתי לקרוא רק תכנים שעסקו בהפרעות מצב רוח:
- "נפש לא שקטה - זכרונות על מצב רוח ושגעון" מאת פרופ' קיי רדפילד ג'יימיסון, ביפולרית, ששרדה את ניסיונות ההתאבדות של עצמה, וממשיכה, בחסות הליתיום, להיות מרצה וחוקרת מצליחה.
- "פעמון הזכוכית" מאת הסופרת והמשוררת האמריקאית סילביה פלאת - הספר, שמתאר בפרוטרוט שלל שיטות התאבדות ואשפוז פסיכיאטרי, יצא לאור בשנת 1963, חודש בלבד לפני שפלאת בת ה-31 התאבדה.
- "היי, מישהו שומע אותי" - רומן גרפי מדהים מאת אורית עריף, שמתארת בכנות מהפנטת את הדיכאון, את הבדידות ואת טיפולי ההפריה שלה - עם כל השלושה יכולתי להזדהות בענק.
- "חשכה נראית - זיכרון של שיגעון" מאת ויליאם סטיירון, סופר מצליח ומפורסם, שכתב בין היתר, את "בחירתה של סופי", ומתאר בכנות חשופה את הדיכאון שלו, כולל מנייה של כל שיטות ההתאבדות. הוא ניצל בזכות אשפוז פסיכיאטרי ארוך יחסית, ומציאת איזון התרופות הנכון.
מלבד ספרים על שיגעון, לא הצלחתי לקרוא יותר מפיסקה משום דבר, וכשעברתי לפיסקה הבאה לא זכרתי מה קראתי קודם לכן.
- נעלמה היכולת לחייך לצחוק. אני לא יודעת לזייף. לרוב אפילו לא ניסיתי. בני האהוב ניסה להצחיק אותי ללא הרף, ללא הצלחה. הוא לא קנה את החיוכים העקומים שלי.
- נעלמו הרצון והיכולת לשוחח עם כולם, כולל מכרים מהשכונה, מוכרים בחנות, משפחה וחברים. בהיעדר מילים, בעודי סובלת מחרדה חברתית משתקת, התקשיתי מאוד לשוחח. לרוב לא הצלחתי להגיד יותר משתי מילים ברצף.
לעתים פחדתי גם לדבר עם בנזוגי, כדי לא להדאיג אותו, אז שמרתי כמעט הכול בפנים.
- נעלמה היכולת לכתוב (כל דבר, גם ברכות לחברים ולמשפחה, גם סמסים אינפורמטיביים, גם מענה לסמסים פשוטים המכילים שאלות. מאוד התקשיתי לקבל את ההחלטות הפשוטות ביותר).
כתיבה היא אני. אני כותבת מגיל 6, וכישרון הכתיבה שלי תמיד הגדיר אותי. הכתיבה תמיד אפשרה לי לפרוק את כל נפשי, ולהתנקות מהכאב ומהרעל. בזכות כישרון הכתיבה שלי הייתי תלמידה מצטיינת - גם אם לא הייתי בקיאה בחומר, הייתי "מורחת" משהו, ומקבלת את מירב הניקוד, על החפירה...
בזכות כישרון הכתיבה שלי אני מתפרנסת מכתיבה עיתונאית ושיווקית כבר יותר מ-20 שנה.
איבוד יכולת הכתיבה הרגיש כמו כריתה של איבר חיוני בגוף. בלי היכולת לכתוב הרגשתי שאין לי ייעוד. שאין לי מפלט. שאני ריקה מתוכן.
- נעלמה היכולת לעצב. ואני מעצבת גרפית כבר 15 שנים. אני מתפרנסת מגרפיקה, בצד הכתיבה השיווקית, מאז שהקמתי את העסק שלי. רוב לקוחותיי דבקים בי כבר שנים רבות, חלקם יותר מעשור, רק בגלל הכישרון שלי.יש לי מאות מתחרים, שעכשיו כולם טובים ממני. מה עושים עכשיו, כשאי אפשר לעצב יותר? כשאין יותר יצירתיות? כשכל מה שאני מייצרת נראה לי מכוער ולא מקצועי?
- נעלמה היכולת לעבוד - כשאי אפשר לכתוב, ואי אפשר לעצב, ואי אפשר לדבר, במיוחד עם זרים, איך אפשר לעבוד?
|
|
|
|