ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - פעמון הזכוכית מאת סילביה פלאת'

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook

“פעמון הזכוכית” |  סילביה פלאת

הספר, שמתאר בפרוטרוט שלל שיטות התאבדות ואשפוז פסיכיאטרי, יצא לאור בשנת 1963, חודש בלבד לפני שפלאת בת ה-31 התאבדה.

תקציר מתוך אתר "עברית":

"זכרתי גם שבאדי וילארד אמר בנימה ידענית ומאיימת שאחרי שיהיו לי ילדים אני ארגיש אחרת, אני לא ארצה יותר לכתוב שירים. אז התחלתי לחשוב שאולי זה נכון שכשאת נשואה ויש לך ילדים, זה כמו לעבור שטיפת מוח שאחריה את ממשיכה בחייך בערפול חושים כמו שפחה במדינה טוטליטרית משלך."

אסתר גרינווד, אשה צעירה מפרברי בוסטון, זוכה בהתמחות קיץ במגזין מוביל בעיר ניו יורק. אך אסתר איננה נלהבת או נרגשת מהעיר הגדולה או מאורח החיים הזוהר אליו נקלעה; להיפך, האירועים סביבה מאיימים עליה ומוציאים אותה מאיזון. בקולה הייחודי פלאת לוקחת את הקוראים למסע ריאליסטי אל נבכי הנפש האנושית.
 
פעמון הזכוכית הוא הרומן היחיד שפרסמה סילביה פלאת.
התאבדותה יצרה עניין סביב הספר מיד עם צאתו לאור, אך רק ברבות השנים עמדו הקוראים והמבקרים על חשיבותו ומשמעותו והוא הפך לקלאסיקה, ונחשב על ידי רבים לאחד הספרים הטובים ביותר שראו אור במאה העשרים.

"ידעתי שעלי להיות אסירת-תודה למרת גיניאה, אולם לא יכולתי לחוש דבר. גם אילו נתנה לי מרת גיניאה כרטיס לאירופה, או למסע-סביב-העולם, לא היה משתנה דבר וחצי-דבר;

מפני שבכל אשר אהיה – על סיפון-אונייה או בבית-קפה, בפאריס או בבנקוק – תמיד אהיה יושבת תחת אותו פעמון-זכוכית, מתבשלת באותו אוויר חמוץ שלי עצמי. “

(מתוך “פעמון הזכוכית” מאת סילביה פלאת, עמ’ 179)

הרומן של פלאת נפתח בתיאור חייה של בחורה צעירה מפרברי בוסטן בשם אסתר גרינווד, שנמצאת בחודשיים של התמחות במגזין נשים ניו יורקי. היא גרה בבית מלון לנשים בלבד, ומנהלת את חייה בין ההתמחות בעיתון, תיור בעיר ניו יורק, ארוחות צהריים חגיגיות מטעם העיתון, שיחות נשים ומפגשים ספורדיים עם אהוב נעוריה – באדי ווילארד. אסתר עסוקה, כמו רבות מחברותיה, ברצון לאבד את בתוליה באופן הראוי ביותר, ומהרהרת פעמים רבות בחיי הנישואין שהיא רוצה או לא רוצה לעצמה.
לקראת סיום ההתמחות היא הולכת יחד עם דורין למסיבה בה היא פוגשת גבר בשם מרקו שכמעט ואונס אותה. היא מכה בפניו באגרופה ומצליחה להימלט. למחרת היא עולה לגג המלון בו שיכנו את תריסר הבנות ומשליכה משם את כל בגדיה.

בתום חודש ההתמחות היא חוזרת לבית הוריה בבוסטון ושם מצבה הנפשי מחמיר.

היא מנסה לקבל מלגת כתיבה יוקרתית אך ללא הצלחה. משתוכניותיה משתבשות היא מנסה לכתוב רומן אך מרגישה חוסר ביטחון לאור ניסיונה הדל וכתיבתה הלא משכנעת.
היא חוששת מהיום בו תצטרך לעזוב את לימודיה מכיוון שכמעט כל חייה וזהותה סבבו סביב הישגיה האקדמיים, היא תוהה אילו יכולות רכשה בחייה מלבד לקבל מאיות וזה מעורר בה פחדים.
היא לא מרגישה מסופקת מאף אחת מן האפשרויות המוצעות להמשך חייה, ומגולמות בדמויות של שכנותיה (אימהות וקריירות "נשיות" המוצעות לה כגון קצרנות.)

הדיכאון שהיא חשה מתגבר ומתגבר והיא מתקשה לתפקד, לכן היא נשלחת לדוקטור גורדון, שנדמה לה שלא ממש מקשיב לה ובעיקר עסוק בלהיות מושלם מדי.

הוא מטפל בה בנזעי חשמל ולאחר מכן היא מודיעה לאמה שלא תחזור להמשך טיפול שכזה.

מצבה הנפשי של אסתר מידרדר עד לכדי ניסיונות התאבדות.

לפני ניסיון רציני היא משאירה פתק בו כתבה שהיא יוצאת להליכה כשלמעשה היא זחלה אל תוך חור במרתף ובלעה שם כדורי שינה רבים.

לאחר זמן רב היא נמצאת ושורדת את הניסיון הזה. היא נשלחת למספר בתי חולים לבריאות הנפש עד שהפטרונית שלה (המממנת את לימודיה בקולג') מממנת לה טיפולים בבתי חולים פרטיים טובים יותר.

שם היא מטופלת על ידי דר' נולאן, רופאה שמטפלת בה טוב וקשובה לצרכיה. תחת טיפולה של דר' נולאן, הכולל בין השאר נזעי חשמל וטיפול בהלמי-אינסולין, מצבה של אסתר משתפר. בבית החולים היא פוגשת בג'ואן, חברה לשעבר נוספת של באדי וילארד, הן נעשות חברות עד שג'ואן תולה את עצמה.

היא מתארת את חייה בצל הדיכאון כמי שלכודה תחת פעמון זכוכית ונושמת שוב ושוב את האוויר המעופש של עצמה.

בתקופה הזו אסתר מאבדת את בתוליה והיא משתחררת מהלחץ להינשא (ובמיוחד מן הלחץ להינשא לגבר הלא נכון) ומפחדיה מן ההשלכות של קיום יחסי מין. הספר מסתיים עם כניסתה של אסתר לריאיון שיקבע האם תוכל להשתחרר מן הטיפול ולחזור לאורח חיים רגיל.

אבל באמצע הספר החוויה הכמו-רגילה הזו (אם כי גם החוויה הזו מתוארת בצורה מעניינת וכנה כיאה לכתיבתה של פלאת) משתנה לבלי הכר.
אסתר גרינווד מסיימת את שהותה בניו יורק כשהיא זורקת את כל בגדיה מהחלון אל הרחוב, וחוזרת לבית אמה. היא מנסה לעסוק בכתיבה אך סובלת ממחסום יצירתי.

היא לא מצליחה לישון בלילות (או בימים), ושוקעת במעין איזור דימדומים בין חיים למוות. אישה מתה מהלכת.

היא הולכת לפסיכאטר שלאחר כמה פגישות מודיעה לאמא שאין מנוס מלהעביר אותה טיפול בהלם (לא ברמה המטאפורית – אלא במובן של שוקים חשמליים במוח).

מאותו רגע חדות מחשבותיה של אסתר הולכת ומתקהה, ולאחר נסיון התאבדות כושל היא מתחילה לנדוד בין מוסדות פסיכאטרים שונים.

החלק הזה של הספר מעורר הזדהות וחמלה, לא רק כי מסופר בו על אדם מסכן או אדם שמתקשה לפעול בתוך הנורמות החברתיות; אלא בעיקר כי אסתר מתארת בגוף ראשון כיצד מוחה הולך ומתנוון בעקבות הטיפול שהיא עוברת.

היא לא תמיד מודעת או מבינה עד הסוף מה קורה לה, ומכאן בדיוק מגיע הכוח של כתיבתה.

כתיבתה של פלאת מצליחה  לתאר באופן מדויק וחסר פניות את מה שהדמות שלה רואה מבעד לעיניה. לפעמים זה אפילו משעשע.
למשל, כשאסתר שוכבת במיטת בית החולים אחרי שניסתה להתאבד, עוברים על פניה קבוצת רופאים ושואלים אותה שאלות. היא מעט מטושטשת ומתקשה לעקוב אחר השאלות. לאחר שהם מסיימים הם עוברים למיטה שלידה. אסתר לא יודעת מי שוכבת במיטה שלידה, וכך היא מתארת זאת:

“איך את מרגישה היום, מרת…” אמר מישהו, והשם שביטא נשמע ארוך ומלא למ”דים, משהו כמו ‘גברת טומולילו’.

מרת טומולילו ציחקקה. “הו, אני בסדר גמור, דוקטור, בסדר גמור.” היא הנמיכה את קולה ולחשה משהו שלא יכולתי לשמוע. אחד או שניים מאנשי-הקבוצה העיפו מבטא לעברי. מישהו אמר “בסדר גמור, גברת טומולילו!” ועוד מישהו נחלץ מהקבוצה ומשך וסגר את הווילונות שבין מיטותינו, כחומה לבנה.

(מתוך “פעמון הזכוכית” מאת סילביה פלאת, עמ’ 172)