“נפש לא שקטה – זיכרונות על מצב רוח ושגעון” | פרופ’ קיי רדפילד ג’יימיסון,

ביפולרית, ששרדה את ניסיונות ההתאבדות שלה, וממשיכה, בחסות הליתיום, להיות מרצה וחוקרת מצליחה.

מתוך הספר:

לא הייתי מוכנה לעבור שוב מצב ממושך של דיכאון עמוק.

הוא מקיז את הדם ממערכות יחסים, בגלל החשדות, היעדר האמון והביטחון העצמי, אי היכולת ליהנות מהחיים, להנות או לדבר או לחשוב בצורה נורמלית, התשישות, ביעותי הלילה, פחדי היום.

אי אפשר לומר אפילו דבר אחד בזכות הדיכאון, למעט זאת שהוא מאפשר לך לחוות איך זה להיות זקן, איך זה להיות זקן וחולה, לגסוס, להיות איטי במחשבה, להיות חסר חן, ליטוש וקואורדינציה, להיות מכוער, להיות חסר אמונה באפשרויות של החיים, בהנאות המין, בנפלאות המוסיקה, או ביכולת לגרום לעצמך או לאחרים לצחוק.

אנשים אומרים לפעמים שהם יודעים איך זה להיות בדיכאון, מפני שעברו גירושין, איבדו את מקום העבודה, או נפרדו ממישהו אבל החוויות האלו מלוות ברגש.

הדפרסיה לעומת זאת היא שטוחה, חלולה ובלתי נסבלת.

היא גם מעייפת מאד. אנשים אינם מסוגלים להיות במחיצתך כשאתה בדיכאון.

הם אולי חושבים  שהם מוכרחים, והם עשויים אפילו לנסות, אבל אתה יודע והם יודעים, שאתה מייגע בצורה שלא תיאמן.

בכתב העת של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, גיליון אפריל 2000, נכתב על ספר זה:

"אם יש לך קשר כלשהו למחלות נפש אינך יכול לקרוא את נפש לא שקטה ללא שייקָווּ דמעות בעיניך או ללא תחושת הכרת תודה על רהיטותה של ג'יימיסון ועל האומץ שבגילוי לִבה"