אחרי שאושפזתי במחלקת הנוער של המכון חשבתי שהאחיות והרופאים והמטפלים מנסים להרעיל אותי. וכך גם הטלוויזיה בחדרי. הזהרתי את חברי היחיד במחלקה שקרני הטלוויזיה מנסות להרוג אותו. הגנרטור שמחוץ לחלוני הזרים לי גז לתוך החדר. הייתי בטוחה שהמוסד שאני נמצאת בו הוא מחנה השמדה.
סירבתי לקחת תרופות, כי היה לי ברור שהן סוכני המוות.
נדרשו ארבעה סניטרים כדי להחדיר אותן בכוח לגופי: הם ריתקו אותי לרצפה, ואחות תקעה לי מחט בירך השמאלית. אחרי כמה זמן כבר הייתי עייפה מכדי להתנגד. או שאולי קוקטייל התרופות האנטי־פסיכוטיות התחיל להשפיע. בין הכדורים שמילאו את כוס הנייר שלי היו גם גלולות ליתיום, שלאט־לאט הרגיעו לי את המאניה. כעבור כמה שבועות הפסקתי ללחוש לחולים האחרים שכולנו עומדים למות. בסוף גם הפסקתי להאמין בזה בעצמי.
מרק דה אנטוניו, הפסיכיאטר מאוניברסיטת קליפורניה שטיפל בי, אמר שיש לי הפרעה דו־קוטבית.
וכך מוגדרת ההפרעה במכון הלאומי לבריאות הנפש בארצות הברית: "מצבים רגשיים עזים בצורה יוצאת דופן המתרחשים בפרקי זמן מובחנים המכונים 'אפיזודות מצב רוח'. כל אפיזודת מצב רוח מייצגת שינוי דרסטי בהתנהגות ובמצב הרוח הרגילים. מצב רוח מרומם באופן מופרז או נרגש יתר על המידה נקרא אפיזודה מאנית, ומצב של עצבות וייאוש קיצוניים נקרא אפיזודה דיכאונית".
ההגדרה הכללית לא מכסה את כל מופעיה הקיצוניים של המחלה או את תסמיניה, לרבות הערכה עצמית מוגזמת, חוסר שינה, דברנות, מחשבות מואצות ומעשים שעל פי המרכז הרפואי מאיו קליניק, "הם בעלי פוטנציאל גבוה להשלכות מצערות — לדוגמה, בולמוסי קנייה חסרי רסן, הפקרות מינית והשקעות עסקיות מטופשות".
הייתי רק בת 17, צעירה מכדי להיות מאובחנת כדו־קוטבית.
רוב בני הנוער במחלקה היו שם בגלל הפרעות אכילה או דיכאון. אני הייתי צריכה לאכול את ארוחותי לבד, כי צריכת המזון שלי לא היתה מוגבלת או מפוקחת כמו אצל כל השאר. הכנתי מוקסינים בסדנת הריפוי בעיסוק ושיחקתי כדורעף עם נערות שסבלו מהפרעות אכילה בסדנת הריפוי בפנאי. אחרי שלב של כליאה בבידוד, כשאני שורטת בציפורני את הקירות החומים, המרופדים, התקדמתי וקיבלתי זכויות צפייה בטלוויזיה. אפילו הרשו לי להחזיק בשלט ולבחור את הערוץ. מבקרים באו והשאירו מתנות ובלונים וכרזות ענק עם איחולי החלמה, שעליהם חתמו כל בני כיתתי בצבעים מתנפחים ובטושים.
ליתיום, מייצב מצב רוח שיכול לסייע בעצירה ובמניעה של מחזורים מאניים, הוא לרוב התרופה הראשונה שניתנת לבעלי הפרעה דו־קוטבית; הוא יעיל בטיפול ברובם. גם במקרה שלי. שוחררתי ונשלחתי חזרה לתיכון עם חבורה בגודל של תפוח עץ על הירך. מאז, כבר 20 שנה, אני לוקחת ליתיום כמעט באופן רציף. הוא הרגיע לי את המאניה, את הדיכאון והכי חשוב, את מחזורי ההזיות הפרועות — מעיסוק כפייתי בערכו של האפס ועד הרעיון להקים כת היפית (כולל פירוט המדים שאלבש: מכנסיים מתרחבים, גוזיות פסיכדליות ונצנצים על כל הגוף). כל עוד אני לוקחת כל יום את שלוש הכמוסות הוורודות של ליתיום קרבונט אני יכולה לתפקד. בלעדיהן אני עלולה למצוא את עצמי על גג של קרון סאבוויי, מודדת מהירות ומחפשת את האור במחוזות שמימיים.
חזירי ים מנומנמים
ליתיום החל לשמש לטיפול במחלות נפש עוד ביוון וברומא הקדומות, אז נהוג היה לטבול במעיינות מינרליים עתירי מלחים, כדי להרגיע הן את ה"מלנכוליה" והן את ה"מאניה".
במחצית המאה ה–19 שימש הליתיום לריפוי שיגדון (גאוט) ולעתים גם "שיגדון של המוח", תיאור מלבב למאניה, המרחיב את רעיון נפיחות המפרקים לנפיחות של המוח. שמו של יסוד כימי זה נגזר מהמילה "ליתוס" (lithos), אבן ביוונית. ואכן, הליתיום נמצא בגרניט — ובמי ים, במעיינות מינרליים, במטאוריטים, בשמש ובכל הכוכבים ובני האדם.
בטבלה המחזורית של היסודות הוא מסווג כמתכת. הוא זוהה לראשונה כמוצק במינרל פֶּטָאליט באי השוודי אוטו ב–1817. שנה לאחר מכן גילו מדענים כי ליתיום שנטחן לאבקה צובע להבות באדום עז — וזהו המרכיב המרכזי בזיקוקים אדומים.
משום מה, דווקא כחומר דליק ובלתי יציב מצליח הליתיום להרגיע מצבים של התלקחות רגשית.
אף על פי שבני האדם נהנו משימושיו במשך אלפי שנים, עדיין לא ידוע בבירור כיצד פועל הליתיום על המוח.
"יש לו מעין השפעה מזינה, או משביחה, על המוח — כלומר הוא מייצב ממברנות", אומר ג'יימס קוצ'יש, פרופסור לפסיכיאטריה במכללה הרפואית וייל קורנל בניו יורק ומומחה לליתיום.
אבל מנגנון הפעולה עצמו נותר בגדר תעלומה.
אחת הדרכים לדמיין את השפעתו, עם זאת, עולה ממחקר שנערך ב–UCLA ב–2007 ושגילה כי לחולים דו־קוטביים שטופלו בליתיום היה יותר חומר אפור מאשר לעמיתיהם, במיוחד באזור במוח הקשור ליכולת של שמירת קשב ושליטה רגשית.
אחת ההתייחסויות הראשונות לליתיום בהקשר נוירולוגי הופיעה ב–1870, אז המליץ נוירולוג מפילדלפיה בשם סיילאס ויר מיצ'ל על תרכובת ליתיום ברומיד כתרופה למניעת פרכוסים וכחומר טשטוש לחולי אפילפסיה. אבל בתחילת המאה ה–20 הוחלף הליתיום הרפואי במידה רבה בטיפולים אחרים. ואז, ב–1947, התגלה הפוטנציאל הרפואי שלו מחדש על ידי ג'ון קייד, פסיכיאטר שעבד בבית חולים ליד מלבורן, אוסטרליה. קייד היה בין הראשונים שסברו כי מחלת נפש כוללת ביטויים גופניים ולכן יש לטפל בה בתרופות, לא רק בשיחות.
"נדרש שינוי בתפיסה של מחלות הנפש בקרב הציבור", אומר רוברט ביץ', פרופסור משנה לפסיכיאטריה באוניברסיטת ייל החוקר את הליתיום הרפואי. תובנה זו, לדבריו, היתה מעבר מ"הסברים פסיכולוגיים, פרוידיאניים יותר, להסבר ביולוגי".
קייד, שגם אביו היה פסיכיאטר, ניסה בתחילה לבודד את הגורם למאניה.
לאחר שהבחין כי השתן של חולי מאניה היה שונה מזה של נבדקים יציבים, הוא הניח כי המרכיב השונה ביניהם, חומצת השתן, הוא שאחראי למאניה.
בניסיון ליצור מאניה כזאת בנבדקים לא אנושיים, חזירי ים, נדרשה לו תמיסה שבאמצעותה יספק להם את חומצת השתן, והוא החליט להשתמש בליתיום אורט (ומאוחר יותר בליתיום קרבונט). אבל חזירי הים שלו נעשו רדומים; במקום לגרום להם למאניה, הוא גילה במקרה את הטיפול במחלה. קייד השתכנע כי הליתיום יכול לרפא רבים ממטופליו שחוו תסמינים המיוחסים כיום לסכיזופרניה, להפרעה דו־קוטבית, להפרעת דחק פוסט־טראומטית ולדמנציה. כדי לבדוק את בטיחותו של החומר הוא נטל ליתיום בעצמו; לאחר מכן התחיל בניסוי ב–19 חולים.
עשרת הנבדקים המאניים חוו שינוי ניכר במצב הרוח ובתפקוד, אלא שמבחינת העיתוי קייד החמיץ את הרגע. אחד הנבדקים שלו מת, כנראה בגלל מינון גבוה. לקראת סוף שנות ה–40 השימוש בליתיום כתחליף למלח שולחן בקרב חולי אי־ספיקת לב בארצות הברית גרם למותם של שני אנשים לפחות.
גם לאחר שתוצאות אלה הביאו לצמצום השימוש בליתיום המשיך המחקר להתבצע בכמה וכמה מדינות.
בהדרגה, אחרי שהותאמו המינונים והניטור הקפדני הפך לשגרה, הוכר הליתיום במגוון תרכובות כטיפול מקובל.
ליתיום גלוקונט אושר לשימוש בצרפת ב–1961, ליתיום קרבונט בבריטניה ב–1966, ליתיום אצטט בגרמניה ב–1967 וליתיום גלוטמט באיטליה ב–1970.
בין חסידי התרופה היה רופא מתמחה אמריקאי בשם רונלד פיב, שהתחיל לערוך ניסויים בליתיום ב–1958, אחרי שהמנחה שלו באוניברסיטת קולומביה חזר מאוסטרליה עם סיפורים על הניסוי של קייד.
"זה היה אפקטיבי ביותר", אמר פיב, עד כדי כך שהוא "טיפל בחולים הדו־קוטביים הקשים ביותר, והליתיום הזה החזיר אותם למצב נורמלי בתוך עשרה עד 15 ימים".
רק ב–1970 הצליחו פיב, שעתה כבר הוסמך לרופא, וארבעה פסיכיאטרים נוספים להשיג את אישורו של מינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) להשתמש בליתיום כתרופה פסיכיאטרית.
"FDA סירב לאשר זאת בתחילה", הוא אומר, "אבל הבאנו מספיק נתונים שהראו שזו תרופה חדשה ומצוינת להפרעה דו־קוטבית ושאם מפקחים עליה כיאות, היא תהיה בטוחה לשימוש".
פיב מוסיף שהליתיום לא נבדק באופן נרחב כטיפול למחלות אחרות, גם משום שזהו חומר טבעי: אי אפשר לרשום פטנט על יסוד כימי. לכן לחברות התרופות אין תמריץ של ממש לקדם את הליתיום או לפתח שימושים אחרים עבורו, למרות הפוטנציאל שלו. לדוגמה, נמצא שליתיום הוא טיפול מבטיח. מחקר שנערך ביפן הראה כי באוכלוסייה שנדגמה היתה נטייה פחותה להתאבדות אחרי שתיית מי ברז שהכילו ליתיום. בשנות ה–30 וה–40 הכניסה חברת סבן אפ למשקאותיה ליתיום ציטרט כמשפר מצב רוח. היו גם "בירות ליתיה" וגרסאות ליתיום של קוקה־קולה. ובסתיו האחרון תהה פסיכיאטר, בעמודי הדעות של ה"ניו יורק טיימס", "שמא כולנו צריכים לקחת קצת ליתיום?"
700 דולר בעד דלורית
בשנת 2000 ציינתי שבע שנים ללא אפיזודה מאנית.
סיימתי את לימודי באוניברסיטת דיוויס בקליפורניה עם תואר בספרות אנגלית ואמנות. עברתי לניו יורק וחייתי מה שנראה כמו חיים רגילים, כתבתי על מוזיקה ל"וילג' וויס" וציירתי. הלכתי לעבודה כל יום ושילמתי שכר דירה.
לו הייתם פוגשים אותי ברחוב בטח הייתם חושבים: האשה הזאת היא אשה נורמלית, יש לה בעיות נורמליות, היא מתמודדת עם העולם בדרך נורמלית.
החלטתי, בעצת הפסיכיאטר שלי באותן שנים, הנרי שוורץ, להפסיק בהדרגה את הליתיום. ייתכן שלא אובחנתי נכון בנעורי.
אולי כבר עברתי את פרק ההתקפים המאניים.
אחרי כמה חודשים ללא ליתיום הרגשתי אנרגטית, מעורבת, אפילו מחושמלת.
קשה לדעת אם התחושה הזאת לא היתה אלא הסלמה לקראת התקפי מאניה חוזרים, או שערפל הליתיום התפזר. אבל זה מה שקרה כתוצאה מכך: דחיתי הצעות עבודה ושרפתי את כל הגשרים המקצועיים שלי באימיילים עוקצניים וחסרי היגיון, רבים מהם בנוגע לאמינם; החזקתי ערימה של גרנולה תוצרת בית בכיס וכיבדתי בה כל מי שהסכים לקבל גרנולה מכיסו המטונף של אדם זר; יצרתי לי אלטר אגו, ראפרית בשם ג'אמיה; צבעתי את פני בצללית מרהיבה בירוק ובזהב; העיפו אותי מבר אחד בלי ששתיתי בכלל; עשיתי עמידת ראש כל בוקר; הדירה שלי נשרפה; הייתי העדה היחידה בחתונתם של שני זרים על גג מרכז הסחר העולמי; ענדתי 800 מחרוזות ודיברתי בנהמות או בצרחות חדות; הצלתי כלב קורגי מפגיעת מונית בסנטרל פארק מערב (ואז השחקן בן ורין עצר והזמין אמבולנס חיות); דיברתי עם זרים באינטנסיביות של מוכר מכוניות שנתקע על מונולוג של מאמט; הטפתי על ישו בכל הזדמנות, שזה די מוזר כי אני יהודייה; הוצאתי קרוב ל–700 דולר על דלוריות ושאר דלועי העונה; לבגדים שלי היה ריח של מדורה, מהדירה שנשרפה; הפחדתי את האנשים המפחידים בסאבוויי. וכל זה קרה במשך שבועיים, אולי שלושה, שבהם נסעתי הלוך ושוב בין לוס אנג'לס לניו יורק.
זאת היתה עונת התפוז הסיני ורציתי לחזור לניו יורק ולהיות עם מייק, בחור שהתאהבתי בו חודש לפני כן. הוא עבד בחברת סטארט־אפ בקומה שמתחת לדירה שלי. בשבועות שאחרי השריפה הוא הלך אחרי לכל מקום עם מצלמת וידיאו, בעיקר כי ככה אמרתי לו. לפני כמה שנים הוא שלח לי כמה סצנות על קלטת VHS ששמר בבית האגם של הוריו. צפיתי בה לאחרונה.
אני נראית שם יפה וצעירה ומושכת ומטורפת לגמרי. היו לי פחות קמטי דאגה ושערי התנוסס באפרו אדום־עמוק מעל זוג גבות מעוצבות בשלמות. טיפחתי הופעה מאנית ייחודית — כמאה מחרוזות מנצנצות, 14 שכבות של בגדים בכל דוגמה מנוגדת אפשרית, איפור כבד וחפיסת סיגריות פנטזיה. הקול שלי היה צרוד ואטי, כמו זמרת טרקלינים משנות ה–40.
בתחילת הסרטון נראים שנינו, יושבים על מדרגת הכניסה לביתו של מייק בשדרה השישית פינת גרפילד פלייס בשכונת פארק סלופ, מדברים עם חבורת נערים עגולי פנים. אני מניחה שבשלב ההוא כבר הרצתי בראש את מבצע "להתחתן עם מייק", כי גרמתי לכל אחד מהם לומר בתורו, "אתה צריך להתחתן עם ג'יימי". עם הדיבור ההיפ־הופי האטי שלי אני מתחילה לדקלם שורות מ"רומיאו ויוליה", ואז כולם מפזמים איתי: "יאבד לשושנה ריח ניחוחה!" אפשר לראות שהם מוקסמים ומבולבלים מהאשה הפסיכית והילדותית למראה שלבושה בחצאית טוטו. בסוף השיחה אני אומרת להם, "כל הכבוד, בייביז!" ומיד פוצחת בדקלום שיר כלשהו של אמינם.
בסצנה הבאה בקלטת אני מראה למצלמה עטיפות שונות של תקליטים ושרה שירים מכל אחד מהם. אני חובשת כובע בוקרים, לבושה בתחתוני זהב וחצאית פעמון ולצווארי כל המחרוזות שבעולם. אני נעצרת ב"סוויני טוד" ואומרת, "זה על אכילת בני אדם, איזה מגניב". מייק, שרק קולו נשמע בסרטון, ממטיר עלי שאלות, מבקש ממני להגביה את התקליטים, להנמיך אותם או להזיז אותם הצדה.
למחרת בבוקר אני מציבה את המצלמה כך שהעדשה מראה מה הכנתי — סלט קומקוואט ואבוקדו, חטיפי אנרגיה חתוכים לקוביות וכוס יין. אני מצלמת את מייק מתעורר. הוא מתמקח על עוד כמה דקות שינה. ניכר בי שלא ישנתי בכלל, ואני לבושה בחזייה אדומה עם נקודות כסף וחצאית זהב. הוא סוף־סוף מתייחס אלי ואוכל חטיף אנרגיה. אני אומרת: "ברוך אתה ה'" מעל כוס היין, מתוך התפילה בעברית. אני לוחשת אותה כאילו הקול שלי הוא קו ישיר לאלוהים. מייק שואל מה אני מתכננת לעשות היום.
"היום אני אתקשר ל–MTV כדי להתעמת עם גור, בוש או טיפר גור. אני מקווה שזו תהיה טיפר. יש לי המון עבודה היום". הפסקה. "אני צריכה לשנות את העולם".
מייק שואל אותי למה יש לי גלעין אבוקדו ביד. "שמרתי את הגלעין כדי שנוכל לשתול אותו איפה שנחליט לנחות", אני אומרת. ואז אני מתחילה לדבר על אסלה מזמרת, סצנה ממחזמר שכתבתי.
בקטע האחרון בקלטת מצולם אותו יום בערב. המצלמה מכוונת לרצפה, ואני גוררת את מייק לגג. אפשר לשמוע את העייפות בקולו ואת הרוגז הגובר והולך. הוא מתנגד, ואני מובילה אותו למעלה. "למה אנחנו עולים לגג?" הוא שואל.
חייבים, אני מתעקשת. הוא מאיים לכבות את המצלמה. אני מבקשת ממנו לכוון אותה עלי. ואז, כשאני כורעת על ברך אחת, אני מציעה לו נישואים. "הכל מסודר", אני אומרת. התמונה הופכת לשלג.
אחרי שצפיתי בקלטת בשנה שעברה שוחחתי עם מייק, שנשאר ידיד קרוב שלי. "תמיד קינאתי במה שעובר עלייך", הוא אמר. "היתה לך חוויה שרק מעטים זכו לה. יצאת מדעתך לגמרי. כמעט כאילו היית אדם אחר".
מה שראיתי היה מישהי שדומה לי, שנראית קשורה אלי ושזכרתי שהייתי. זו הייתי אני בלי ליתיום.
בין דיאליזה לוויתור על השפיות
אחרי האפיזודה ההיא חזרתי לליתיום ונשארתי איתו, למרות הסכנות הבריאותיות, הכוללות צמא מוגבר, עלייה במשקל ואיבוד זיכרון, וגם, לעתים נדירות יותר, פגיעה בבלוטת התריס, בכליות ואותן קהות ועייפות שחוו חזירי הים של קייד. פחדתי ממה שיקרה אם אפסיק ליטול את התרופה. יש כאלה שמרגישים שאישיותם נגזלה מהם בגלל הליתיום. אבל אצלי, בשלב מסוים המאניה משתלטת ומעשי נעשים בלתי נסבלים, עבורי ועבור הסובבים אותי.
לקראת סוף האפיזודה האחרונה שלי הייתי כזה מטרד, עד שאמי שכרה מטפלת שתשגיח עלי, אשה קריבית בשם אלמה שהיתה קולעת את שיערי לצמות הדוקות ולוקחת אותי לחנויות של הכל בדולר.
רציתי חיים רגועים יותר. לכן ב–13 השנים הבאות לקחתי את שלוש הגלולות הוורודות שלי והכל זרם על מי מנוחות.
כתבתי ספר, למדתי לבשל במטבח של מסעדה איטלקית, היו לי כמה מערכות יחסים שהחזיקו מעמד יותר מחודש, כתבתי, התאגרפתי, ציירתי, לקחתי את הכדורים שלי. הייתי בסדר.
ואז, בסתיו האחרון, הייתי אצל רופא המשפחה שלי — והוא שלח אותי לחדר המיון הקרוב.
הוא היה מודאג מהשילוב של רמות קריאטינין גבוהות שנמצאו בדמי עם פגיעה בכליות ולחץ דם שנסק לרמות של התקף לב (185/130). בבית החולים הר סיני התאמתו חששותיו בתוך כמה ימים: הכליות שלי ניזוקו באופן בלתי הפיך, תופעת לוואי "לא שכיחה אך לא נדירה" של שימוש ממושך בליתיום. נאמר לי שאני יכולה לרדת בהדרגה מהליתיום ולהתחיל עם תרופה אחרת, או שבעוד עשר שנים אצטרך לעבור דיאליזה והשתלת כליה.
לא היתה לי ברירה; הייתי צריכה לבחור בין שתי אפשרויות גרועות.
שינוי התרופות עלול להביא לחזרתן של הצמות, של ג'אמיה שמשוגעת על אמינם ושל הדלוריות. מצד שני, להיות מחוברת לצינורות שיטהרו לי את הדם עד שאקבל כליה זרה שתיתפר למה שנשאר לי בפנים לא נשמע הרבה יותר טוב.
תוצאות הבדיקה מראות שהכליות שלי מתפקדות ב–50 אחוז בלבד;
מריה דה ויטה, נפרולוגית בבית החולים לנוקס היל, אמרה לי שאם אני מחליטה להחליף תרופות כדי לשמר את תפקוד הכליות שעוד נותר לי, "עכשיו זה הזמן".
כשאתחיל לרדת מהליתיום בעוד חודש־חודשיים מהיום שוורץ ירשום לי דפקוט, תרופה המשמשת לטיפול בהפרעה דו־קוטבית וגם בהתקפי אפילפסיה ומיגרנות.
הדרך היחידה לדעת שהיא עובדת היא אם לא אחווה אפיזודה מאנית.
והמחשבה שאני צריכה לחכות לזה מחרידה אותי.
החבר שלי בשלוש השנים וחצי האחרונות לא מכיר אותי במאניה.
שום דבר שאומר לא יכין אותו לזה.
אם זה יקרה שוב, אני פוחדת שאברח ואקפוץ על קרון של רכבת נוסעת או שבטעות אבגוד בו או שאתעקש ללבוש בגד גוף מטלי ומסיכת היאבקות מקסיקאית או שהכי גרוע — אני פשוט לא אהיה אני, והוא לא יצליח לזכור מי אני או שאני שם בפנים.
אני פוחדת שבלי הליתיום אאבד את העבודה שלי, את בן זוגי, את ביתי, את שפיותי... כי כבר עברתי את כל זה.
אני לא מאמינה באלוהים, אבל אני מאמינה בליתיום.
הליתיום המצוי בעולמנו כעת — חלקו אבק כוכבים, חלקו אבק קדמוני, חלקו אבק ארצי — הוא חלק שמרכיב את הכוכב שלנו, מרכיב המעצב לעתים את אישיותנו.
לרגע עלתה בי המחשבה שאולי העובדה שלקחתי ליתיום ניבאה עתיד תלוי־ליתיום, חיברה אותו לעבר קדום, לימי הולדת העולם בפיצוצי ליתיום רושפי אש. אולי אותה כמוסה המלאה במלח, זו שאיפשרה לי לתפקד, חיברה יחדיו עבר, הווה ועתיד.
