ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - כך למדתי לאהוב את החרדה ולהמשיך לפחד

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook

"...נניח שאתם יושבים בקהל ואני עומד בקתדרת המרצה. כך אני מתכונן למעמד: כארבע שעות לפני כן אני לוקח את חצי מיליגרם הזנקס הראשון (גיליתי שאם אני מחכה יותר לפני הכדור הראשון, תגובת הקח־או־ברח שלי נכנסת כבר להילוך גבוה כל כך שהתרופה לא מספיקה לשכך אותה). אחר כך, שעה לפני מועד ההרצאה, אני לוקח את חצי מיליגרם הזנקס השני שלי ועוד כ-20 מיליגרם אינדרל (אני צריך מיליגרם שלם של זנקס יחד עם האינדרל, שהיא תרופה ללחץ דם, או חוסמת בטא, כדי לעמעם את תגובתה של מערכת העצבים הסימפתטית, כך שתגובותַי הפיזיולוגיות לגירוי החרדתי של עמידה מולכם — הזעה, רעידות, בחילה, גיהוקים, התכווצויות בבטן ותעוקה בגרון ובחזה — לא ישתלטו עלי). סביר להניח שהורדתי את הכדורים האלה עם כוסית וויסקי או דווקא וודקה, שריחה פחות מורגש בנשימתי.

אפילו שני כדורי זנקס ואינדרל לא מספיקים כדי להרגיע את מחשבותַי המתרוצצות ולהפחית את התעוקה בחזה ובגרון המתעצמת עד שאיני יכול לדבר; אני צריך את האלכוהול שיאט את העניינים וידכא את שארית התופעות הפיזיולוגיות שהתרופות אינן מסוגלות לשכך.

השיטה שלי להתמודדות עם חרדת הדיבור בפני קהל היא לא בריאה. היא מסוכנת. אבל היא עובדת. רק כשאני מאולחש עד סף ערפול על ידי שילוב של בנזודיאזפינים ואלכוהול אני מרגיש (יחסית) בטוח ביכולתי לדבר בציבור בצורה יעילה וללא ייסורים. כל עוד ידוע לי שהזנקס והאלכוהול יהיו בהישג יד, אסבול רק חרדה קלה כמה ימים לפני נאום, במקום להיתקף פחד נטול שינה במשך חודשים.

המפלצת מתחת לשטיח

הלוואי שיכולתי לומר שהחרדה שלי היא דבר חדש, או שהיא מוגבלת לדיבור בפני קהל. היא לא. החתונה שלי היתה מלווה בגשם זלעפות של זיעה שהספיג את בגדי וברעידות כה קשות שנאלצתי להישען על כלתי בדרכנו לחופה, כדי שלא אקרוס. בלידה הראשונה נאלצו האחיות לעצור לרגע את הטיפול באשתי, בעיצומם של צירי הלידה, כדי לטפל בי כשהחוורתי וחישבתי להתעלף. נטשתי דייטים; יצאתי באמצע בחינות; והתמוטטתי בראיונות עבודה, טיסות, נסיעות ברכבת ובמכונית וגם בזמן שהלכתי לתומי ברחוב. בימים רגילים, במהלך פעילויות רגילות - כשאני קורא ספר, שוכב במיטה, מדבר בטלפון, יושב בפגישה, משחק טניס - חוויתי אלפי פעמים תחושת פחד קיומי מחלחל ונתקפתי בחילה, סחרחורת, רעידות ושלל תסמינים פיזיים אחרים. באותם רגעים, לעתים הייתי משוכנע שהמוות, או משהו גרוע מכך, אורב לי מעבר לפינה.

גם כשאיני חווה התקפים קשים כאלה באופן פעיל, אני מוצף דאגות: דאגות לבריאותי ולבריאות משפחתי; דאגות כספיות; דאגות בענייני עבודה; בעניין הרשרוש במכונית והטפטוף במרתף; בעניין הזיקנה המחלחלת והמוות הבלתי נמנע; בכל עניין ובשום עניין. לפעמים הדאגות האלה באות לביטוי באי נוחות קלה בממד הגופני - כאבי בטן, כאבי ראש, סחרחורות, כאבי זרועות ורגליים - או בחולשה כללית, כאילו יש לי מונונוקלאוזיס או שפעת. לא פעם פיתחתי קשיי נשימה, בליעה ואפילו הליכה בהשפעת החרדה; והקשיים האלה הופכים בתורם לאובססיות, משתלטים על כל מחשבותי.

אני סובל גם מכל מיני פחדים ופוביות, בנוסף לפוביית הדיבור שלי בפני קהל. אם להזכיר רק כמה מהם: מקומות סגורים (קלאוסטרופוביה); גבהים (אקרופוביה); חולשה והתעלפות (אסתנופוביה); להיות לכוד הרחק מהבית (סוג של אגורפוביה); חיידקים (בצילופוביה); גבינה (טורופוביה); טיסה (אירופוביה); הקאה (אמטופוביה); וכמובן, הקאה בטיסה (אירונוזיפוביה).

החרדה ייסרה אותי כל חיי. בילדותי, כשאמי למדה משפטים בלימודי ערב, הייתי מעביר ערבים שלמים עם השמרטפית, מבועת עד אימה מהמחשבה שהורי מתו בתאונת דרכים או נטשו אותי (חרדת נטישה, בשפה הקלינית); בגיל שבע שחקתי את השטיח בחדרי בפסיעות הלוך ושוב, מנסה להחזיר את הורי הביתה בכוח הרצון. בשנתי הראשונה בבית הספר, במשך חודשים העברתי כמעט כל צהריים בחדר האחות עם כאבי ראש פסיכוסומטיים, מתחנן ללכת הביתה; בכיתה ג' התחלפו כאבי הראש בכאבי בטן, אך מסעי היומי למרפאה נותר בעינו. בתקופת התיכון הייתי מפסיד בכוונה בתחרויות טניס וסקווש כדי להימנע מייסורי החרדה שהיו מתעוררים בי בסיטואציות תחרותיות. בדייט היחיד שהיה לי בתיכון, כשהעלמה הצעירה רכנה לעברי לנשיקה ברגע רומנטי (היינו בחוץ, צפינו בכוכבים עם הטלסקופ שלה), נתקפתי חרדה ונאלצתי לסגת מחשש שאקיא. כל כך התביישתי בעצמי שהפסקתי לענות לה לטלפונים.

בקיצור, מאז מלאו לי שנתיים אני חבילה עצבנית של פוביות, פחדים ונוירוזות. ומגיל עשר, אז נלקחתי לראשונה לבית חולים פסיכיאטרי להערכה ולאחר מכן הופניתי לטיפול פסיכיאטרי, ניסיתי להתגבר על החרדה בדרכים מדרכים שונות.

להלן מה שניסיתי: טיפול נפשי פרטני (שלושה עשורים), טיפול משפחתי, טיפול קבוצתי, טיפול קוגניטיבי־התנהגותי, טיפול רציונלי־אמוטיבי, טיפול בקבלה ומחויבות, היפנוזה, מדיטציה, משחק תפקידים, חשיפה אינטרוצפטיבית, חשיפה ישירה, ספרי עזרה עצמית, עיסוי, תפילות, דיקור סיני, יוגה, פילוסופיה סטואית וקלטות שמע שהזמנתי בעקבות פרסומת שראיתי מאוחר בלילה.

ותרופות. הרבה מאוד תרופות. תורזין. אימיפרמין. דסיפרמין. כלורפנירמין. נרדיל. בוספר. פרוזק. זולופט. פקסיל. ולבוטרין. אפקסור. סלקסה. לקספרו. סימבלטה. לובוקס. טרזודון. לבוקסיל. אינדרל. טרנקסין. סרקס. צנטרקס. פרע מחורר. זולפידם. ואליום. ליבריום. אטיבן. זנקס. קלונופין.

וכמו כן: בירה, יין, ג'ין, בורבון, וודקה וויסקי.

זה מה שעבד: שום דבר.

האמת היא שזה לא לגמרי נכון. היו תרופות שעזרו קצת, לפרקי זמן מוגבלים. תורזין (תרופה אנטי פסיכוטית שנחשבה פעם ל"תרופת הרגעה חזקה") ואימיפרמין (תרופה אנטי דיכאונית טריציקלית) ביחד, שעזרו לי לא להתאשפז במוסד פסיכיאטרי בתחילת שנות ה-80, כשהייתי אכול חרדות בחטיבת הביניים. דסיפרמין, תרופה טריציקלית נוספת, עזרה לי לעבור את ראשית שנות ה-20 שלי. פקסיל (תרופה ממשפחת מעכבי ספיגת הסרוטונין הבררניים, או SSRI) נתנה לי כשישה חודשי חרדה מופחתת במידה משמעותית בסוף שנות ה-20 שלי עד שהתפרצה מחדש. וויסקי כפול עם זנקס ודרממין יכולים לפעמים, כשהם נלקחים לפני ההמראה, להפוך את הטיסה לנסבלת. ושני וויסקי כפולים, כשהם ניטלים במהירות בזה אחר זה, יכולים לטשטש חרדה קיומית ולגרום לה להיראות מעורפלת ורחוקה יותר.

אבל אף אחד מהטיפולים האלה לא מיגר סופית את החרדה שמתחת לפני השטח, שכאילו מובנית בגופי וארוגה בנשמתי, ושלעתים ממררת את חיי.

לצאת מהארון

מגוון הנוירוזות שלי הוא אולי ייחודי, אך מצבי הכללי אינו מיוחד כלל. החרדה וההפרעות הנלוות לה הן הצורה השכיחה ביותר של מחלת נפש רשמית בארצות הברית כיום, שכיחה יותר אפילו מדיכאון והפרעות מצב רוח אחרות. על פי המכון הלאומי לבריאות הנפש בארצות הברית, כ-40 מיליון מבוגרים אמריקאים, בערך אחד מכל שישה, סובלים מהפרעת חרדה כלשהי בזמן זה או אחר; על פי הנתונים העדכניים ביותר של מחלקת הבריאות ושירותי האנוש, הוצאות הטיפול בהם מסתכמות ביותר מרבע מכלל ההוצאה על טיפול נפשי. מנתונים אפידמיולוגיים עדכניים ניתן להסיק כי אחד מכל ארבעה מתושבי ארצות הברית יכול לצפות להיתקף בחרדה משתקת בשלב זה או אחר של חייו. והיא אכן משתקת: מחקרים השוו את הקושי הנפשי והגופני המתלווה לחיים עם הפרעת חרדה לקושי המתלווה לחיים עם סוכרת - שתי המחלות ניתנות לטיפול בדרך כלל, לפעמים הן חשוכות מרפא, וההתמודדות עמן תמיד קשה. ב-2012, אמריקאים קיבלו קרוב ל-50 מיליון מרשמים לתרופת חרדה אחת בלבד: אלפרזולם, שמה הגנרי של זנקס.

והחרדה מתפשטת כמובן הרבה מעבר לאוכלוסיית המוגדרים כחולי נפש.

במחקר שצוטט רבות מ-1976, דיווחו רופאי משפחה כי חרדה היא אחת התלונות השכיחות ביותר של המטופלים המגיעים אליהם - שכיחה יותר מהצטננות. כמעט כל אדם חווה בשלב זה או אחר את ייסורי החרדה, או לחלופין פחד, מתח או דאגה, שהן תופעות שונות אך קשורות. אנשים שאינם מסוגלים לחוות חרדה סובלים, על פי כמה תיאורטיקנים, מפתולוגיה חמורה ומסוכנת יותר לחברה, מאלה החווים אותה באופן אקוטי או בלתי רציונלי: הם פסיכופתים.

טרגדיות ומלודרמות גדולות, למרבה המזל, לא היו מנת חלקי בחיים. לא ישבתי בכלא. לא עברתי גמילה. לא תקפתי אף אחד ולא ניסיתי להתאבד. לא התעוררתי עירום באמצע שדה, לא נזרקתי במאורת קראק ולא פוטרתי מהעבודה בגלל התנהגות בעייתית. מבחינה פסיכופתולוגית המחלה שלי היתה - עד כה, רוב הזמן, למראית עין - שקטה. רוברט דאוני ג'וניור לא יככב בסרט על חיי. על פי הספרות הקלינית, אני "בתפקוד גבוה" יחסית לאדם עם הפרעת חרדה או מחלת נפש אחרת; לרוב אני מצליח להסתיר אותה לא רע. וזה אופייני מאוד לאישיות הפובית: “הצורך והיכולת", כפי שנכתב בספר העזרה העצמית "Your Phobia” (הפוביה שלך), “להפגין חזות שלווה ואדישה יחסית, בעוד בפנים קיימים סבל ומצוקה קיצונית". לאנשים מסוימים אני אולי נראה רגוע. אבל לו יכולתם להציץ מתחת לפני השטח, הייתם רואים שאני כמו ברווז - חותר, חותר, חותר.

מחלות הנפש עדיין מלוות בסטיגמות. חרדה נתפסת כחולשה. חשיפת החרדה שלי לעולם באמצעות הכתיבה הפומבית עליה, אמרו לי, תהיה למעשה "יציאה מהארון". התוצאה תהיה שזה ישחרר אותי. עוד נראה. אבל אני מקווה שהקוראים שסובלים אף הם מהמחלה הזאת, בכל דרגה שלא תהיה, ימצאו ערך בחיבור הזה - לא מזור לחרדתם, אלא אולי תחושה כלשהי של גאולה מעליבותה הרגילה של המחלה, כמו גם הוכחה לכך שהם יכולים להתמודד איתה ואפילו להצליח. ובעיקר אני מקווה שהם - וכשאני אומר "הם" כוונתי "רבים מכם" - ימצאו מעט נחמה בידיעה שהם לא לבד.

מכה בבטן

אני מתמודד עם אמטופוביה, פחד חולני מהקאה, אבל מזמן כבר לא הקאתי. הרבה מאוד זמן, למעשה: נכון לשעת ההקלדה עברו מאז, למען הדיוק, 35 שנה, חודשיים, ארבעה ימים, 23 שעות ו-34 דקות. כלומר יותר מ-83% מימַי עלי אדמות חלפו מאז הפעם האחרונה שהקאתי, ב-7 במארס 1977 לפנות ערב, כשהייתי בן שבע. לא הקאתי בשנות ה-80. לא הקאתי בשנות ה-90. לא הקאתי באלף החדש. ואין צורך לומר שאני מקווה לעבור את שארית חיי בלי לשבור את הרצף הזה (מובן שהסתייגתי אפילו מלכתוב את הפסקה הזאת ובמיוחד את המשפט האחרון, מחשש לעין הרע שאטיל על עצמי או מנקמה קוסמית כלשהי, ואני מקיש בעץ ומתפלל לערב רב של אלים וגורלות תוך כדי כתיבה). בחישוב גס, העברתי לפחות 60% מחיי הערות שלי במחשבות ובדאגות לגבי משהו שלא עשיתי כלל ביותר מ-30 השנים האחרונות. ולמרות זאת, חלק עצום מחיי בנוי סביב הניסיון להימנע מהקאה והכנה לאפשרות שאולי אקיא. חלק מהתנהגותי היא בעת־חיידקים סטנדרטי: הימנעות מבתי חולים ושירותים ציבוריים, שמירת מרחק הגון מאנשים חולים, רחיצת ידיים אובססיבית, שימת לב קפדנית למקורו של כל מזון שבא אל פי.

אבל התנהגות אחרת שלי היא הרבה יותר קיצונית, בהתחשב בסבירות הנמוכה שאקיא בכל זמן נתון. אני מטמין שקיות הקאה שגנבתי ממטוסים, בכל רחבי הבית והמשרד והמכונית למקרה שאתקף בצורך פתאומי להקיא. אני נושא עלי פפטו־ביסמול ודרממין ותרופות אחרות להקלת בחילות בכל עת. כמו גנרל העוקב אחר התקדמות האויב, יש לי בראש מפה מפורטת של התפרצויות מתועדות של נורו־וירוס (נגיף הקיבה הנפוץ ביותר) ודלקות אחרות במערכת העיכול, ואני עוקב באינטרנט אחר התפרצויות שלהן בארצות הברית וברחבי העולם. בזכות האובססיה הזאת שלי אני יכול לומר לכם בכל רגע נתון בדיוק אילו מוסדות סיעודיים בניו זילנד, אוניות תענוגות בים התיכון ובתי ספר יסודיים בווירג'יניה נדבקו בנגיף. כשקוננתי פעם באוזני אבי על כך שאין מרכז מידע ראשי על התפרצויות הנורו־וירוס כמו מרכזי השפעת, קטעה אותי אשתי. “דווקא יש", אמרה, “אתה".

פתולוגיה ואספית־יהודית

האם חרדה פתולוגית היא מחלה רפואית, המתיישבת עם תפיסתם של היפוקרטס ואריסטו ופסיכופרמקולוגים רבים אחרים? או שמא היא בעיה פילוסופית, התואמת את גישתם של אפלטון ושפינוזה והפסיכולוגים הקוגניטיביים־התנהגותיים? האם זו בעיה פסיכולוגית, תוצאה של טראומת ילדות ועכבות מיניות, כפי שסברו פעם פרויד וחסידיו? או שמא היא מצב רוחני, כפי שטענו סרן קירקגור וממשיכי דרכו האקזיסטנציאליסטיים? או שאולי היא דווקא - כפי שפירשו וו.ה אודן ודיוויד רייסמן ואריך פרום ואלבר קאמי והוגים מודרניים רבים אחרים - מצב תרבותי, נגזרת של התקופה שאנו חיים בה ושל המבנה החברתי שלנו?

האמת היא שהחרדה היא בו זמנית נגזרת של ביולוגיה ופילוסופיה, גוף ונפש, דחף והיגיון, אישיות ותרבות. אפילו כשהיא נחווית ברמה הרוחנית והפסיכולוגית, היא ניתנת למדידה מדעית ברמה המולקולרית והפיזיולוגית. היא תוצר של טבע ושל חינוך גם יחד. היא תופעה פסיכולוגית וסוציולוגית גם יחד. במונחי מחשוב, זאת גם בעיית חומרה (אני לא מחווט נכון) וגם בעיית תוכנה (אני מריץ תוכנית עם כשל לוגי שגורמת לי לחשוב מחשבות חרדתיות). למקורותיו של המזג האנושי יש פנים רבות; נטיות רגשיות שלכאורה נובעות ממקור פשוט, יחיד - גן דפוק, למשל, או טראומת ילדות - ואולי לא. אחרי הכל, מי מבטיח ששלוותו הבלתי מעורערת של שפינוזה, אף שכביכול היא נובעת מהפילוסופיה שלו, המחילה חשיבה לוגית על פחד לא רציונלי, לא היתה בעצם תוצר של הביולוגיה שלו? האם לא ייתכן שרמה נמוכה של עוררות עצמונית גנטית ביסודה היא שאחראית לפילוסופיה המרגיעה שלו, ולא להפך?

אין צורך להרחיק לכת כדי למצוא ראיות לחרדה כתכונה משפחתית. סבה של אמי, צ'סטר הנפורד, ששנים רבות כיהן כדיקן מכללת הרווארד, אושפז בסוף שנות ה-40 של המאה שעברה בבית החולים מקלין, המוסד הפסיכיאטרי הנודע בבלמונט, מסצ'וסטס, עקב חרדה קשה. 30 שנות חייו האחרונות היו מייסרות ברובן. אף שהתרופות ומכות החשמל הביאו לעתים להקלה בסבלו, היו אלה הקלות זמניות בלבד, וברגעיו האפלים ביותר, בשנות ה-60, לא נותרה ממנו אלא פקעת עוברית של גניחות ואנחות. אשתו, סבת אמי, אשה מבריקה ומרשימה, מתה ממנת יתר של וויסקי וכדורי שינה ב-1969, כמה חודשים לפני שנולדתי. אולי קרסה תחת נטל האחריות של הטיפול בו.

אמי, נכדתו של צ'סטר, היא כמוני, אדם אכול דאגות, ואף שנהנתה מקריירה משגשגת של פרקליטה, היא סובלת מכמה מהפוביות ומהנוירוזות שגם אני סובל מהן. היא מקפידה להימנע מגבהים (מעליות שקופות, מעליות סקי) ונוטה להימנע מדיבור בפני קהל (כשהיא חייבת לעשות זאת, היא נוטלת חוסמי בטא מראש) ומנטילת מרבית סוגי הסיכונים. כמוני, היא פוחדת פחד מוות מהקאות (ולא הקיאה משנת 1974). בצעירותה חוותה התקפי חרדה. במצביה החרדתיים ביותר (לפחות כך טוען אבי, בעלה לשעבר), גבלו הפחדים שלה בפרנויה: מעט אחרי לידתי, בעודה סובלת מדיכאון שלאחר לידה, היא היתה משוכנעת שרוצח סדרתי בפולקסווגן צהובה צופה על הבית שלנו (אמי ואבי, גרושים זה 15 שנה, חלוקים היום על חומרת הפרנויה: אמי אומרת שהיתה זניחה - ושיתרה מכך, אכן הסתובב באזור רוצח סדרתי באותה תקופה, עובדה שהתחקיר מאשש).

אחותי היחידה, הצעירה ממני, אנימטורית ועורכת מצליחה, מתמודדת עם חרדה שונה משלי אך אינטנסיבית לא פחות. גם היא נטלה סלקסה - וגם פרוזק וולבוטרין וקלונופין ונרדיל ונוירונטין ובוספר. אף אחת מהן לא השפיעה במקרה שלה, והיום היא כנראה אחד המבוגרים הבודדים מצד אמי במשפחה שאינם מטופלים כרגע בתרופות פסיכיאטריות.

על סמך הממצאים מצד אמי בלבד (ויש ממצאים פסיכופתולוגיים משלימים שירשתי מצדו של אבי, רופא חוקר מכובד שלאורך מרבית ילדותי המאוחרת נהג לשתות עד אובדן חושים), לא יהיה זה מופרז לטעון שאני נושא מה שזיגמונד פרויד כינה "מטען תורשתי", נטייה גנטית לחרדה ודיכאון.

אבל עובדות אלה, כשלעצמן, אין בהן כדי לחרוץ את דיני. בשנות ה-20 היה לסביה של אמי ילד שמת מזיהום. זה היה נורא עבורם. אולי הטראומה הזאת, בשילוב טראומה מאוחרת יותר, מותם של רבים מתלמידיו במלחמת העולם השנייה, סדקה משהו בנפשו של סבא רבא שלי. אולי אמי, בתורה, הפכה לחרדתית בגלל החינוך הקפדני של אמה הדאגנית; הפסיכולוגים קוראים לזה "חיקוי". וייתכן שאני, שצפיתי בפוביות של אמי, אימצתי אותן כשלי.

או שאולי חוסר השקט הכללי בסביבה הפסיכולוגית של ילדותי - תסיסתה החרדתית המתמדת של אמי; ההיעדרות האלכוהולית של אבי; נישואיהם הלא מאושרים לעתים, שהסתיימו בגירושים - יצרו אצלי רגישות חסרת שקט דומה. אבי ואמי שניהם היו הורים אוהבים ומלאי כוונות טובות, אבל ביחד הם יצרו שילוב של הגנת יתר וכעס שאולי היה רעיל לילד בעל מזג מתוח מלידה. במקרים רבים היו התקפי הצרחות שלי בחרדות הלילה מעירים את כל המשפחה, ואבי היה שוכב לצדי בסבלנות, מנסה להרגיע אותי עד שאירדם. אבל לפעמים, מתוך עייפות ותסכול, היה מתפרץ עלי, פיזית. אמי הלבישה אותי עד גיל תשע או עשר; אחרי כן היתה בוחרת לי את הבגדים כל ערב עד שמלאו לי 15. היא מילאה לי אמבטיות עד גיל התיכון. בכל פעם שאחותי ואני נשארנו בבית כשהורינו היו בעבודה, הפקידו אותנו בהשגחת שמרטפים. בגיל ההתבגרות זה כבר התחיל להיות מוזר - כפי שהבנתי ביום שבו גיליתי, למבוכת שני הצדדים, שהשמרטפית היתה בגילי (13). אמי עשתה את כל זה מתוך אהבה אמיתית ודאגה חרדתית. ואני קיבלתי בברכה את עודף הדאגה: היא שמרה אותי מחותל בתלות מנחמת. אבל היחסים האלה תרמו לשלילת העצמאות ותחושת המסוגלות העצמית שלי.

ולמרות זאת, במובנים רבים, דאגו לנו הורינו לבית פרברי בטוח, אוהב ויציב; רבים גדלים בנסיבות הרבה יותר טראומטיות משלי ולא מפתחים חרדה קלינית. בסופו של דבר, אי אפשר להתיר את הטבע מן החינוך - אין ספק שהחרדה שלי היא תוצאה של שניהם, ושל האינטראקציה ביניהם. לדוגמה, ייתכן שהחרדה של אמי בזמן ההריון איתי - לאחר שעברה שתי הפלות טבעיות שאחריהן התקשתה להרות וסיפרה שרמת הדאגה שלה, הגבוהה ממילא, התלקחה בגלל הפחד שתפיל את העובר - ייצרה "סער ופרץ" הורמונלי ברחמה שחרץ את גורלי להיוולד מרוט עצבים. מחקרים טוענים שאמהות הסובלות ממתח בזמן ההריון נוטות יותר ללדת ילדים חרדתיים.

תומס הובס, הפילוסוף הפוליטי, נולד בטרם עת כאשר אמו, שהיתה מבועתת מהתקדמות צי המלחמה הספרדי אל חופי אנגליה, כרעה ללדת באפריל 1588. “הפחד ואני נולדנו כתאומים", כתב הובס, וייחס את מזגו החרדתי לתסיסה שהקיפה אותו בעת ההריון. אולי השקפתו של הובס כי מדינה חזקה צריכה להגן על אזרחיה מפני האלימות והסבל שהם ממיטים זה על זה מטבעם (החיים, על פי אמרתו המפורסמת, הם כואבים, אכזריים וקצרים) מקורה עוד ברחם אמו, כשהורמוני הסטרס שלה הציפו אותו.

או שאולי שורשי החרדה שלי נטועים אפילו עמוק יותר ומשתרגים הרחק מעבר לדברים שחוויתי ולגנים שירשתי - להיסטוריה ולתרבות? הוריו של אבי היו יהודים שהיגרו מגרמניה הוויימארית. אמו של אבי הפכה לאנטישמית איומה - היא התכחשה ליהדותה מחשש שיום אחד ירדפו אותה בעטיה. אחותי ואני חונכנו על ברכי הכנסייה האפיסקופלית, הרקע היהודי שלנו הוסתר מאיתנו עד שהייתי בגיל תיכון. אבי מצדו היה מוקסם כל חייו ממלחמת העולם השנייה, בעיקר מהנאצים; הוא צפה שוב ושוב בסדרת הטלוויזיה "עולם במלחמה" ששודרה ב–1973–1974. בזיכרוני, התוכנית הזאת, עם המוזיקה הרועמת המלווה את התקדמות הנאצים בפריז, היא הפסקול המלווה את ילדותי המוקדמת. ליהודים, כמובן, יש אלפי שנות ניסיון וסיבות לפחד - מה שאולי מסביר מדוע מחקרים מסוימים טוענים כי גברים יהודים נוטים יותר לסבול מנוירוזות לעומת גברים מקבוצות אחרות.

המורשת התרבותית של אמי, מנגד, היא ואספית קיצונית; היא צאצאית מייפלאואר גאה שעד לאחרונה היתה משוכנעת שאין שום רגש ושום סוגיה משפחתית שלא ניתן להדחיק.

ומכאן, אני: שילוב של פתולוגיה ואספית־יהודית - יהודי נוירוטי מוחצן בתוך ואספי נוירוטי מודחק. אין פלא שאני חרדתי: אני כמו וודי אלן הלכוד בגופו של ז'אן קלווין.

מעיים מתהפכים באחוזת קנדי

כולם יודעים שחרדה יכולה לגרום לבעיות במערכת העיכול (ידידתי אן אומרת שתוכנית ההרזיה הכי יעילה שניסתה היתה דיאטת הגירושים המלחיצים). אבל חוקרים רפואיים מיפו את הקשרים האלה בפירוט שיטתי רב: בשעה שהמצב הנפשי משתנה, למשל, משתנה גם זרימת הדם מהקיבה ואליה. מערכת העיכול מהווה תיעוד אמין וישיר של הפסיכולוגיה שלנו. במחקר הפסיכוסומטי פורץ הדרך שלהם מ-1943, “תפקיד הקיבה האנושית", הסיקו הרופאים סטיוארט וולף והרולד וולף כי קיים מתאם הפוך חזק בין מה שכינו "ביטחון רגשי" למחושי בטן.

זה בוודאי נכון במקרה שלי. החרדה שלי גורמת לי לכאבי בטן ומרפה את מעי. כאבי הבטן וחולשת המעיים מגבירים את חרדתי, מה שגורם לכאבי בטן חריפים יותר ולרפיון רב יותר של מעי, וכך כמעט כל נסיעה למרחק משמעותי מהבית מסתיימת באותו אופן: כשאני מתרוצץ כמטורף מחדר שירותים אחד למשנהו במעין סיור אתרים במחראות המקומיות. למשל, אין לי זיכרונות חדים במיוחד מהוותיקן או מהקולוסיאום או ממערכת הרכבות של איטליה. לעומת זאת יש לי זיכרונות מפורטים מהשירותים הציבוריים בוותיקן ובקולוסיאום ובשלל תחנות רכבת איטלקיות בחורף 2002. יום אחד ביקרתי במזרקת טרווי - יותר נכון, אשתי ומשפחתה ביקרו במזרקת טרווי. אני ביקרתי בשירותים של גלידרייה סמוכה, שם סדרה של איטלקים חסרי סבלנות הלמו בדלת בעודי מתנחל שם. למחרת, כשכל המשפחה נסעה לפומפיי, אני ויתרתי ונשארתי במיטה, במרחק מבטחים קצר מהשירותים.

כשהבטן שלך שולטת בקיומך, קשה שלא להיות מוטרד ממנה. כמה חוויות צורבות - לטנף את עצמך במטוס, למשל, או בדייט (וכן, התנסיתי בשתיהן) - ימקדו אותך טוב־טוב במערכת העיכול שלך. עליך להקדיש מאמץ ולתכנן סביבה - כי היא לא תתכנן סביבך.

מקרה לדוגמה: בקיץ 1997, בעת שערכתי תחקיר לספרי הראשון, הביוגרפיה של סרג'נט שרייבר - מי שייסד את חיל השלום למען גיסו, ג'ון פ' קנדי - התגוררתי במשך חלק מהקיץ עם משפחת קנדי המורחבת בקייפ קוד. באחד מסופי השבוע יצא הנשיא אז ביל קלינטון, שנפש במרתה'ס ויניארד, להפליג עם טד קנדי, ואני חשדתי שהייאניס פורט, מסצ'וסטס, שם החזיקו הקנדים במעון נופש, תהיה מלאה בסוכנים חשאיים. נותר לי קצת זמן להעביר לפני ארוחת הערב, והחלטתי להסתובב קצת בעיירה ולהתרשם מהנוף.

רעיון גרוע. כמו שקורה לעתים תכופות לאנשים עם בטן עצבנית וחסרת שליטה, בדיוק ברגע שבו יצאתי מטווח השירותים־הנוחים־לגישה החלה הצנרת שלי להתפרק. בעודי רץ כל עוד נפשי בי חזרה לבית שבו התאכסנתי, משוכנע שלא אספיק להגיע, בחירוק שיניים, כשהזיעה ניגרת ממני באשדות, נאלצתי לשקול את פוטנציאל החירום של כמה שיחים וסככות אחסון לאורך הדרך. עצם המחשבה על סיטואציה כזאת שאחד הסוכנים החשאיים מפתיע אותי בעודי כורע בין השיחים תיגברה את מאמצי ההתאפקות שלי בכוח על טבעי ומבועת.

בעודי מתקרב לכניסה, סקרתי במוחי את תוכנית הבניין (איזה מחדרי השירותים הרבים באחוזה הוא הקרוב ביותר לדלת הראשית?) והתפללתי שלא אפול למארב קטלני של אחד הקנדים או הידוענים שהסתובבו שם (למיטב זיכרוני, ארנולד שוורצנגר, לייזה מינלי ומזכיר חיל הים היו בין אורחי המקום באותו סוף שבוע).

למרבה המזל, הצלחתי להיכנס לבית ללא עיכובים. ואז חישוב מהיר: האם אספיק לעלות עד למעלה ולעבור את המסדרון המוביל לחדרי? או שמא לשעוט אל חדר השירותים הראשון באולם הראשי? קול הצעדים שהגיע אלי מלמעלה והחשש ממפגש ממושך הכריע לטובת האפשרות השנייה, ואני חמקתי לשירותים שהופרדו מהאולם המרכזי בחדר המתנה ושתי דלתות נפרדות. חציתי את חדר ההמתנה בריצה והטלתי את עצמי על האסלה.

ההקלה היתה מפוארת, נשגבת כמעט.

אבל כשהדחתי את האסלה... קרה משהו. כפות רגלַי נרטבו. הבטתי למטה וראיתי לחרדתי שמים זורמים מבסיס האסלה. כנראה התפוצץ שם משהו. הרצפה - ועמה נעלַי ומכנסַי - היתה מכוסה בשפכים. מפלס המים עלה.

האם ניתן לעצור את ההצפה? הסתובבתי לאחור, הסרתי את מכסה החרסינה של מכל ההדחה, העפתי את הפרחים והפוטפורי שהיו עליו והתחלתי לחטט בקרביו כאחוז טירוף. ניסיתי כל מיני דברים ללא מחשבה, מרים ידית זו ומוריד אחרת, מושך מכאן ומותח משם, מנסה לדוג במים משהו שאולי יסכור את הגאות המתגבהת.

איכשהו, אולי מעצמו ואולי כתוצאה ממאמצי האלתור שלי, הואט הזרם עד שפסק. סקרתי את המצב. בגדַי היו רטובים ומטונפים. כך גם שטיחון השירותים. בלי לחשוב יותר מדי פשטתי את מכנסַי ואת תחתוני הבוקסר, עטפתי אותם בשטיחון המלוכלך ודחפתי את כל החבילה לפח האשפה, אותו החבאתי בארון שמתחת לכיור. נתמודד עם זה אחר כך, חשבתי לעצמי.

באותו רגע לא נוח במיוחד צילצל פעמון ארוחת הערב, מזכיר לאורחים שהגיעה העת להתכנס לקוקטיילים בסלון.

שהיה ממש בקצה המסדרון של השירותים.

שם בוססתי במי שפכים עד קרסולַי.

שלפתי כמה מגבות והטלתי אותן על הרצפה, בניסיון לספוג חלק ממי האסלה. ירדתי על ארבע, ובעזרת גליל שלם של נייר טואלט שפרשתי התחלתי לחבוט במים סביבי כאחוז אמוק. זה היה כמו לנסות לייבש אגם עם ספוג לניקוי כיורים.

מה שחשתי באותו רגע לא היה חרדה במובן הצר של המילה; זו היתה תחושה של קבלת הגורל, שכלו כל הקצין, שהשפלתי תהיה מושלמת ומוחלטת. טינפתי את עצמי, הרסתי את מערכת הניקוז של האחוזה, ובקרוב אני עלול להתייצב עירום למחצה לפני השד־יודע־כמה אנשים מהצמרת הפוליטית וההוליוודית.

ממרחק שמעתי קולות מתקרבים. עלה בדעתי שיש לי שתי אפשרויות. אני יכול להשתופף בשירותים, להסתתר שם ולחכות עד תום מסיבת הקוקטייל וארוחת הערב - תוך סיכון שיהיה עלַי להדוף כל מי שינסה לדפוק על הדלת - ולנצל את הזמן כדי לנקות ולאסוף את השברים ואז לחמוק לחדרי אחרי שכולם ילכו לישון. או שאני יכול לנסות לרוץ כאילו אין מחר.

לקחתי את כל המגבות המלוכלכות ונייר הטואלט ודחפתי אותם לארון ואחר כך התיישבתי לתכנן את בריחתי. הוצאתי את המגבת הכי פחות מטונפת (שלמרות זאת היתה מלוכלכת ורטובה) וכרכתי אותה בזהירות סביב מותנַי. נצמדתי לדלת והאזנתי לקולות ולצעדים, מנסה לאמוד מרחק ומהירות גישה. ידעתי שאין לי הרבה זמן עד שכולם יתאספו במרכז הבית, אז חמקתי מהשירותים ומחדר ההמתנה, חציתי בהליכה מהירה את המסדרון ופרצתי בריצה במעלה המדרגות. הגעתי למישורת הקומה, לקחתי פנייה חדה ושמתי את פנַי אל גרם המדרגות הבא שהוביל לקומה השנייה - שם כמעט התנגשתי חזיתית בג'ון פ' קנדי הבן ובאדם נוסף.

"היי, סקוט", אמר קנדי (רק יום קודם נפגשתי איתו לראשונה. “אני ג'ון קנדי", הוא אמר אז והושיט את ידו ללחיצה. אני יודע, אמרתי לעצמי כשהושטתי את ידי, וחשבתי כמה משונים הנימוסים האלה שמאלצים אותו להעמיד פנים שאנשים לא יודעים את שמו, אף שפניו מתנוססות על שלל מגזינים ביציאה מהסופר).

"אה, היי", אמרתי, שובר את הראש בניסיון למצוא הסבר מתקבל על הדעת לכך שנתפסתי מתרוצץ בבית בשעת הקוקטייל בלי מכנסיים, ספוג זיעה ומחותל במגבת מטונפת ומצחינה. אבל הוא וידידו נראו אדישים לגמרי - כאילו אורחים עירומים למחצה, מכוסים בצואתם, היו מחזה נפוץ כאן - וחלפו על פנַי במורד המדרגות.

גררתי את עצמי בהמשך המסדרון עד לחדרי, שם התקרצפתי במרץ, החלפתי בגדים וניסיתי להרגיע את עצמי כמיטב יכולתי - מה שלא היה קל כי עדיין הזעתי נורא, דרך הבלייזר שלבשתי, כתוצאה מחרדה, מאמץ יתר ולחות הקיץ.

אם מישהו היה מצלם תמונה של אותו ערב קוקטיילים, זה מה שהיו רואים בה: שלל ידוענים ופוליטיקאים וכמרים, כולם קורנים חינניות וקלילות לבבית תוך התרועעות חסרת מאמץ על המרפסת המשקיפה לאוקיינוס האטלנטי - בשעה שמעט לצדם עומד סופר צעיר, מיוזע וגמלוני, מערה לגרונו ג'ין וטוניק וחושב כמה הוא לא שייך לחבורה המהוללת הזאת וכמה לא רק שהוא לא עשיר או מפורסם או מכובד או נאה במיוחד אלא גם לא יכול לשלוט בצרכיו ולכן ראוי יותר לחברת חיות או תינוקות מאשר לחברת מבוגרים, על אחת כמה וכמה מבוגרים זוהרים וחשובים שכאלה.

הסופר הצעיר והמיוזע מודאג גם ממה שעלול לקרות כשמישהו ינסה להיכנס לשירותים במסדרון. בשעת לילה מאוחרת, אחרי שכולם פרשו למיטותיהם, חמקתי חזרה לשירותים שלמטה עם שקית זבל ומגבות נייר וחומר ניקוי שסחבתי מהמזווה. לא יכולתי לומר אם מישהו ביקר שם מאז עזבתי, אבל השתדלתי לא לחשוב על זה והתמקדתי בתחיבת השטיחון והמגבות והבגדים ונייר הטואלט המטונפים שהטמנתי מתחת לכיור לתוך שקית הזבל. אחר כך קירצפתי את הרצפה עם מגבות הנייר וגם אותן שמתי בשקית הזבל.

מחוץ למטבח, בין הבית הראשי לאגף חיצוני שנבנה שם, היתה מכולת אשפה. תוכניתי היתה להשליך שם את הכל. מן הסתם חששתי מאוד להיתפס. מה זומם האורח הזה, שמשליך שקית זבל גדולה בחוץ באמצע הלילה? (חששתי שמא עדיין מסתובבים שם סוכנים חשאיים, שעלולים לירות בי לפני שירשו לי לטמון מה שנראה כמו פצצה או גופה במכולה). אבל איזו ברירה היתה לי? התגנבתי מהבית ויצאתי אל המכולה, שם זרקתי את שקית הזבל. אחר כך עליתי חזרה והלכתי לישון.

איש מעולם לא אמר לי כלום על השירותים במסדרון או על השטיחון והמגבות שנעלמו. אבל בהמשך אותו סוף שבוע, ובביקורַי הנוספים במקום, הייתי משוכנע שכמה מאנשי משק הבית נועצים בי מבטים ומתלחשים. “זה הוא", דימיינתי אותם אומרים בשאט נפש. “זה שקילקל את האסלה והשחית לנו את המגבות. זה שלא יכול לשלוט בנקביו".

הגורילה החרדתי

ב-13 באפריל 2004, בשתיים אחר הצהריים, הצגתי את עצמי - בן 34, עורך בכיר ב"אטלנטיק", אחוז פחדים לקראת פרסום הביוגרפיה של סרג'נט שרייבר פרי עטי — במרכז הנודע לחרדה והפרעות נלוות באוניברסיטת בוסטון. כעבור פגישה שהתארכה כמה שעות עם פסיכולוג ושני תלמידי מחקר ומילוי עשרות עמודי שאלונים, קיבלתי אבחנה ראשית של "הפרעת חרדה עם אגורפוביה" ואבחנות נוספות של "פוביה ספציפית" ו"פוביה חברתית". המאבחנים אף ציינו בדוח שלהם שתשובותי לשאלונים הצביעו על "רמות קלות של דיכאון", “רמות גבוהות של חרדה" ו"רמות גבוהות של דאגה".

מדוע כל כך הרבה אבחנות שונות? ומדוע הן היו שונות מהאבחנות בנעורי (“נוירוזה פובית", “הפרעת חרדת יתר בילדות")? האם טיב החרדה שלי השתנה עד כדי כך? איך ניתן להתקדם מבחינה מדעית או טיפולית אם אין בינינו הסכמה על מהות החרדה?

אפילו זיגמונד פרויד, מי שפחות או יותר הגה את הרעיון המודרני של נוירוזה - אדם שעבורו חרדה היתה מפתח, אם לא ה־מפתח, מושג יסוד בתורת הפסיכופתולוגיה שלו - סתר את עצמו לאורך הקריירה. בתחילת הדרך, הוא אמר שהחרדה מקורה בדחפים מיניים שלא באו לידי ביטוי (חרדה וליבידו מודחק, כתב, זה "כמו חומץ ויין"). בהמשך דרכו טען שמקורה הראשוני של החרדה הוא בקונפליקטים נפשיים לא מודעים. בערוב ימיו, ב"עכבה, סימפטום וחרדה", כתב: “כמעט מביש הדבר כי גם אחרי יגיעה כה רבה עדיין אנו מתקשים להבין את הדברים הבסיסיים ביותר".

היום, "המדריך הדיאגנוסטי והסטטיסטי" של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה (במהדורה החמישית שיצאה לאור לאחרונה, DSM-5) מגדיר מאות הפרעות נפשיות, מקטלג אותן על פי סוגים ומונה, ברמת פירוט שיכולה להיראות מדויקת עד אבסורד וגם אקראית לחלוטין, את התסמינים שעל החולה להציג (כמה מהם, באיזו תדירות ובאיזו חומרה) כדי לקבל אבחנה פסיכיאטרית כלשהי. כל אלה מעניקים לאבחון של הפרעת חרדה חזות של תוקף מדעי. אבל האמת היא שיש כאן מידה רבה של סובייקטיביות (הן מצד החולים, בתיאור תסמיניהם, והן מצד הרופאים, בפרשנותם). מחקרים משנות ה-50 גילו כי כששני פסיכיאטרים איבחנו את אותו החולה, רק ב-40% מהמקרים נתנו שניהם אבחנת DSM זהה. שיעורי העקביות אמנם השתפרו מאז, אך למרות היומרות המדעיות, אבחנתן של הפרעות נפש רבות נותרה במידה רבה בתחום האמנותי.

באביב 2004 חרדתי כל כך מהמסע המתקרב לקידום ספרי עד שפניתי לעזרה ממקורות שונים. תחילה פניתי לפסיכופרמקולוג בעל שם מהרווארד. “יש לך הפרעת חרדה", הוא בישר לי אחרי שעיין בתיק שלי. “למרבה המזל, זה בהחלט ניתן לטיפול. רק צריך להתאים לך את התרופות הנכונות". כשהבעתי בפניו את התנגדויותי הקבועות להסתמכות על תרופות (חשש מתופעות לוואי, פחד מהתמכרות, אי נוחות מהרעיון של נטילת כדורים שעלולים להשפיע על נפשי ולשנות את מי שאני), הוא השיב בטיעון הסוכרת הקלישאי אך עם זאת משכנע, שהולך ככה: “לחרדה שלך יש בסיס ביולוגי, פיזיולוגי וגנטי; זאת מחלה רפואית, כמו סוכרת. אילו היית חולה סוכרת, לא היית מתלבט כך אם ליטול אינסולין, נכון? ולא היית רואה את הסוכרת שלך ככשל מוסרי, נכון?”

קיימתי את הדיון הזה בגרסאות שונות עם כמה וכמה פסיכיאטרים פעמים רבות במהלך השנים. אני הייתי מנסה להתנגד לתרופה החדשה שהציעו לי, מתוך תחושה שיש משהו אצילי או מוסרי בהתנגדות הזאת, שהסתמכות על תרופות היא אות לחולשת אופי, שהחרדה שלי היא חלק אינטגרלי ויקר ערך ממי שאני ושיש גאולה בסבל - עד שבסופו של דבר החרדה שלי היתה מחריפה כל כך שהייתי מוכן לנסות הכל, כולל את התרופה החדשה. לכן גם הפעם נכנעתי, וקצת לפני שמסע קידום הספר יצא לדרכו התחלתי טיפול בבנזודיאזפינים (זנקס במשך היום, קלונופין בלילה) והגדלתי את מינון הסלקסה, תרופה נגד דיכאון, שכבר לקחתי לפני כן.

אבל גם כך, מלא בתרופות, חרדתי מאוד ממסע הקידום של הספר. לכן פניתי גם למרכז האוניברסיטאי בבוסטון, שם הופניתי לפסיכולוגית בוגרת סטנפורד, צעירה אך נחשבת מאוד, שהתמחתה בטיפול קוגניטיבי־התנהגותי. “הדבר הראשון שצריך לעשות", היא אמרה באחת הפגישות הראשונות שלנו, “זה להוריד אותך מכל התרופות האלה". כעבור כמה פגישות היא הציעה לקחת ממני את הזנקס ולנעול אותם במגירת השולחן שלה. היא פתחה את המגירה והראתה לי את הבקבוקונים שהפקידו שם מטופלים אחרים שלה, הרימה אחד מהם וניערה אותו לחיזוק הטענה. התרופות, לדבריה, היו קביים שמונעים ממני לחוות באמת את חרדתי ולהתעמת איתה; אם לא אחשוף את עצמי לחוויית החרדה העירומה, לעולם לא אלמד כי יכולתי להתמודד איתה בכוחות עצמי.

ידעתי שיש צדק בדבריה. אבל בגלל מסע קידום הספר הממשמש ובא, חששתי שאולי אני לא באמת יכול להתמודד איתה.

חזרתי לפסיכופרמקולוג מהרווארד (נקרא לו ד"ר הרווארד) ותיארתי לו את תוכנית הפעולה שהציעה הפסיכולוגית מסטנפורד (נקרא לה ד"ר סטנפורד). “אתה יכול לנסות לוותר על התרופות", הוא אמר. “אבל החרדה שלך נטועה עמוק כל כך בביולוגיה שלך, שאפילו לחץ מתון יכול לעורר אותה. רק תרופות יכולות לשלוט בתגובה הביולוגית שלך. וייתכן מאוד שהחרדה שלך חריפה כל כך, שהדרך היחידה שתוכל להגיע למצב שבו טיפול התנהגותי כלשהו יוכל להיות אפקטיבי היא הקהיית התסמינים הפיזיים שלך על ידי תרופות".

בפגישה הבאה שלי עם ד"ר סטנפורד אמרתי לה שאני פוחד להפסיק עם הזנקס וחזרתי על מה שאמר לי ד"ר הרווארד. היא נראתה נבגדת. לאחר מכן הפסקתי לספר לה על ביקורי אצל ד"ר הרווארד. לפגישות הבאות שלי איתו היה טעם של חטא.

עם ד"ר סטנפורד היה לי נעים יותר לדבר מאשר עם ד"ר הרווארד; היא ניסתה להבין מה גורם לחרדה שלי ונראה היה שאכפת לה ממני כבן אדם. ד"ר הרווארד ראה אותי כנראה כטיפוס כללי - חולה חרדה - שזקוק לטיפול בתרופות. יום אחד קראתי בעיתון שהוא נתן תרופות אנטי דיכאוניות לגורילות בגן החיות המקומי. מה חילק ד"ר הרווארד לגורילות? נוגדי דיכאון ממשפחת SSRI, אותו סוג של תרופות שנתן גם לי.

אינני יודע בוודאות אם התרופות פעלו על הגורילות. על פי הדיווח, לא. אך האם תיתכן הוכחה משכנעת יותר לכך שגישתו של ד"ר הרווארד לטיפול היתה ביולוגית גרידא? עבורו, התוכן של כל מצוקה נפשית - על אחת כמה וכמה משמעותה - היה חשוב פחות מעצם קיומה: מצוקה כזאת, בין אם באדם או בפרימט אחר כלשהו, היתה ליקוי רפואי־ביולוגי שניתן לתקנו בעזרת תרופות.

שיעור למשוגעים

לא כל המטפלים רואים כך את הדברים, בשחור ולבן; רבים מוצאים מקום לשילוב של תרופות עם סוגי טיפול אחרים. יש למשל מטפלים קוגניטיביים־התנהגותיים שמשתמשים בתרופות מסוימות כחיזוק לטיפול החשיפה. ויותר ויותר מדעני מוח מכירים בכוחם של דברים כמו מדיטציה וטיפול שיחתי לחולל שינויים מבניים של ממש בפיזיולוגיית המוח שהם לא פחות "אמיתיים" מהשינוי שמחוללים הכדורים או מכות החשמל.

ניסיוני האישי, כמובן, כולל חשיפה רבה הן לתרופות והן לסוגי טיפול אחרים, לעתים קרובות גם יחד. מאז גיל 11 נפגשתי עם אותו פסיכיאטר פעם או פעמיים בשבוע במשך 25 שנה. ד"ר ל' היה אותו פסיכיאטר שכאשר נלקחתי לבית החולים מקלין ערך לי את מבחן רורשאך הראשון שלי. כשהתחלתי את הטיפול אצלו הוא היה בן קרוב ל-50, גבוה וכחוש, מקריח מעט, עם זקן בסגנון פרוידיאני קלאסי. במשך השנים גולח הזקן וצמח שוב, ושערו הלך והידלדל, הפך מחום לאפרפר וללבן. ד"ר ל', שעשה את הכשרתו בהרווארד בשנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, הבשיל מבחינה מקצועית בסוף ימי השיא של התקופה הפסיכואנליטית, כשהגישה הפרוידיאנית עדיין משלה בכיפה.

כשנפגשתי איתו לראשונה הוא האמין הן בתרופות והן ברעיונות פרוידיאניים כמו נוירוזה והדחקה, תסביך אדיפוס והעברה. הפגישות הראשונות שלנו, בתחילת שנות ה-80, היו מלאות בדברים כמו מבחני רורשאך ואסוציאציות חופשיות ושיחות על זיכרונות מוקדמים. הפגישות האחרונות שלנו, במחצית העשור הראשון של שנות האלפיים, התמקדו במשחק תפקידים ו"עבודה אנרגטית"; הוא גם הציע באותן שנים שאירשם לתוכנית יוגה מיוחדת, שמאוחר יותר טענו משתתפיה לשעבר כי היא כת המפעילה שטיפת מוח, אם כי טענותיהם לא הוכחו מעולם.

אלה חלק מהדברים שעשינו בפגישותינו לאורך רבע מאה: הסתכלנו בספרי תמונות (1981); שיחקנו שש־בש (1982–1985); קלענו חצים למטרה (1985–1988); התנסינו לסירוגין בשיטות פסיכותרפיות שונות בעלות גוון ניו־אייג'י שהלך והתחזק כגון היפנוזה, הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועת עיניים, טיפול אנרגטי וטיפול משפחתי־מערכתי (1988–2004). במהלך תקופה זו עברתי גם, במקביל לחילופי המגמות הפרמקולוגיות השולטות, מקבוצת תרופות אחת לאחרת, לרוב ברצף בלתי פוסק: מתרופות אנטי פסיכוטיות לבנזודיאזפינים ונוגדי דיכאון טריציקליים, לנוגדי דיכאון ממשפחת MAOI לנוגדי דיכאון ממשפחת SSRI וחזרה לבנזודיאזפינים. הייתי הנסיין, או אולי הקורבן, של כל שיגעון חולף בעולם הפסיכותרפיה והפסיכופרמקולוגיה.

התרופות הקלו את חרדתי בצורה מהימנה יותר מסוגים רבים אחרים של טיפולים שעברתי (בלי תורזין ואימיפרמין וואליום אני לא בטוח שהייתי שורד את כיתה ז'). עם זאת ייאמר לגנותן של התרופות כי לא חסרות להן מגרעות ותופעות לוואי, מסימום לעלייה במשקל ולמניה, כאבי ראש ובעיות במערכת העיכול, בדרכי השתן, בעיות עצב־שריר, תלות והתמכרות ועד, יש האומרים, נזק מוחי - לא כולל תסמיני גמילה, שבמקרה של תרופות רבות יכולים להיות גרועים הרבה יותר מתופעות הלוואי. רבים יעידו אמנם שהתרופות עזרו להם, אך לעומתם יהיו רבים אחרים שיעידו (ולעתים קרובות אף מעידים, בתביעות משפטיות ובקונגרס) כי התרופות הרסו את חייהם. אף שמחקרים רבים, והתנסויות אישיות רבות, מעידים כי התרופות יכולות להיות יעילות ביותר בטיפול בחרדה, היתרונות אינם חד משמעיים בלשון המעטה.

זיגמונד פרויד עצמו טיפל בהפרעת החרדה שלו בתרופות.

שישה ממאמריו המדעיים המוקדמים תיארו את יתרונות הקוקאין, שבו השתמש בקביעות לפחות עשר שנים, החל בשנות ה-80 של המאה ה-19. רק אחרי שרשם את הסם הממריץ לחבר קרוב שהתמכר לו קשות שככה התלהבותו של פרויד. חלק ניכר מתולדות הפסיכופרמקולוגיה המודרנית ניחן באותה איכות אד־הוקית כמו התנסויותיו של פרויד בקוקאין. כל תרופות החרדה והדיכאון המסחריות והחשובות ביותר ב-60 השנים האחרונות התגלו במקרה או פותחו במקור לצורך דבר מה שלחלוטין אינו קשור לחרדה או לדיכאון: לצורך טיפול בשחפת, בהלם בניתוח, באלרגיות; לשימוש כמדביר חרקים, כחומר שימור לפניצילין, צבע תעשייתי, חומר חיטוי, דלק טילים.

פרוזק ותרופות דומות אחרות ממשפחת מעכבי ספיגת הסרוטונין הבררניים (SSRI) הן התרופות המועדפות עד היום על פסיכיאטרים רבים, זה יותר משני עשורים. לאור היטמעותן המושלמת של תרופות SSRI האלה בתרבותנו ובסביבתנו, אולי תופתעו לדעת שאלי לילי, שהיתה בעלת הפטנט האמריקאי לפלואוקסטין (שמה הגנרי של הפרוזק), עצרה את פיתוח התרופה שבע פעמים, גם בגלל תוצאות בדיקה לא משכנעות. ב-1984, אחרי שבחנו את התוצאות הפושרות של מבחני הפלואוקסטין, כמו גם תלונות על תופעות הלוואי של התרופה, קבעו הרגולטורים בגרמניה כי "בהתחשב ביתרון ובסיכון שלו, אנו סבורים כי תכשיר רפואי זה אינו מתאים כלל לטיפול בדיכאון". ניסויים קליניים מוקדמים בתרופת SSRI אחרת, פקסיל, כשלו אף הם.

אני השתמשתי בסוג זה או אחר של תרופות SSRI פחות או יותר ברציפות במשך 20 שנה. עם זאת, אינני יכול לומר בוודאות שהתרופות האלה השפיעו עלי, לפחות לא לאורך זמן - או שהיו שוות את מחירן מבחינה כספית, מבחינת תופעות לוואי, מבחינת הטראומה שבהחלפת תרופות ומבחינת השפעות ארוכות טווח אחרות על המוח שלי. אחרי פרץ ההתלהבות הראשוני מתרופות SSRI בשנות ה-90 הופנו חלק מהחששות לתלות בתרופות ולתופעות לוואי שליוו את תרופות ההרגעה בשנות ה-70, לתרופות האנטי דיכאוניות. “ברור כיום", כתב דיוויד הילי, היסטוריון פסיכופרמקולוגי, ב-2003, “כי שיעורי הדיווחים על בעיות גמילה" מפרוקסטין, שמה הגנרי של הפקסיל, “גבוהים משיעורי הדיווחים על בעיות גמילה מכל תרופה פסיכוטרופית אחרת אי פעם".

גם אם נניח להשפעות הגמילה, קיים כיום צבר ראיות רב שמהן משתמע - בדומה לאותם מחקרים מוקדמים על חוסר יעילותן של פרוזק ופקסיל - כי תרופות SSRI אולי לא עובדות כל כך טוב. בינואר 2010, כמעט 20 שנה בדיוק אחרי שקידם בתרועות את תרופות SSRI בכתבת השער שלו: “פרוזק: תרופת דיכאון פורצת דרך", פירסם "ניוזוויק" כתבת שער על מספר גדל והולך של מחקרים הטוענים כי קבוצת תרופות זו ונוגדי דיכאון אחרים אינם יעילים הרבה יותר מגלולות סוכר. מחקר רחב היקף מ-2006 הראה כי מצבם של כשליש מהחולים בלבד השתפר באופן ניכר אחרי מחזור טיפול ראשון בנוגדי דיכאון. אפילו אחרי שלושה מחזורים נוספים, כמעט שליש מהחולים שהמשיכו במחקר לא זכו להקלה בתסמינים. מאמר שפורסם ב"בריטיש מדיקל ג'ורנל", שסקר מחקרים רבים על יעילותן של תרופות אנטי דיכאוניות, קבע כי לתרופות מקבוצת SSRI - ובהן פרוזק, זולופט ופקסיל - "אין יתרון קליני משמעותי על פני תרופת דמה".

איך זה ייתכן? עשרות מיליוני אמריקאים - בהם אני ורבים ממכרַי - צורכים יחד תרופות SSRI בשווי מיליארדי דולרים בשנה. האם לא משתמע מכך שהתרופות האלה יעילות? לא בהכרח. במקרה הטוב, השיעור העצום הזה של צריכת SSRI לא גרם לירידה בשיעור הדיווח על דיכאון - ולמעשה נראה כי צריכת הכדורים המסיבית מעידה דווקא על עלייה חדה בשיעורי הדיכאון. בינתיים, הקשר בין רמות סרוטונין נמוכות לחרדה או דיכאון (שהיה פעם ובמידה מסוימת עודנו הסיבה התיאורטית לכך שתרופות SSRI, הממריצות סרוטונין, אמורות לעבוד) נראה כיום פחות ברור משחשבו בעבר. ג'ורג' אשקרופט, שכפסיכיאטר חוקר בסקוטלנד בשנות ה-50 היה אחד המדענים שתרמו לדחיפתה של תיאוריית חוסר האיזון הכימי במחלות נפש, נטש את התיאוריה כאשר לא הוכחה במחקרי המשך. “חיפשנו הסברים נוירוכימיים גדולים ופשוטים להפרעות פסיכיאטריות", הודה קנת קנדלר, מעורכי כתב העת “Psychological Medicine” ופרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת וירג'יניה קומונוולת, ב-2005, “ולא מצאנו אותם".

תרופות מסוימות משפיעות על אנשים מסוימים, אך הסיבות לכך מעורפלות, והתוצאות לעתים קצרות מועד. כמובן, מחקרים בדרך כלל לא מצאו כי שיעורי התגובה לסוגי טיפול לא תרופתיים טובים יותר משיעורי התגובה לתרופות אנטי דיכאוניות או אחרות. כמה מחקרים מהעת האחרונה גילו כי השפעות הטיפול הקוגניטיבי־התנהגותי הן בעלות טווח השפעה ארוך יותר מטיפול תרופתי. אך ככלל אצבע בסוגי טיפול רבים, מטופלים נוטים להתחלק באופן שווה למדי בין אלה שחווים שיפור ארוך טווח, אלה שחווים רק יתרונות זמניים ואלה שאינם חווים כל שיפור (כלל שנכון גם לטיפולי דמה). וכך, באותה מידה שאני מתקשה לתמוך במרבית הטיפולים מסוג זה, אני גם לא יכול לגנות אותם. כמו התרופות, אין ספק שהם עוזרים לחלק מהמטופלים. לכך אני יכול לערוב באופן אישי.

באותו יום ראשון בסתיו 1995, כשהודיעה לו אמי שהיא שוקלת להתגרש, ניאות אבי, בייאושו להציל את הנישואים ובמחווה שלגמרי לא תאמה את אופיו, להגיע לייעוץ חירום זוגי. כשזה לא עבד, ואמי עזבה אותו, התיר אבי כל רסן והחל להיפגש עם ד"ר ל', הפסיכיאטר שלי. במשך שנים לפני כן, אף שמימן את הטיפולים שלי ושל אחותי, לא רחש אבי טיפת כבוד לפסיכותרפיה. “איך היה לך בשיעור למשוגעים?” היה שואל אותי בלעג בשובי מהפגישה. הוא עשה זאת לעתים קרובות כל כך, עד שהביטוי הפך לחלק מהלקסיקון המשפחתי שלנו, ובסופו של דבר התחלנו גם אחותי ואני להתייחס לשיעורי המשוגעים שלנו ללא שמץ של אירוניה (“אמא, תוכלי להקפיץ אותי לשיעור למשוגעים ביום רביעי?”).

ולמרות זאת, ראה זה פלא, לפתע הוא התחיל לחלוק איתי את הפסיכיאטר. פגישותי עם ד"ר ל' החלו להתמקד בשאלות על המטופל הכוכב החדש, אבא שלי. לא יכולתי להאשים את ד"ר ל' על כך שמצא באבי עניין רב יותר. אחרי הכל, איתי הוא נפגש כבר יותר מ-15 שנה, ועם אבי רק כמה חודשים. כשהתחיל אבי את הטיפול הוא היה שבר כלי מבחינה רגשית בגלל הפרידה, מעורער קשות וגמול טרי מאלכוהול. הוא סיים את הטיפול בתוך פחות משנתיים - שמח, פורה, נשוי בשנית, והן הוא והן ד"ר ל' סברו שהוא "מממש את עצמו" ו"אותנטי" יותר. הוא התחיל וסיים את הטיפול בתוך 18 חודשים. אני, לעומת זאת, התחלתי את שנתי ה-18 אצל ד"ר ל' ועדיין סבלתי מחרדות כמקודם.

הצד הטוב של המטבע

ברמה מסוימת, מידה סבירה של חרדה היא תכונה הסתגלותית. על פי צ'רלס דרווין (שבעצמו סבל כנראה מאגורפוביה קשה שבמשך שנים אחרי מסעו על הביגל הקשתה עליו לצאת מביתו), מינים החווים מידה הולמת של פחד מגבירים את סיכויי ההישרדות שלהם. אנחנו החרדתיים נוטים פחות להכחיד את עצמנו ממאגר הגנים בפיזוז על פסגות צוקים, למשל, או כטייסי קרב. מחקר רב השפעה שערכו לפני מאה שנה שני פסיכולוגים מהרווארד, רוברט מ' ירקס וג'ון דילינגהם דודסון, הניח את היסודות לרעיון כי רמות מתונות של חרדה משפרות ביצועים: יותר מדי חרדה, כמובן, פוגעת בביצוע, אבל פחות מדי חרדה גם היא גורמת נזק. “בלי חרדה יושגו מעט מאוד הישגים", כתב דיוויד ברלו, המייסד והמנהל בדימוס של המרכז לחרדה והפרעות נלוות באוניברסיטת בוסטון. ביצועיהם של ספורטאים, אמני במה, מנהלים, אמנים וסטודנטים ייפגעו; היצירתיות תפחת; יבולים עלולים לא להישתל. וכולנו נגיע לאותו מצב של שאננות שכה חסר לנו בחברה שאינה מאטה את הקצב, שבו נעביר את חיינו בבטלה בצל העץ. זה יהיה קטלני למין האנושי כמו מלחמה גרעינית.

גם אם איני יכול להחלים מהחרדה שלי באופן מלא, התחלתי להאמין שאולי יש בה פיצוי כלשהו.

ראיות היסטוריות מעלות את האפשרות כי החרדה יכולה ללכת יד ביד עם כישרון אמנותי ויצירתי. כישוריה הספרותיים של אמילי דיקנסון, למשל, היו קשורים ללא הפרד בנטיית ההתבודדות שלה, שיש האומרים שהיתה תוצאה של חרדה (היא לא יצאה מביתה כלל אחרי גיל 40). פרנץ קפקא כרך בין רגישותו הנוירוטית לרגישותו האמנותית; כמוהו גם וודי אלן. ג'רום קייגן, פסיכולוג נודע מהרווארד שחקר במשך יותר מ-50 שנה את המזג האנושי, טוען כי חרדתו של ת.ס. אליוט והפיזיולוגיה ה"רגישה ביותר" שלו תרמו להפיכתו למשורר דגול. לדברי קייגן, אליוט היה "ילד ביישן, זהיר ורגיש", אך מכיוון שהיו לו גם משפחה תומכת, חינוך טוב ו"יכולות ורבליות בלתי רגילות", הוא היה יכול "לנצל את נטייתו ההפכפכה לחיים של בדידות והתכנסות בעצמו".

המפורסם ביותר היה אולי מרסל פרוסט, שהפך את רגישותו הנוירוטית לאמנות. אביו של פרוסט, אדריאן, היה רופא שגילה עניין רב בבריאות העצבים והיה שותף לכתיבת ספר רב השפעה בשם "תורת הבריאות של חולשת העצבים". מרסל קרא את ספרו של אביו, כמו גם את ספריהם של רופאי עצבים מובילים אחרים בתקופתו, ושילב את מחקריהם בעבודתו; הסיפורת והכתיבה העיונית שלו "רוויות באוצר המילים של ליקויים עצביים", במילותיו של אחד ההיסטוריונים. עבור פרוסט, ליטוש רגישותו האמנותית היה קשור ישירות לנטייה עצבית. דין סימונטון, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בדיוויס שבמשך עשרות שנים חקר את פסיכולוגיית הגאונות, כתב כי "יצירתיות יוצאת דופן" קשורה לעתים קרובות לפסיכופתולוגיה; ייתכן שאותם מנגנונים קוגניטיביים או נוירוביולוגיים היוצרים אצל אנשים מסוימים נטייה לפתח הפרעות חרדה מגבירים גם את החשיבה היצירתית.

רבים מהמדענים הנודעים בהיסטוריה סבלו אף הם מחרדה או דיכאון או משניהם גם יחד. כשסר אייזק ניוטון המציא את החשבון האינפיניטסימלי, הוא לא פירסם את עבודתו במשך 20 שנה - וזאת, יש המשערים, מפני שהיה חרד ודיכאוני מכדי לספר על כך (במשך יותר מחמש שנים אחרי התמוטטות עצבים ב-1678 לערך, כשהיה באמצע שנות ה-30 לחייו, נדיר היה שהתרחק מחדרו בקיימברידג'). אולי אם דרווין לא היה מרותק לביתו בגלל חרדתו במשך עשרות שנים, לעולם לא היה מצליח לסיים את מחקרו על האבולוציה. הקריירה של זיגמונד פרויד כמעט נהרסה בשלב מוקדם בגלל חרדתו האיומה וחוסר הביטחון שלו; הוא התגבר על זה, ומרגע שביסס את שמו כמדען דגול ניסו הוא וחסידיו להציג אותו כאדם חכם שמאז ומתמיד שפע ביטחון עצמי. אך מכתביו המוקדמים מגלים שלא כך היה.

לא, החרדה כשלעצמה לא תהפוך אותך למשורר זוכה פרס נובל או למדען פורץ דרך. אך אם תנצל נכון את המזג החרדתי שלך, הוא עשוי להפוך אותך לעובד טוב יותר. ג'רום קייגן אומר כי רק אנשים בעלי מזג רגיש ביותר מתקבלים אצלו לעבודה כעוזרי מחקר. “הם קומפולסיביים, הם לא עושים טעויות", אמר בראיון ל"ניו יורק טיימס". מחקר נוסף תומך באבחנה זו של קייגן. מחקר שפורסם ב-2013 ב”Academy of Management Journal”, למשל, גילה כי אנשים נוירוטים תורמים לפרויקטים קבוצתיים יותר משצפו שותפיהם לעבודה, ואילו מוחצנים תורמים פחות. וב-2005 פירסמו חוקרים מבריטניה מאמר, “האם לוחמים יכולים להיות מנצחים?” שדיווח כי מנהלים פיננסיים חרדתיים מאוד נטו להיות מנהלי הכספים הטובים והיעילים ביותר, כל עוד לוו דאגותיהם במנת משכל גבוהה.

לרוע המזל, המתאם החיובי בין דאגות לביצועים בעבודה נעלם כשאותם דאגנים היו בעלי מנת משכל נמוכה. אך יש ראיות המצביעות על כך שדאגנות יתר כשלעצמה קשורה לאינטליגנציה. ג'רמי קופלן, מחברו הראשי של מחקר התומך בהנחה זו, אומר כי החרדה היא תכונה הסתגלותית מבחינה אבולוציונית מפני ש"מפעם לפעם יש סכנה שיופיע ג'וקר". כשסכנה כזאת עולה, אנשים חרדתיים נוטים להיות מוכנים יותר להישרדות. קופלן, פרופסור לפסיכיאטריה במרכז הרפואי דאונסטייט באוניברסיטת המדינה של ניו יורק, אמר כי דאגנות יכולה להיות תכונה טובה אצל מנהיגים - וכי חוסר דאגה עלול להיות מסוכן. אם אנשים בעמדות הנהגה "אינם יכולים לראות כל סכנה, אפילו כשהסכנה בולטת", הם עלולים, בין יתר החלטותיהם השגויות, “לשכנע את הציבור הרחב שאין מקום לדאגה" (היו פרשנים שטענו, על סמך ממצאים מסוג זה, כי הסיבה המרכזית למשבר הכלכלי ב-2008 היתה שהפוליטיקאים ואנשי הכספים היו טיפשים או לא חרדים מספיק או גם וגם).

מחקרים בקופי רזוס, שערך סטיבן סואומי, ראש המעבדה לאתולוגיה השוואתית במכונים הלאומיים לבריאות, מצאו כי כאשר קופים שהיו בעלי נטייה גנטית לחרדה נלקחו בשלב מוקדם של חייהם מאמהותיהם החרדתיות והועברו לאמהות לא חרדתיות, קרה דבר מרתק: אותם קופים הציגו נטייה חרדתית פחותה מזו של קופים בעלי אותם סמנים גנטיים - ומעניין גם שרבים מהם הפכו למנהיגי הלהקה. מכאן משתמע שבנסיבות הנכונות, מידה מסוימת של חרדה עשויה לצייד אותך בתכונות מנהיגות. כמו תמיד, כל זה נכון בתנאי שהחרדה יעילה בעיקר כשאינה חריפה עד כדי התשה. אבל אם אתם חרדתיים, אולי תשאבו עידוד מהממצאים האלה.

אני התחלתי להבין שהנטייה העצבית שלי היא אולי חלק מהותי מהווייתי - ולא רק במובנים השליליים. “אני שונאת את החרדה שלך", אמרה פעם אשתי, “ואני שונאת את זה שהיא מעציבה אותך. אבל מה אם יש דברים שאני אוהבת בך ושקשורים לחרדה שלך? מה יהיה", שאלה, נוגעת בלב העניין, “אם תחלים מהחרדה ותהפוך לאידיוט מושלם?”

אני מניח שזה עלול לקרות. טייסים צבאיים, כך אומרים לפחות, הם מאוד לא חרדתיים. ומחקר קטן אחד משנות ה-80 מצא כי תשעה מכל עשרה מקרי פרידה וגירושים בקרב טייסי חיל האוויר האמריקאי היו ביוזמת הנשים. אולי יש קשר בין הדברים. רמות בסיס נמוכות של עוררות עצמונית (מצב שיכול להעיד על רמות נמוכות של חרדה) נקשרו לא רק לצורך בהרפתקאות (להטיס מטוס קרב, למשל), אלא גם לסוג של אטימות בין־אישית, חוסר רגישות לקשרים חברתיים. יכול להיות שהחרדה שלי יוצרת בי עכבות ורגישות חברתית שגורמות לי להיות קשוב יותר לאחרים ובן זוג נסבל יותר משהייתי אלמלא כן.

הקשר בין חרדה למוסר הוא רעיון שקדם מאוד לתגליות המדע המודרני או לאינטואיציות של אשתי. אוגוסטינוס הקדוש סבר שהפחד הוא תכונה הסתגלותית מפני שהוא עוזר לנו להתנהג בצורה מוסרית. הסופרת אנג'לה קרטר כינתה את החרדה "ראשיתו של המצפון". מחקרים שנערכו על הגורמים להתנהגות פלילית מצביעים על כך שעבריינים נוטים להיות חרדתיים פחות מלא עבריינים (מצד שני, מחקרים אחרים מצאו כי רמות גבוהות של חרדה, בעיקר בבני נוער, מצויות במתאם עם התנהגות עבריינית).

החרדה שלי יכולה להיות בלתי נסבלת. אבל אולי היא גם מתנה - או לפחות צדו השני של המטבע שעלי לחשוב היטב אם להחליף אותו. באותה מידה שהחרדה עיכבה אותי בחיים - מנעה ממני לטייל, לנצל הזדמנויות או לקחת סיכונים מסוימים - היא גם ללא ספק דירבנה אותי להתקדם. “לו היה האדם חיה או מלאך, לא היה יכול לשרות בחרדה", כתב סרן קירקגור ב-1844. “מכיוון שהוא שילוב של השניים, הוא יכול לשרות בחרדה, וככל שהחרדה גדולה יותר, גדול גם האדם". אני לא בטוח לגבי זה. אבל אני כן יודע שחלק מהדברים שאני מודה עליהם מאוד - ההזדמנות לעזור ולהוביל כתב עת מכובד; מקום, שולי ככל שיהיה, בעיצוב הדיון הציבורי; רגישות רוטטת ונדירה; ומידה זו או אחרת של אינטליגנציה רגשית ושיקול דעת - לא רק שמתקיימים לצדה של מחלתי, אלא הם במובן חשוב גם תוצאה שלה.

במאמרו מ-1941, “הפצע והקשת", כותב מבקר הספרות אדמונד ווילסון על גיבורו של סופוקלס, פילוקטטס, שהפצע המוגלתי ברגלו, שאינו מחלים לעולם, שנגרם לו מהכשת נחש, קשור לשליטתו המדויקת בחץ וקשת - “מחלתו המצחינה" היא בלתי נפרדת מ"מיומנותו העל אנושית" בצליפה בקשת. תמיד נמשכתי למשל הזה: הוא טומן בתוכו, במילותיה של הסופרת ג'נט ווינטרסון, את “קרבתו של הפצע לכישרון", את התובנה כי בחולשה ובבושה טמון גם פוטנציאל להתעלות, לגבורה ולגאולה. החרדה שלי היא פצע שאינו מחלים, שלעתים מעכב אותי וממלא אותי בושה - אך היא גם יכולה להיות, בו בזמן, מקור של כוח ומעיין ברכה.

סקוט סטוסל הוא עורך כתב העת "אטלנטיק". מאמר זה עובד מספרו החדש, “My Age of Anxiety: Fear, Hope, Dread, and the Search for Peace of Mind”

תרגום: מרב שמבן

כך למדתי לאהוב את החרדה ולהמשיך לפחד

ניסיתי טיפול נפשי, סמים ואלכוהול. הבכתי את עצמי ברחבי העולם ובמגוון מצבים. אובחנתי על ידי מומחים כסובל מקלאוסטרופוביה, אקרופוביה, אסתנופוביה, בצילופוביה, טורופוביה, אירופוביה, אמטופוביה ואירונוזיפוביה. כך השלמתי עם אחת ממחלות הנפש הנפוצות בעולם ולמדתי לאהוב את עצמי

מתוך: סקוט סטוסל , אטלנטיק | פורסם ב"הארץ" |  08.03.2014 | איור: נטעלי רון־רז

איור: נטעלי רון־רז