לאה גולדברג כתבה על הבושה באביה הביפולרי ועל חוויית הגדילה עם אב ביפולרי ברומן קורע לב, חצי אוטוביוגרפי, שכתוב נהדר כמו כל דבר שכתבה מימיה, המדהימה הזאת.
לאה תיארה את חייה של הגיבורה, נורה, שאביה עבר את אותה חוויה נוראית שעבר אביה שלה, ואמה החליטה להתגרש ממנו, ממש כפי שאירע בחייה שלה.
בקיץ של 1931 חוזרת נורה קריגר בת העשרים משנת לימודים בברלין לחופשת קיץ אצל הוריה. שבים גם שני אחרים: אביה של נורה, הסובל ממחלת-נפש, חוזר מאשפוז, ואמה מנצלת את שובו כדי להשתחרר ולהתגרש ממנו; ואלברט ארין, חברו של האב, מגיע במפתיע מקליפורניה אחרי היעדרות של עשרים-וחמש שנה, וחידה גדולה עוטפת את סיבות בואו. נורה, הבוחלת בעיר וביהודיה, והחוששת שמחלתו של אביה תתגלה גם בה, מגיעה כאורחת שעד מהרה תשוב ותצא מכאן וכמי שמשלה את עצמה שבכוחה להיות חופשייה ואחרת וכבר גמרה את חשבונה עם העבר.
שנת אלף תשע־מאות תשע־עשרה. אנחנו היינו שיירת פליטים החוזרת למולדת. דרך אש וקור וכינים.
דרך הבדידות הראשונה שבילדות. אותו מקרה אווילי: משמר הגבול של הארץ הקטנה, איכרים בּוּרים במדי צבא, שמו את עינם בנעליו הצהובות של האב. אמרו כי סימן מובהק הן, הנעליים הללו, שהוא מרגל בולשביסטי. אחר־כך עצרוהו באורווה ריקה. ויום־יום, עשרה ימים בזה אחר זה, הוציאוהו כביכול להורג. עשרה ימים רצופים נמשך המשחק הזה. והאיש נשבר. אז שמעה אותו נורה לראשונה בוכה בקול דק, נָשִׁיִי, מתייפח. והתחנונים הנואשים בקולה של האם: "למען הילדה ביקשתיךָ, למען הילדה..." ואיזו גברת זרה, שידעה לשמור על הופעתה המצוחצחת אפילו בקרב השיירה הבלויה והרצוצה הזאת: "איך אין הוא מתבייש, גבר בוכה!" וצחוק של בוז - - ובשובם, כלאוהו בבית־הסוהר. משם לא היתה עוד דרך אלא לבית־החולים ההוא.
דרך של שבועיים - מוזר, אך בַּזיכרונות נחרתו לעולמים גם שדות יפים. פרחי הדגניוֹת בקָמָה הגבוהה, ואותו אור זהוב־עמום שבראשית ספטמבר. וצפרדע אחת ירוקה וזעירה שישבה על פי הבאר, בוקר אחד, לאחר גשם, והשמיים היו אפורים ורכים, והירק מבהיק ועמוק.
אומרים שהם רעבו בדרך. אף היא זוכרת: לא אכלה ימים שלמים. אבל הרעב לא הציק. היו מים לשתייה, ומשום־מה נסתפקה בכך. רק זכורה עוד הפגישה הראשונה עם הלחם הלבן, והשמחה לקראתו. לא היה בכך משום עלבון. טוב היה באותה בקתת איכרים מסוידת וחמה. הקש הצהוב על הרצפה, ופרחי האלמוות הוורודים על המוך הזהוב שבין שתי שמשות החלון. והכתלים הצחורים והנקיים כל־כך, לא צינה ולא כינָם. הלחם הלבן היה המבשׂר הראשון של השלום האמיתי, של אותו "לאחר המלחמה", שהובטח לה במשך כל ימי ילדותה. בטוב־לב חייכו האיכרים. האנשים לא הפחידוּה עוד. זו להם הפעם הראשונה שלא היו נוראים, לאחר שבועיים של נדודים בדרך.
והרי הכל היה באותו ערב עצמו: האם הלכה לנסות דבר אל הזקיפים השומרים על האב באורווה, אל אותו קצין טהור־עיניים וּורוד־לחיים, שסיפר בתמימות מלבבת כזאת כיצד הוציא־להורג עשרה קצינים וחיילים מן הצבא האדום: "ירייה אחת, הגברת, והוא נופל כשׂק תבן!" נורה נותרה לבדה על פרשת הדרכים בין שדות - לשמור על גל המטלטלין. ישבה על הצרורות. לבדה. בשדה. על פרשת דרכים. החשיך היום. היה קר. קפאו הידיים והרגליים. עברו חיילים מזוינים. לא נגעו בה. חלפו שעות. היה ברור בתכלית: לעולם לא ישובו ההורים. היא תקפא פה בלילה. ומעט רחמים על עצמה: היא רק בת שמונה, צעירה מכדי למות! אבל הפחד הקפיא את הכל.
ורק בשוב האם, פרץ מפיה בכי סדוק, קצר. אבל אחר־כך היו הבקתה היפה והחמה והלחם הלבן.
נורה פועמת ברומן בחלום רומנטי על חיים אחרים.
את אלברט ארין מעולם לא פגשה פנים-אל-פנים קודם לכן, אך הוא היה לגביה אודיסיאוס אפוף הילה. עוד לפני שהיא פוגשת אותו היא מתאהבת בו, אף שלפי גילו היה יכול להיות אביה.
האהבה לארין, שבעיני נורה היא חלק מן הנהייה לחיות חיים אחרים, אינה שונה מן האהבות הנכזבות החוזרות-ונשנות ביומניה של לאה גולדברג לאורך כל חייה: אהבות חד-צדדיות, שכמו נועדו מראש לא להתממש, המיטלטלות בין ייאוש לליבוי-חוזר, אגב היסוסים מתמידים באשר לרגשותיו של הגבר מושא האהבה, שספק אם הוא מודע לסיטואציה.
מקובל לראות ב'והוא האור' רומאן אוטוביוגרפי. אך נורה, ויותר ממנה לאה גולדברג הכותבת, מבינות את הגורמים לאופי אהבתה של נורה יותר משהבינה אי-פעם לאה גולדברג ביומניה את אהבותיה שלה.
מתוך פרק א, מתוך אתר עברית
הרכבת חוזרת הביתה
"...הרופא השוודי, אשר ישב ממולה נשען במרפקו אל הדלפק הקטן שהוּצא מתחת לחלון, חייך לה והביט חליפות על פניה ועל בבואתן הנרעדת בשמשה השחורה. הוא חייך לצווארה זה הנטוי, ולתנועת מבוכה זעירה של כתפיה הרזות, ולאותן רצינות גדולה והחלטיוּת קיצונית, שהיו משום־מה בעיניה החוּמוֹת ושהן כל־כך נוגעות עד לב בפניהם של אנשים רפים מעט וצעירים מאוד.
ונורה חשה פתאום את מבטו של בן־לווייתה הארעי, שפסק לרגע משיחתו, תחושת מגע של ממש, ובאה בלי־משים במבוכה גדולה וביקשה לכסות את עיניה מפניו, ותוך כדי כך תעה מבטה ונתלה ביהודי בעל הזקן, שישב כבר בהשענת־גב ובהבלטת־כרס והיה מגלגל וממעֵך סיגריה דקה באצבעותיו הצהובות מחמת עישון.
"ומה שמֵך?"
אל־אלוהים! נאנחה נורה בקרבּהּ. ובקול אמרה: "קְריגֶר". "קריגר, קריגר", לעס היהודי את תשובתה, "כך, קריגר..." ושקע בהרהורים עמוקים.
....עוד שאלה אחת והוא יֵדע, חשבה נורה, יֵדע את האמת!
בחֵמה שפוכה החזירה את פניה אל היהודי, ובטרם יספיק מוחהּ לבחון את מוצא־שפתיה, פלטה:
"אין לי אב! אבי מת! השמעת, מת!"
קולה היה חנוק. מנגד נתעוותו בתימהון ופחד פניו של היהודי הטרדן, שנשתתק בבת־אחת בעלבון, בהכנעה, ברחמים גדולים. וממרחק של ת"ק פרסות היבהב אליה - מטושטש ומזדעזע - מבט נבון ומבוגר, מבט של השתתפות־בצער מנומסה, מתוך עיניו הזרות של השוודי. אבל זה היה היינו־הך.
מה עשיתי? מה עשיתי? ריבונו של עולם, מה עשיתי? חשבה בלי הפוגות אותן המלים עצמן. היא לא העלימה עוד מנפשה כי שקר זה, שקר מקרי כביכול, שנפלט מפיה בשגגה מתוך בושה ורוגז, היה בו משום רצח. דווקא מתוך אותו הרצון הסמוי שבלב, אשר מעוֹדה לא היתה נכונה להודות בו גם לעצמה, ועתה, מאחר שנאמרו הדברים, לא יכלה עוד להתעלם ממנו: חֵפץ־שחרוּר מקולל זה! והזוועה היתה בהכרה נוספת אחת, צדדית כביכול, שאמרה לה כי אומנם בשקר זה צפוּנים מפלט ומוצא ונוחות רבה לעתיד־לבוא: האִמרה שנפלטה עכשיו מפּיה לא ייתכן שתהא עקרה וחד־פעמית. ידעה כי תוסיף להשתמש בה, תנצל אותה, תיהנה ממנה, ממש כאדם הנהנה מהון גנוב. ואין להשיב.
טרטור הפסים ריסק את הדומייה. היה לה קר. אבא! צף נגד עיניה רחוב חגיגי בעיר המולדת. קהל. המונים עליזים מול חלונות־הראווה ועצי האשוח של חג־המולד בקישוטיהם. המונים, המונים עליזים ומסוכנים. האב קושר היטב את ברדסהּ. מרים אותה לגובה החלון. היא מתביישת מעט. היא כבר בת שמונה. אין נושאים ילדות גדולות על הידיים. קר. ציפורי כסף וזהב בין ענפי האשוח. ועיניו הכחולות של האב מצטחקות. מה לקנות לך, ילדה?
)לא לחשוב, לא לחשוב. האיש הזר הזה, השוודי, הוא רופא. יחסֵנוּ הטיפשי למחלות־הרוח. למה הוא מביט, לעזאזל? לא. איננו מביט כלל. לא לחשוב(/
בחדר היה מרבד ירוק. זה שעכשיו למעלה, בחדרה של אמא. קר. גם אז היה קר. הכינותי את השיעורים. לפתע נפתחת הדלת והוא עומד על הסף. ברגע לא צפוי כל־כך. מבית־המרפֵּא שבשווייץ. שלג נמס בזקנו הצהבהב. עוד לא היתה בו שׂיבה. פניו רעננים כל־כך, ושפתיו צוחקות: כיוונתי את השעה, הילדה שלי בבית!
דווקא עכשיו נזכרתי בכל אלה, ריבונו של עולם! הלוא שכחתי את כל הטוֹב. בצדק, בצדק, בצדק. רציתי לשנוא. האמנתי כי השנאה משחררת. זכרתי, זכרתי:
הלילה ההוא. בדירה הענקית הלא־מוסקת. יקיצת־מגוֹר. קולו של אדם זר. הילדה הקטנה מפחדת. סכין שלוּפה מעל לראשה. צעקה. או שמא היה זה תער, או משהו חד מכלי המטבח. פחד וימים אחרים. מסדרונות לבנים וארוכים של בית־החולים לחולי־הרוח. בכי היסטרי של גבר, והאֵם השבורה... וחצר בית־הספר והילדים: אביה של קריגר מן השלישית! הוא משוגע... לא לחשוב. השוודי הזה. ואני, מה אמרתי?
רקתה של נורה היתה נשענת על השמשה הקרה והשחורה של חלון־הרכבת. (השוודי לא הורידוֹ, בכל־זאת, וכל־כך קר, אף־על־פי־כן.) הולֶם לבה ושקשוק הפסים המו בה המיה אחת, לא־נפרדת. חשבה בקצב טרטור הגלגלים:
אולי, אולי אראנו בימים הקרובים מאוד. הרכבת חוזרת הביתה.
חשבה:
אבל אני גמרתי בלבי להיות אחרת, להיות שקטה, להיות שקטה, להיות חופשית, להיות אחרת. גמרתי בלבי.
כמה זמן עבר? כמה זמן? מדוע הם שותקים? מדוע? הנה גבו של בעל־הזקן. קם ועמד בדלת. מה אכפת לו. גב רחב, ואף־על־פי־כן כמו מוּכה. הרכבת זוחלת לאט -
ובהדליקו את הגפרור ובשאתו אותו אל שפתיה, שׂח השוודי, כמדבר אל נפשו:
"אבי מת כשהייתי בן ארבע. אין אני זוכר את פניו".
נורה ידעה, כי היתה בדיבוּר זה נדיבות־לב מיוחדת במינה, וכי אין היא ראויה לה. לתימהונה חשה כי דמעות מתקשרות בעיניה.
"העשן", ביקשה להסביר, "תמיד עולה העשן לעיני. אינני רגילה לעשֵׁן. רק השנה התחלתי"..
כאשר חזרו לעיר המולדת, היה לילה. האב היה בבית־הסוהר, חברתה של אמא, שושנה ברגמן השמנה, הנוחה לבריות, חייכה ובכתה וחיבקה אותה בזרועות חמות. אחר־כך הטילה אותה במיטה הזאת. פרחי הטַפֶּטין נהפכו לחיות־טרף, עטו עליה בלילה. מן הראי הקטן שעל הקיר הגיחו פנים חיוורים ומתעוותים, וקול אביה התחנן באוזניה: "הרפו ממנה, הרפו ממנה, האינכם רואים, הילדה היא גל של עצבים!" אחר־כך נרדמה וחלמה על האשה הקבצנית הנשרפת בתנור. כאן חלמה. במיטה הזאת. למחרת הבוקר בא הרופא וקבע אדמת.
משקמה מחוליה, רזה וחיוורת, וכל שמלותיה קצרות עליה, הוברר לה סוף־סוף כי זהו אותו "אחר המלחמה" עצמו שהובטח לה במשך חמש שנים. אבל את הבובה הגדולה לא קנו לה. ביקשו לפצותה בתפוח־זהב. הפרי המבהיק, היפה, שגם הוא היה לאגדה במשך ימי המלחמה, היה מוטל על המזנון הכבד, החום, שבחדר־האוכל בדירה זו עצמה. "אִכלי, אִכלי", שידלה אותה שושנה ברגמן. היא אחזה את תפוח־הזהב בשתי ידיה ונעצה את שיניה בקליפה. הם, הגדולים, הביטו בה וצחקו. "איננה יודעת לאכול תפוח־זהב!" צהל מארק. אפילו אמא צחקה. נורה החזירה את תפוח־הזהב אל המזנון. מיאנה לאוכלו. הנידה את ראשה בלי לומר מלה, מפחד שמא תפרוץ בבכי בפני אֵלֶה.
לפתע עמדה לנגד עיניה דמותו החסונה, המרובעת, של אותו פרופסור פרוסי מגולח־המפרקת, המרצה להיסטוריה, שנהג לעתים להתלהב התלהבות יבשה ולהוכיח את "ההיגיון העמוק של ההיסטוריה האנושית". היגיון עמוק! פניה נתעוותו במשטמה. היגיון עמוק, כשגורלו של אדם נחרץ בעבור נעליים צהובות. אם זהו הגיונם של החיים, לֵך והַאמֵן בהגיונה של ההיסטוריה!