על פי רוב, כשאני חולקת עם מישהו שנמצא איתי שאני עוברת כרגע חרדה גדולה או כל מצב רוח הרסני אחר, אומרים לי: לא רואים עלייך. את נראית רגיל, לא הייתי מאמינ.ה עלייך.

לפעמים אני שואלת את עצמי עד כמה הפרצוף פוקר הזה שלי חיובי לי.

הרי הוא נובע משנים של אימון והשחזה לא מודעים, כנראה במטרה להפוך אותי לפחות פתטית ויותר קלה לעיכול לכל מי שסביבי, שרגשותיו פחות קיצוניים משלי.
אבל למעשה, כיוון שהמסיכה, שכבר דבקה בפניי, מסתירה את האמת, את מה שמתחולל בפנים, אני נוטה לצפות מהאנשים שמכירים אותי היטב לראות מעבר לה, וזה בדרך כלל לא קורה.

לא נהניתי!

נגיד, כשאני מספרת לבנזוג שלי כמה סבלתי בסיטואציה מסוימת, והוא אומר שראה שנהניתי, זה כבר ממש לוקה בחסר בעיניי, בלשון המעטה. הוא יכול לבלות זמן רב בלשכנע אותי שחוויתי שמחה באירוע שגרם לי למצוקה.

הפרצוף החתום שלי עובד עד שאני מגיעה לקצה.

אם כבר הרגשות האותנטיים שלי יוצאים החוצה, כנראה שהגעתי לאחד הקצוות, ואני מתקשה לשלוט בדמעותיי או בעצביי, אבל זה קורה לעתים רחוקות מאוד.
לרוב אני מפעילה את כל השרירים כדי שכל מה שבתוכי לא יזלוג החוצה, כי ככה יותר נוח לי. בלי להיות שונה מדי. בלי הסברים. אין ספק שגם תמהיל הכדורים שאני נוטלת מדי יום מסייע להשטיח את כל רגשותיי, מבפנים ומבחוץ.

אז ככה זה נראה, להיות "משוגעת"?

בדרך כלל כן. לא להאמין, אבל אני נראית ממש כמו אדם רגיל, כמוך. ואולי למעשה, אני פשוט אדם רגיל?